החיים בליבי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

החיים בליבי 

מאת    [ 07/05/2008 ]
מילים במאמר: 1251   [ נצפה 2006 פעמים ]

 
 
דברים שנכתבו על ידי לרגל יום הזיכרון ונאמרו, בתרגום לאנגלית של יעל חבר, בטכס שנערך על ידי קהילות מזרח מפרץ סאן פרנסיסקו.


החיים בליבי

בית עלמין
"כל אדם נושא בקרבו
" יש שדה-קברות במדרון לבבנו, בית עלמין קטן"
זרוע מצבות וערמות עפר.
ועליהן זרי פרחים קומלים, רומן רולן.
וכתובת: "פה נקבר".


ואני,
אני נושא בלבבי את זכר חברי וחניכי. אני נושא בלבבי את מתי חיים כפי שהיו ביום שראיתים לאחרונה. חיים כמי שלא ימותו לעולם. חיים כל עוד אני חי.
הם באים אלי בלילות, אחד לאחד, ואני זוכר אותם אחד אחד (באב אל וואד. חיים גורי). הם באים ועולים, אחד לא יחסר, ואוי לי אם אשכח מי מהם. שכחה שכזו היא כאילו שכחתי חלק מחיי.
הינה יענקל'ה הרוקד ברחבה שבמרכז השכונה. לא אדע אם הוא שמח את שמחת היותו חי. אני יודע שהוא שמח על כי השיירה עברה בשלום. אני יודע כי הוא שמח על כל שק קמח שהביא לירושלים הנצורה, סתם שיהיה לילדים מה לאכול. ואני, אני חברו הקטן. לי הוא הבטיח להביא תות שדה בשמנת. את השמנת הביא לי מישהו אחר, יענקל'ה נשאר בבאדב אל וואד. אולי להביא לי את השמנת היתה בקשתו האחרונה. בימים ההם, הבטחה הייתה הבטחה והבטחה יש לקיים.
בימים אלה, כשעוברים את שער הגיא באוטובוס ממוזג, אני שומע לפעמים קול האומר: "מתי כבר יסלקו מכאן את הגרוטאות האלה?" אני רואה את רוחו של יענקל'ה משוטטת בין שילדי הפלדה המוצבים לצד הדרך. ודמי רותח עם הזפת והעופרת ( באב אל וואד. חיים גורי) שרתחו אז עם גופות הנשרפים שעלו לעולה למען ירושלים.
והינה דרור. דרור שהיופי והחלום היו בעיניו. חלמנו להקים לנו פלמ"ח חדש. לא במקום ולא כמו הפלמ"ח שפורק. רק ראשי תיבות של פטרה, ליטני, מצדה, חרמון. חשבנו שטיול למקומות האלה, רק יגביר את אהבתנו לארץ. פעולת התגמול בקלקיליה לקחה ממנו את חייו ומאיתנו את החלום. הפלמ"ח שלנו גם הוא פורק. בלי דרור לא היה לחלום את אותו הטעם.
עברו שנים, והסכם השלום עם ירדן פתח לי את הדרך. עוד בפתח הנפתח בקצהו של וואדי "סיק" פקו בירכיי. צולע על רגלי הפגועה יצאתי אל העמק המופלא. והינה דרור היה איתי, מחייך. עמדנו יחד לרגלי המדרגות העולות אל " ג'בל?א-דיר" והמבע שבעיניו היה לשאלה. 'אל תדאג,' אמרתי לו, 'גם אם אצטרך לזחול את כל הדרך למעלה, עלה נעלה וגם נוכל'. אחר כך, כשישבנו אוספים את נשימתי וריאותי מלאות אויר פסגות, כאילו היה זה האויר של ארץ ישראל, חזר החלום לעיניו. משם עלינו ל"הר המזבח ?גבל מדבח", הכי קרוב לאלוהים שאפשר להגיע. שקענו שנינו בהירהורים, כל אחד לעצמו, וכל אחד מאיתנו ידע מה עובר בראשו של השני. כשעמדנו לרדת עוד לחש באזני: 'אל תידאג, אני רוצה להשאר כאן עוד קצת. אני אחזור בכוחות עצמי'. לקח לו קצת זמן, אבל הוא חזר לבקר אותי בלילות.
