בכמה עלתה למנורה התנהלות מזלזלת וחסרת תום לב? 

באחד מימי החורף הגשומים, הוצפה מרפסת דירתה של שושי במים. משם המשיכו לחדור דרך דלתות זכוכית הסלון אל פנים הדירה והותירו בה נזק כבד, בעיקר לפרקט.

הדירה הייתה מבוטחת בחברת הביטוח מנורה. אותה חברה המתהדרת בכך שהביטוח שלה מקנה "הגנה מרבית לדירה". חלפו 5 חודשים, שושי התרגשה לקבל ממנורה הודעה על תשלום תביעה. אולם כשפתחה את ההודעה נפלו פניה. התברר כי מנורה העבירה אליה תשלום על סך 48 אלף שקל בלבד.

שושי התעשתה ושכרה את שירותיו של בעל המקצוע שהתקין את הפרקט שניזוק. זה האחרון תיקן את שנדרש לתקן כדי להחזיר את המצב בדירה לקדמותו. מנורה סירבה להוסיף את ההפרש שבין עלות התיקון בפועל לבין הסכום של 48 אלף שקל ששולם על ידה. לטענתה, עלות התיקון "מנופחת בחוסר תום לב ומתוך כוונה להתעשר על גב מנורה". לשושי לא נותרה כל ברירה אלא לתבוע את ההפרש בבית משפט השלום בהרצליה.

השופטת הבכירה הדסה אסיף שמעה עדים ועיינה בחוות דעת המומחים. מתוך ראיות אלה, הסיקה השופטת, כי טענת מנורה בנוגע לעלות התיקון, הועלתה "כלאחר יד ואין לה שום בסיס". השופטת הגיעה למסקנה כי עלות נזקי ההצפה עומדת על למעלה מ - 360 אלף שקל. פי 7.5 מהסכום שמנורה ניאותה לשלם למבוטחת לפני שהגישה את תביעתה.

השופטת הזדעזעה במיוחד מעדותו של שמאי מנורה, עופר לוי. מעדות זו התברר, כי הבדיקה שביצע השמאי הייתה "שטחית ומזלזלת". הוא לא ידע לומר מה היו נתוני הפרקט שניזוק. הוא התעלם מעלויות הפיקוח, עבודות החשמל, הניקיון, הדיור חלופי, ייבוש ושיקום שטיחים שניזוקו. "העובדה שחרף כל המחדלים האלה בחרה מנורה לסמוך על חוות דעתו של השמאי עופר לוי", קבעה השופטת, "יש בה משום זלזול של מנורה במבוטחת ובחובותיה כלפיה".

מתוך הראיות, פסקה השופטת, "התגלתה תמונה עגומה, של חברת ביטוח שמתחילת הדרך השתמטה ממילוי התחייבויותיה כלפי המבוטחת וניסתה לדחותה בקש".

הזלזול של מנורה והשמאי מטעמה במבוטחת, התשלום המזערי ששילמה בטרם פנתה המבוטחת לבית המשפט, הכשלים והסתירות שעלו במהלך העדויות מטעמה, כל אלה חיזקו אצל השופטת את הרושם שסירוב מנורה לשלם את מלוא הפיצוי, נבע מהרצון להתחמק מתשלום ללא הצדקה עניינית ושלא בתום לב.

לפיכך, קבעה השופטת אסיף, מדובר במקרה בו יש מקום להטיל על מנורה את הסנקציה של ריבית עונשית בגובה 10 אחוז מסכום תגמולי הביטוח, דהיינו כ- 31 אלף שקל.

בחוזר המפקח על הביטוח הנקרא "בירור ויישוב תביעות וטיפול בפניות ציבור" מופיעה הוראה בזו הלשון: "חברת ביטוח לא תציע לתובע הצעת פשרה בלתי סבירה למועד ההצעה". בשעתו התבקשתי להביע את דעתי על הוראה זו. השבתי כי היא חסרת ערך. אין בה סנקציה שהמבוטח יכול לאחוז בה כדי לכפות על חברת הביטוח לקיים אותה. הצעתי למפקח כי במקום הוראה זו תבוא אחרת שתקבע כי במקרה בו יפסוק בית המשפט תגמולי ביטוח העולים על תגמולי הביטוח ששולמו למבוטח או שהוצעו לו כפשרה, בטרם פנה לבית המשפט, יחייב בית המשפט את חברת הביטוח לשלם למבוטח בנוסף לסכום שנפסק, גם את ההפרש בין הסכום שנפסק לבין מה ששולם או הוצע למבוטח כפשרה. המפקח השיב כי הצעה זו לא תעבור את חברות הביטוח וזמן קצר לאחר סיום תפקידו נחת על תפקיד מתגמל באחת מחברות הביטוח.

לו המפקח היה מקבל הצעה זו, הייתה מנורה משלמת עבור התנהלותה המזלזלת והמזעזעת בשושי תוספת לתגמולי הביטוח של 312 אלף שקל במקום הסכום המגוחך של 31 אלף שקל. סביר להניח שתוך זמן קצר, חברות הביטוח היו משנות את התנהלותן, פחות תביעות היו מגיעות לבית המשפט וגם שם חברות הביטוח היו נזהרות יותר שלא להעלות טענות סרק.

אולם בתחום הביטוח, בתי המשפט נזהרים מלפגוע בכיסו של הצד החזק ובכך חושפים את האדם הפשוט להתעללות מצד חברות הביטוח. ואף על פי כן יש לשבח את השופטת הדסה אסיף. מרבית שופטינו, לא היו מוצאים כל פגם בהתנהלות מנורה. אצלם היא הייתה יוצאת במקרה זה בלא כלום.