רבים מבני דורנו נכשלים בעונותינו הרבים, בסטיות משפחתיות חמורות עד ש'תועה אתה בה', כיצד מתהווים מוקשים נוראיים מסוכנים הללו. הרי נוגדים וסותרים הם את טבע האדם לגמרי. אין 'נפשו של אדם מחמדתן ומתאווה להן' כלל אלא אדרבה נגעלת, סולדת ונרתעת מהן. אם כן, מה אפוא הגורם לתופעה עלובה זו, ההולכת ומתגברת, הולכת וצוברת תאוצה ופרהסיא.
תשובה אחת ידועה כבר, מלשון רמב"ן פרשת נצבים: ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה - להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו, והיתה נפשם כגן רוה, והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך נפשי. והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר 'שרש פורה' אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות:
יתכן מכוונתו משום ש'מים גנובים יומתקו ולחם סתרים ינעם'. הרי 'עבר ושנה נעשית עליו כהיתר' ושוב אין כאן 'מים גנובים'. ככה יורד מדחי אל דחי, עד שאול תחתיה. היצר הרע, כל כוחו בשקר ובדמיון. כיון שהתנסה האדם והתרגל בחטא ידוע, הנה מגלה וחושף את אפסיותה וריקנותה, על כן הולך לבקש מזימה אחרת, ירודה ורחוקה מהראשונה.
לעניות דעתי, עוד יש מקום להעמיק בדבר. ריחוק האדם מהאמונה ומהתורה, מרחיקתו ממילא מן היושר האנושי הטבעי. חיי משפחה הגונים ותקינים, מבטאים מעל הכול את היושר הא-לוהי הבראשיתי: פרשת בראשית: ויברא א-להים את האדם בצלמו בצלם א-להים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם: זה ספר תולדת אדם ביום ברא א-להים אדם בדמות א-להים עשה אתו: זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם: פרשת נח: שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם: ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה: נישואים מקיימים את המין האנושי, הם מעיקרי התוכנית הא-לוהית המקורית. 'לא תוהו בראה לשבת יצרה'. ככה ממשיכים את מה שהבורא יתברך החל ומעלה עליהם הכתוב כאילו נעשו שותפים להקב"ה במעשה בראשית. 'שלושה שותפין יש באדם - הקב"ה ואביו ואימו'.
מעתה הכופרים במעשה בראשית ובצלם הא-לוהים ו'מותר האדם מן הבהמה אין', הנה מה לו אצל שונה הימנו. הרי הוא אומר בליבו 'כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך'. קיום המין אינו מעניינו כלל, שאינו רואה במין האנושי כל מעלה עליונה. 'איש ואשה זכו שכינה ביניהן' ומבטאים את הצלם הא-לוהים, משום שבאמת שני הפכים הם, מן הקצה אל הקצה. חיבורם מעל לדרך הטבע הוא ואינו מתקיים אלא מכוח עליון, מעין 'עושה שלום במרומיו'. נטישת האמונה גוררת עימה ומעוררת את כל הקצוות המנוגדות והסותרות והקוטביות, שבין שני המינים. ממילא מתבקשות התעיות המשונות והמוזרות, בתור פיתרון לבעיית 'לא טוב היות האדם לבדו' וצורכי הגוף הפיסיים ביולוגיים. כאן סוטה האדם מיושרו הא-לוהי לגמרי. הודו נהפך עליו למשחית. שוב אין לו כל יחס אל מקורו הנעלה ומאבד את דמיונו ליוצרו. הרי הוא עוזב את דרך המלך, לצידי דרכים, מעוותות, עקלקלות, עקמומיות, צרות וחשוכות.
מכאן נבין מעט מגודל חומר הדבר ועוצמת סכנתו, כמפורש בתורה וכן בדברי חז"ל, כגון: ספרא אחרי מות פרשה ט (ח) או כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו נטיעות כמותם תלמוד לומר ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו. תלמוד בבלי מסכת חולין פרק ז - גיד הנשה: והיינו דכתיב ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ואם לא חדלו וישקלו את שכרי שלשים כסף כו'. עולא אמר: אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה: אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת - שאין שוקלין בשר המת במקולין, ואחת - שמכבדין את התורה. רש"י: שאין כותבין כתובה לזכרים - דאע"פ שחשודין למשכב זכור ומייחדין להם זכר לתשמישן אין נוהגין קלות ראש במצוה זו כל כך שיכתבו להם כתובה. בשר המת - של אדם. במקולין - באיטליז שאין אוכלין אותו בפרהסיא כל כך כו'. ע"כ.
לפי דרכינו מסתבר, ששלושה מצוות שמקיימין בני נח, יסודם אחד. רעיון צלם א-לוהים אשר מפורש בתורה המכובדת עליהם, לא נעלם ונמחק מהם לגמרי. ספרא קדושים פרשה ב: ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה. ע"כ. כבר ראינו כי מקרא זה מלמד את עיקרון הצלם והוא עיקר וכלל גדול שבתורה. כבוד התורה מביאה ממילא לידי הכרת מעלה זו, במידה כל שהיא. לפיכך 'אין כותבין כתובה לזכרים' ו'אין שוקלין בשר המת במקולין', כי אלו מהווים מינימום בסיסי של ביטוי אמונת הצלם הא-לוהים שבאדם. ועיין חידושי אגדות מהר"ל לחולין שהאריך והנראה לעניות דעתי כתבתי.