וחיימון, ודני, ילדים. חניכי, שגם בחרו לעבוד איתי בדיר הכבשים. רצים ודוחפים במורד את עגלת הזבל היבש. אוחזים כל אחד ביצול תוך צהלות. ואז, בתנופה , מטילים את העגלה אל שולי ערימת הזבל ומתעופפים, כל אחד אוחז ביצול ונוחתים על ראש הערימה. ואני צועק אליהם ונישמתי פורחת: "אתם עוד תהרגו את עצמכם"! והם עונים לי בצהלה: "אין לנו שום כוונה למות". אך אני, לבי ניבא לי רעות. חיימון, חיים שטורמן, השלישי במשפחתו הנושא את השם הזה, שהקריב את חייו למען המדינה. חיימון, שלא היה מישהו שלא נפל שבי בגומות החן שבלחיו. חיימון הצחקן ודני הרציני, יחד עם חבריהם, אנשי השייטת, אנשי הדממה, השאירו את נפשם על האי גרין, על הסלע הערום, שם אין אפילו פיסת חוף להשתעשע עליה. מישהו היום יודע על האי גרין? כן, גם שם בין כולם, יש לי את המתים שלי החיים בתוכי.
וגדעון, גדעון שאהב ללכת עם עדר "היבשות" ולמדוד ברגליו את מורדות הגלבוע. ללכת ברגליו לא סיפק אותו. הוא המריא לשמיים לראות את העולם מלמעלה. התרסק עם מטוסו אל צלע ההר. מדוע היה צריך לעלות לשמיים כדי להתרסק אל הקרקע, כדי לחזור לשמיים? אולי לשמיים יש בכל זאת גבול? אולי השמיים הם הגבול עצמו? לא נדע עד שלא נגיע לשם בעצמנו.
אחד לאחד הם באו. עוד לא היה בהם להתגבש לחבורה אחת. הם באו לעיתים. הם באו בימי הזכרון. חלקם מכירים משכבר הימים, וחלקם נפגשו בליבי בפעם הראשונה בחייהם שחלפו. לכל אחד מהם היה את סיפור חייו ומותו. אך לכולם היה מהמשותף, כולם נתנו את חייהם ואת מותם למען מדינה אחת. וכולם היו בליבי.
האמינו לי, גם המשא הזה הוא כבד. הם רבים מדי, אף פעם לא חשבתי כי אשא בליבי כל כך הרבה מתים/חיים. אולם נראה כי ישנה איזה ברית סתרים בין השטן והמוות. אם לא היתה ברית שכזו לא היה צורך ביום כיפור ובוודאי שלא היה זה יום של מלחמה, מלחמה האיומה במלחמות שידעה מדינת ישראל.
עוד לא ידעתי את הפרטים. עוד לא ידעתי את המלחמה. חמישה ימים נאבקתי באל-על עד שהצלחתי לחזור לארץ. לא ידעתי דבר לאשורו אך ידעתי כי המלחמה הזו היא אסון ואת תוצאותיהן של אסונות לומדים להכיר לאט לאט, כי אם לא, איש לא יוכל לעמוד בהן.
כשהחלו להגיע הפרטים למדתי לדעת כי קיבוצי, שהיה בעבר ביתי, איבד במלחמה הארורה הזו אחד-עשר בנים. לאט לאט החלו להגיע גם השמות. ככל שבאו השמות, אחד לאחד, פיניתי להם מקום. אספתי אותם אל חזי לתת להם דרך לחדור אל ליבי, להכיר האחד את השני, לתת לי ולהם זמן להסתגל למצב בו הם מתים ואני נשארתי בחיים. לתת להם זמן לסלוח לי ולהבטיח להם כי תמיד יהיה להם מקום בליבי.
