ההרגת את הפנסיונר וגם ירשת את הביטוח הפנסיוני שלו? 

מיליוני ישראלים מפרישים מידי חודש בחודשו קרוב לעשרים אחוז משכרם לביטוח פנסיוני. הם חושבים שהם מבטיחים את המשך פרנסת משפחתם גם בעת מותם. איש מהם לא מעלה על דעתו, כי במקרה שבן עוולה יגרום למותם, לא בני משפחתם יזכו ליהנות מהביטוח הפנסיוני, אלא... דווקא בן העוולה. כך נקבע בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון.

ד' פנסיונר של צבא הקבע נהרג בתאונה. בית המשפט חישב את סכום הפיצויים המגיע לאלמנתו מהמעוול האחראי לתאונה. הסכום עמד בקירוב על שלושה מיליון שקל.

אלא שכאן העלה המעוול טענה שהייתה מקוממת כל אדם בר דעת. מות הבעל, הזכיר המעוול, מזכה את האלמנה בקצבת שאירים מקרן הפנסיה של המנוח. מדובר בהטבה שעל פי חוות דעת אקטוארית שווה יותר משלושה מיליון שקל. אם האלמנה תקבל גם פיצויים מהמעוול וגם קצבת שאירים מקרן הפנסיה, היא "תתעשר". זה לא מוסרי להתעשר ממות הבעל, טען המעוול. לכן על האלמנה להסתפק בקצבאות השאירים מקרן הפנסיה ולפטור את המעוול מכל תשלום.

האם ייתכן שבית המשפט יקבל טענה, שהביטוח הפנסיוני, אותו רכש המנוח במיטב כספו, פוטר את המעוול מתשלום פיצויים לאלמנת המנוח?

במציאות העגומה במחוזותינו, המעוולים לא ממהרים לפצות את שאירי הקורבן (אלמנתו וילדיו הקטינים). הם עושים זאת רק בכפייה. תחת הליכים משפטיים הנמשכים שנים. קרנות הפנסיה, לעומת זאת, מתחילות לשלם קצבאות שאירים לאלמנות וליתומים זמן קצר לאחר מות המנוחים. לפיכך, המדינה קבעה בחוק להטבת נזקי גוף כי קרנות הפנסיה זכאיות לתבוע מהמעוולים את עלות הקיצבאות שהן משלמות לשאירים.

בפרקטיקה, כאשר השופט פוסק את הפיצויים שהמעוול חייב לשאירי המנוח, השופט מחשב את עלות קצבאות קרן הפנסיה ומותיר אותה בידי המעוול. לא כדי שהמעוול ישלשל אותה לכיסו, אלא כדי שהוא יעביר אותה לקרן הפנסיה.

עם זאת, ישנם מקרים בהם ברור שאין כל סיכוי שהמעוול יהיה חייב להעביר את עלות קצבאות השאירים לקרן הפנסיה. כך ארע במקרה שהובא לפתחו של השופט יצחק עמית לפני שנים רבות, כאשר ישב בבית המשפט המחוזי. קרן הפנסיה של המנוח, לא הגישה תביעה נגד המעוול וחלפה תקופת ההתיישנות. השופט עמית קבע כי הדבר מלמד שקרן הפנסיה ויתרה על תביעתה לטובת אלמנת המנוח. השופט פסק לפיכך כי המעוול חשלם את מלוא הפיצויים לאלמנה למרות שקרן הפנסיה משלמת לה מידי חודש קצבת שאירים. הצדק נעשה: המעוול שילם על אחריותו לתאונה, וקרן הפנסיה שילמה את הקצבאות עבורן שילם המנוח מזיעת אפו.

מאז חלפו ארבע עשרה שנה. גם המקרה הטראגי של אלמנת ד' הונח על שולחנו של השופט יצחק עמית. גם במקרה זה התברר שאין סיכוי שקרן הפנסיה תתבע מהמעוול את שווי קצבאות השאירים שהיא משלמת לאלמנה. הצדק וההיגיון חייבו אם כן לדרוש מהמעוול לשלם את מלוא הפיצויים לאלמנה מבלי לקזז את עלות קצבאות השאירים שהאלמנה זכאית לקבל מקרן הפנסיה.

אלא שבינתיים התקדם השופט עמית בסולם הערכאות, עד לבית המשפט העליון. הוא הודה כי גם במקרה זה אין סיכוי שהמעוול האחראי לתאונה ייתבע אי פעם להשיב לקרן הפנסיה את שווי קצבאות השאירים. אף על פי כן, החליט לשלול מהאלמנה סכום השווה לסך כל קצבאות השאירים, להותירו בכיס המעוול ובכך לפטור את המעוול מכל תשלום על מות המנוח.

נימוקיו של השופט עמית חושפים עד כמה השתנתה השקפת עולמו בשבתו בבית המשפט העליון.

השופט עמית התלבט בין "שני רציונלים". אם יורה למעוול לשלם לאלמנה את מלוא הפיצויים למרות שהיא מקבלת קצבאות שאירים מקרן הפנסיה, אזי האלמנה חס ושלום "תתעשר" מעבר לנזק שנגרם לה. אם יאשר למעוול לקזז מהפיצויים שהוא חייב לאלמנה את שווי קצבאות השאירים, ייהנה המעוול מן ההפקר מסכום שלא מגיע לו. הרי קרן הפנסיה לעולם לא תתבע ממנו קצבאות אלה.

בסופה של התלבטות, החליט השופט עמית, כי טובת המעוול עדיפה על פני טובת אלמנת המנוח. לגישתו, עדיף שהמעוול ישלשל לכיסו את ההטבה שנפלה לידיו כמתת שמים, מאשר לאפשר לאלמנה ליהנות מההטבה שהמנוח שילם עליה בזיעת אפו.

השופט עמית הפליג למחוזות רחוקים כדי להצדיק את עמדתו. בין השאר, בכך שהמעוול כאזרח המדינה משלם מיסים והיטלים לאוצר המדינה ובכך בעצם תורם לקופה שממנה משתלמת ההטבה לקורבן. העובדה שגם המנוח שילם מיסים ושהביטוח הפנסיוני הוא חלק מתנאי עבודתו, נשתכחה מליבו של השופט ואולי לא נחשבת.

בקורס טיסת מכשירים, מלמדים את החניכים לנווט ואפילו לנחות על סמך מכשירי המטוס בלבד. יחד עם זאת, ממליצים המדריכים לחניכים להרים מעת לעת ראש מהמכשירים אל מסלול הנחיתה, על מנת לוודא שהמטוס לא הולך להתרסק על קרקע המציאות.

רצוי שגם השופטים שלנו יתבוננו מעת לעת אל המציאות שמחוץ להיכל בית המשפט העליון, כדי לוודא שמא ההתפלפלות המשפטית, חכמה ככל שתהיה, לא תרסק את נפגעי הגוף והנפש ואת אמון הציבור.