גישור משפחתי 

הגישור התחיל בסוף שנות ה- 70 כתגובה לאי שביעות רצון רחבה מהתהליך החוקי המסורתי,שכלל שני עו"ד ונועד לפתור סכסוכי גירושין. במהלך שנות ה- 80, החלו אנשי מקצוע שעסקו בבריאות הנפש ובחוק, להציע שירותים חדשים כמגשרים לגירושין, בד"כ כתוספת לפעילות הקיימת שלהם. ככל שהמגשרים צברו ניסיון, ככל שנוסדו יותר ארגוני גישור וסדנאות שסיפקו הדרכה ותמיכה וככל שהציבור החל להבין מהו גישור, הפוטנציאל לשימושים רחבים יותר של מיומנויות גישור לסכסוכי משפחה חוץ מאשר בגירושין הפך למוכח יותר.

למרות שגישור משפחתי היא תהליך וולונטרי, לא הרבה זוגות שהתגרשו, בחרו בו. לכן נחקק חוק המכריח השתתפות בגישור לפני ההגעה לביהמ"ש, במקרה והזוגות חלוקים ביניהם. קליפורניה היא המדינה המובילה ברפורמות הגירושין והראשונה שהנהיגה ב - 1981, גישור חובה במחלוקות הנוגעות למשמורת ילדים והסדרי ראיה. הגישור הוא הצעד הראשון בהליך קביעת משמורת או הסדרי ראיה במהלך או אחרי הגירושים.

הגישור נועד להפחית את מרירותם של הצדדים האחד כלפי השני ולהוביל להסדר שיבטיח את קרבתם ומגעם המתמשך של הילדים עם הוריהם. על ביהמ"ש למנות מגשר מקצועי המתמחה בתחום ועומד בסטנדרטים של מש' המשפטים. בגישור חובה קיימת פחות שליטה במשך התהליך, במידת מעורבותו של עוה"ד בתהליך ובמידת הסמכות בנוגע לבחירת המגשר. בגישור חובה המדינה קובעת עבור הצדדים אם תהליך הגישור מתאים להם והזמן הניתן להליך קצר מהנדרש. המדינה אינה יכולה להבטיח את קיומו הנכון.גישור חובה עלול לגרום למצב שבו הזוג נמצא בגישור למרות שצד אחד אינו מסוגל לעבוד באופן אמין ואמיתי והוא זה שינצח. ייתכן ואדם מרגיש שאינו רוצה להשתתף בתהליך משום שהתזמון אינו מתאים לו או שאין הוא מוכן להתמודדות כעת. גישור החובה אינו לוקח זאת בחשבון.

לצדדים אין אפשרות לבחור את המגשר ואם יש, טווח האפשרויות מצומצם. ישנם מקרים בהם מקשים על החלפתו גם אם שני הצדדים לא מרוצים.

עד לא מזמן, פירוק נישואין ע"י גירושים, ניתן היה לביצוע רק ע"י הגישה החוקית המקובלת- הצד העותר היה צריך להוכיח "עבירה בנישואין" ע"י הצד השני דוגמת ניאוף. בהדרגה ובמשך הזמן, החלו להרחיב את תחומי העבירות. הרפורמה שהתרחשה, הציגה רעיון של "שבירה מוחלטת וסופית של חיי הנישואין", (שהתווסף ל"עבירות בזמן הנישואין" המקובלות), כבסיס לגירושין. במקומות מסויימים,הדבר הפך להיות הבסיס היחיד להשגת הגירושין. רפורמה זו טוענת שהצדדים חייבים לשכנע את ביהמ"ש שהנישואין שלהם סובלים מ"שבירה מוחלטת וסופית". הדרך ההגיונית ביותר להכרעה בנושא זה היא להציע התפייסות. אם הצדדים לא מוכנים להכנע למאמצים גישוריים ניתן להגיע להסכמה כי היחסים באמת הגיעו לקיצם. ביהמ"ש עושה ניסיונות חוזרים במהלך תהליך הגירושין להציע התפייסות. כשלון במאמצים אילו הוא ההוכחה הראשונה לאופי הבלתי ניתן לתיקון של ה"שבירה".
מודל אחד של גישור שנקרא: Comprehensive, גישור מקיף לגירושין, עוזר לקליינטים לפתור בעיות פיננסיות (רכוש ותמיכה) ומשמורת בצורה אינטגרלית. מס' המפגשים (האורכים בין שעה לשעתיים), נע בין 2 ל- 10. תלוי במספרם ומורכבותם של הנושאים שצריכים להפתר, עצימות הקונפליקט בין בני הזוג, המוטיבציה שלהם, הרצון לעבוד על פתרון והניסיון של המגשר. לקוחות שרוצים להפרד אבל לא החליטו על גירושין עדיין, יכולים להמנע מכאוס פיננסי ע"י גישור והסכם תמיכה זמני. הם יכולים גם לבנות תוכנית- התנהגות-הורית המתוכננת להפחית למינימום את המתח של ילדיהם.הסכם פרידה שכזה , יכול להיות מושג וכתוב תוך פגישה אחת עד שלוש.

אחרי הגירושין ניתן לחזור לגישור ממגוון סיבות: שינוי המשמורת,צרכיהם המשתנים והמתפתחים של הילדים או שינוי משמעותי בנסיבות חייו של ההורה כמו מעבר דירה או נישואין בשנית.אחרים מחפשים שינויים בתמיכה הכלכלית בילדים או בבן הזוג. חלק מהם חוזרים לגישור כדי לנהל מו"מ על האחריות הפיננסית.
לאנשים הבוחרים גישור לגירושין יש מס' מניעים עיקריים וכשהם מחליטים בעצמם לפנות להליך גישור ואכן עושים זאת, ההחלטה, יחד עם נוכחותם במפגשים, משמשת כאינדיקטור שהדבר אפשרי.

מניעיהם:
- להמנע מעו"ד ופרוצדורה משפטית יקרה, לחסוך כסף, ולהיות בעלי השליטה בתהליך.

- לסיים את הנישואין עם מינימום עוינות ולהשאר במערכת יחסים תרבותית עם בן הזוג לשעבר.

- להגיע להסכם שמקובל ומשביע את רצון שני הצדדים.

מחקרים הראו כי זוגות שעברו תהליך גישור מרוצים יותר מהתוצאות ומההשלכות של הגירושין בהשוואה לאילו שהשתמשו במע' המשפט.
מחקרים אמפיריים בגישור לגירושין מוגבלים בכמות ובהיקף. רוב המאמצים היו מכוונים לעבר הדגמת יעילות מכיון שהתחום היה צריך לקבוע את האמינות שלו ומיצובו בתוך שוק שהיה ממילא צפוף. למרות שבד"כ הם היו חיוביים, המחקרים הדגימו תוצאות שונות.

כתוצאה מהרחבת תחום הגישור, הופיעו מחקרים אמפיריים שחקרו את יעילותו ואופי התוצאות.מרבית המחקרים התמקדו בעיקר בגישור לגירושין ובדקו שביעות רצון של הצדדים, עלויות הסכם, תעריפי הסכם, השוואה בין הסכמי גישור להסכמים משפטיים והאם הגישור הסתיים בתוצאות פסיכולוגיות בעלות יתרון רב יותר עבור משתתפיו.

הסכמי גישור יותר מהירים ועולים פחות בהשוואה להסכמים המושגים במערכת המשפטית.שביעות הרצון מתהליך הגישור הנוגע למשמורת וגירושין גבוהה באופן עיקבי גם בסקטור הפרטי וגם בציבורי, גם בקרב נשים וגם בקרב גברים.הורים רואים את הסכמי המשמורת וההגעה שלהם כמשהו טוב יותר עבור ילדיהם ומתארים מצב ותוצאות של win-win,בהשוואה לתוצאות של win-lose, המתוארות ע"י הורים שפנו למערכת המשפטית.לקוחות של גישור שלא הגיעו להסכם בכל נושאי המשמורת והסדרי הראיה, נטו יותר להגיע להסכם לפני המשפט מאשר לקוחות שהשתמשו בתהליך המשפטי של שני עו"ד.

גישור מקיף לגירושין נמצא כפחות יקר משמעותית, והסכמי המזונות והרכוש נחשבו ע"י הזוגות כיותר הוגנים מאשר אילו שהושגו במערכת המשפטית.הורים שהיו בגישור דיווחו על פחות קונפליקטים במהלך תקופת הגירושין ועם מידה רבה יותר של תקשורת עם בן זוגם לשעבר, בשנה הראשונה שלאחר הגירושין. הסכמה להסכם היתה גם היא גבוהה יותר בשנה הראשונה לאחר הגירושין.

מחקרים שהעריכו גישור הורה-ילד מצאו רמות גבוהות של שביעות רצון לקוחות מבין מתבגרים והוריהם אפילו כאשר לא הגיעו להסכם.הדבר מצביע על כך שתהליך הדיון המרוכז והניסיון לפתור את הקונפליקט יכול להיות חשוב לא פחות מהתוצאות.רמת ההגעה להסכם כתוב היה בין 50% ל - 60%. המשפחות שהשתמשו בשירותי הגישור היו מוטרדות קשה ובעלות הפרעות בתיפקוד והחשיבו את בעיותיהן כרציניות. במקרים שמשפחות קיבלו תרפיה משפחתית לפני התחלת הגישור, הגישור היה בעל סיכויים טובים יותר להצליח.
ישנם מס' שלבים של הסתגלות לחויית הגירושין . אמרי(1994), הציע מודל אלטרנטיבי של תהליך הגירושין המדגיש את התפקיד המרכזי של רגשות מרכזיים כמו אהבה, כעס ועצב. מתגרש אמור לחוות רגש אחד מרכזי בכל פעם ולנוע אחורה וקדימה ביניהם עד שלבסוף העוצמה של כל אחד מהם מופחתת ואפשר לחוות את כל השלושה באותו זמן. אמרי טוען כי המודלים העכשוויים מופנים לתחושה של אובדן למרות שבגירושין הדמות שאליה קשורים, נמצאת ולא נעלמת.הוא הדגיש עוד את חשיבות הקונצנזוס הזוגי,או הסטטוס של היוזם. בני הזוג שלא יזמו את החלטת הגירושין,נחשבים כבעלי תגובה יותר עצימה וממושכת בגלל שבהשוואה ליוזמים, יש להם פחות זמן להסתגל לגירושין. הלא יוזמים חווים רגשות עזים של התקשרות לבני זוגם לשעבר.הלא יוזמים יכולים להביע רגשות של כאב וצער, להעביר רגשות אשם ואחריות לשני, שבתגובה מציע ומושיט יד לעזרה. הלא יוזמים מפרשים זאת בצורה לא נכונה כהזדמנות לפיוס ודוחים זאת בצורה לא ידידותית מה שמגביר את התגובה הכועסת של הצד שיזם את הגירושין. וכך המעגל ממשיך.

זה לא רק העניין הפשוט של האם ההחלטה על הגירושין היתה חד צדדית או הדדית. זו שאלה של האם צד אחד יישאר עם רגשות מתמשכים של התקשרות אחרי ההחלטה. אדם זה בד"כ הוא היוזם, לכן חוסר הקונצנזוס בהחלטה על הגירושין יכול ליצור מצב שבו מעגל זה מתעצם.

למרות שאין כל מחקר אמפירי ספציפי שחקר מודל זה של תהליך הגירושין, הרבה מהעבודה הקיימת מסתמכת על כך. הרבה אינדיבידואלים שמתגרשים חוו רגשות מתמשכים של קשר ורמות גבוהות של כעס ועוינות כלפי בן זוגם לשעבר.

מחקרים על תהליך הגירושין:
מחקרים שחקרו את השפעתה של חוויית הגירושין על תהליך הגישור,יצאו עם תוצאות חלוקות. יש מס' הוכחות שעוינות וכעס לפני הגישור יכולה להשפיע לשלילה על התוצאות (אירווין ובנימין, 1992) עם זאת,קלי, גיגי והאוסמן (1988)מצאו שאין קשר בין רמות הקונפליקט והכעס כלפי בן הזוג לבין תוצאות הגישור.

פטרמן ואמרי(1988), דיווחו על קשר בין התקשרות גבוהה אל בן הזוג לשעבר לבין תוצאות מועטות בגישור, בקרב נשים אבל, שוב, לא בגברים או בקרב כל המחקרים. חוקרים אחרים דיווחו על קשר בין התקשרות מתמשכת לבין סיום הגישור ע"י הקליינט. התקשרות שנמשכת ואמביוולנטיות הקיימת בתוך יחסי הזוג, תורמות לקשיים במהלך הגישור וסיומו בתוצאות שליליות. עם זאת, במחקר משווה נטען כי למרות שההתקשרות של צד אחד לבן זוגו לשעבר,היא מכשול להסכם, תהליך הגישור יכול להתגבר על ההשפעה השלילית שלו. שום מחקר לא זיהה קשר ישיר בין עצב ודיכאון לתוצאות הגישור למרות שמשתנים אילו זוהו בצורה ספציפית.

מתוך מעט המחקרים, אף אחד מהם לא כלל ניתוח של מרכיבים לפני-גישור ולכן יש יכולת מוגבלת להגיב על ההשפעה של תהליך הגירושין על תהליך הגישור. מחקר אחר מצא שזוגות נכשלו בפתרון נושאיהם בגישור מכיון שהם נטו להתעכב על נושאים רגשיים ביחסים והשקיעו פחות זמן בדיון על אינטרסים ונושאים שמבוססים על עובדות. מצד אחד, נטען כי כשלון המגשרים לכוון את הנושאים הריגשיים ביחסים, שירת את ההסלמה ההרסנית בקונפליקט . מצד שני, נטען כי נוכחות נושאים מסוג זה הוא שיצר את הבעיה עבור תהליך הגישור, יותר מאשר תגובת המגשר אליהם.