אורי שנפל עם מטוסו אי-שם במצרים. אורי שהיה הולך איתנו מבית הספר לחדר האוכל, אנחנו הלכנו על רגלינו והוא היה הולך בינינו על הידיים. וגיל, שכל כולו היה נמשים של ג'ינג'י. אותו אני זוכר רץ אל פינת החי כשבידיו חולצה מתפתלת בצווחות של גורי חתול בר וגבו חריצים שותתי דם שחרצה אימם של הגורים. ועם גמר הרדיה היה מביא אלינו לדיר קופסה גדולה של דבש, שיהיה לנו מתוק בחיים ואני הייתי שוחט לכבודם של עובדי המכוורת טלה, שיהיה שכר מידי לעמלם ושישכחו מהר-מהר את עקיצות הדבורים. ויוסל'ה השקט והנוח שעל אף היותו, יחסית לגבוהים שביננו, קטן-קומה, היה משחיל בשלווה את הכדורים לסל לשלוש נקודות. ואולי אחרי המלחמה שלא גמר אותה והיא גמרה אותו, אולי אם יש חיים שאחרי, לא רק בליבי אלא כפי שיש אומרים, גם בשמיים, אולי שם הוא פגש את בני משפחתו שנכחדו בשואה. ואם לא פגש, אהיה נא אני לו למשפחה.
ומנחם, ולי אין נחמה, מי שהיה יותר מחבר, יותר מידיד נעורים, שהיה לי כאח. של שיחות נשמה עד לשעות הקטנות של הלילה, שליבותינו היו פתוחים תמיד האחד אל השני. ואברמל'ה, אברמל'ה שידע לקבל כל קושי בחיוך, שידע להעלות חיוך על פניו של כל מי שסבל, שכאב לו. איך הוא ומנחם שהאמינו כי אם רק יעניקו אהבה להרי הגולן, סלעי הבזלת יחזירו להם אהבה על אף שהם שחורים מבפנים ומבחוץ. ובסלעים האלה כיסו אותם הפגזים והפצצות.
אחרי המלחמה שוב לא היינו אוסף של בודדים המקושרים ביניהם ואני החוט המקשר. אחרי המלחמה היינו לחבורה מלוכדת. נפגשים בכל כמה ימים וכמעט בכל הלילות. חבורה מלוכדת בה רק אני נושא על ראשי שער שיבה. חבורה מלוכדת בה רק אני יכול לספר לכולם על נכדיי, ואף כי כולם כבר יכלו להיות אבות לבנים וחלקם סבים לנכדים, רק אני יכול לשבת בלילות שישי ולראות את ילדי ונכדיי סביבי ולדעת שכל חברי וחניכי, שכולם חיים בליבי, הם לא יראו את ילדיהם ונכדיהם ולא יכולים לספר עליהם לאחרים שבחבורה, רק אני זכיתי לכך, גם בשבילם.
ויש לפעמים שאל חדרי חלומותי נכנס לפתע גם דני הקטן. דני הקטן לא היה לוחם, הוא היה רק בן חמש כשהפצצה הרגה אותו. הוא נכנס מדלג מרגל לרגל ושורק-נושף בשפתיו. הוא נכנס ואיתו נכנס האור להציף את חשכת הלילה. לא איכפת לי להתעורר ולהיפרד מחברי ואני יודע כי לא אוכל להירדם מחדש. קשה, קשה להירדם כשהלחי מונחת על הכר הרטוב.
"אין סוף לקברים, אין קץ לכתבות,
אלמות ונוגות-עצובות.
במדרון לבבנו, בשדה הרפאים,
בחרשת המצבות ---"

שני בתי השיר הם משירו של משה טבנקין "בית עלמין".
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב