ילד מעוכב התפתחות וילד מחונן - האם הכול חד משמעי: עולם הקסם הנרכש והאבוד 

אחת ההתייסרויות הנוקבות והבוערות (לעיתים סמויה) של הורים לילדים מעוכבי התפתחות הינה "למה הילד שלי, למה מגיע לי, אני הורה לא ראוי" וכו'. לאמירות האלו מתלוות תחושות של אכזבה קשה, כשלון, צער ואף אבל על ההורות שיכלה להיות אחרת, אילו היה נולד ילד "תקין".

לעומת זאת, הורים לילדים מחוננים בתחילת דרכם נחים על זרי דפנה ולעיתים עשויים להרגיש שקיבלו קרדיט מלמעלה על הצדיקות ועצם היותם ראויים בהתחשב לעובדה שנולד להם כזה ילד "מושלם". תחושת הביטחון ההורית גדלה ומתייצבת.

אך עצרו! אחד נולד עם מחסור במשאבים והשני – עם עודף. האם העובדה הזו תקבע את רמת הצלחתם בחיים?!

ילדים מחוננים זהו הזן המקסים, המהפנט את המבוגרים, שכל משפט היוצא מפיהם זה בגדר הפקת מרגליות ושיר הילל על עצם קיומם. ילדים אלה אינם צריכים להתאמץ כדי לזכות בהצלחה. כולם מתפעלים מהם, כולם מתלהבים מהפלא המתהלך הזה, המורים מתאהבים בהם. היום הרבה ילדים נולדים כאלו - ילדים מחוננים, ילדי הפלא.

אך אורבת להם סכנה אחת. משמעותית. כאשר הם מגיעים לבית הספר, הם מגלים שיש חובות, שלא די להיות חמודים, חכמים ויפים.

ישנם כאלו שהקריאה והכתיבה מתיישבות להם כמו כפפה ליד ללא מאמץ, האלגוריתמים והנוסחאות חודרים למוחם בקלות בלתי נסבלת עד ש...יום אחד הם והוריהם מגלים שחיו באשליה מתוקה שעופפה אותם כל הילדות, אך נעלמה כפאטה מורגאנה כשהגיעו לכיתות גבוהות יותר. שם, מסתבר, צריך משהו אחר.

חלק מהם מבינים שילדים אחרים, לא מבריקים כמוהם, השיגו אותם ואף עברו. ילדי הפלא אינם יודעים מה לעשות, כי מעולם לא התנסו בפעולות כמו "להתאמץ", "להתמודד", "להתגבר", "להתחשב". השרירים של כל הנ"ל בחלקם מנוונים אצלם.

לעיתים הם נוכחים בכך בזמן ואז מגייסים הרבה כוח ומשתלבים יפה בחברה הבוגרת היצרנית. אך ישנם שנשארים מאחור, אנשים מתוסכלים המתחשבנים עם הגורל ומתקיימים בתחושה המרה.

לעומת זאת, הילדים שנולדים מעוכבים בהתפתחות, שנולדים עם חוסרים ומחסומים מגיל הילדות הצעירה, נוכחים לחוש ולחוות שעליהם ללמוד להתגבר, להתאמץ, להאמין בעצמם. מה לעשות, אך "שריר" המאמץ המתמיד והוא זה שקובע הרבה בחיינו.

זוכרים את ניק ווייצ'יץ', הילד שנולד ללא ידיים ורגליים?! גוש בשר קטנטן מבצבץ לו למטה איפה שאמורה הייתה להיות לו רגל.

בחודש הראשון ללידתו ההורים שהו בשוק ואז הסבא (מצד האב של ניק, איש קשוח שעבר הרבה בחיים) אמר להם שזהו הילד, ה' נתן לכם אותו ועליכם לדאוג לו על הצד הטוב ביותר. הוריו של ניק, אנשים דתיים אורתודוקסים, קיבלו את גזרת הגורל והחלו במלאכת החינוך. ד"א אחרי ניק נולדו להם עוד ארבעה ילדים "תקינים" לגמרי. הם החליטו שהיחס כלפי ניק יהיה זהה לחלוטין ליחס כלפי שאר ילדיהם, מה שאומר בפועל שניק לא קיבל שום הנחה, שום רחמים והתחשבויות עצם היותו "לא תקין".

ההיפך, נדרש היה ממנו מגיל צעיר, כמו מאחיו, לנקות את הבית, לשאוב אבק, לשטוף כלים, ללכת לבית ספר רגיל (הוריו התעקשו על בית ספר רגיל למרות שהציעו להם עבור ניק בית הספר לילדים עם מוגבלויות). ניק התמודד עם לעג והשמצות בני גילו עד שיום אחד הבריון של בית הספר הציע לו קרב אחרי שעות הלימודים. ניק הסכים להשתתף בקרב ו...ניצח בו. הוא מספר שתחושה של פחד מצמרר התחלפה בתחושת בטחון בעצמו. הוא ידע שהקרב הזה יקבע את מעמדו בין חבריו. האם להמשיך לפחד או להגיע ללימודים עם ראש מורם.

ניק בעט עם הראש בבריון.

מאז הוא הבין עוד משהו סופר-חשוב שקבע את גורלו: הוא לא יפחד מאף אחד ושהוא יכול ומסוגל להכול. רק להחליט.

ד"א בגיל 10 ניק ניסה להתאבד, אך נזכר באמו וחשב איך היא תרגיש לאחר שילך...

היום ניק מרצה משגשג בכל העולם ברמה בינלאומית, אב לילדים ובעל לאישה מקסימה ויפהפייה, גורם להשראה למיליוני אנשים. האם ניק הוא דוגמא יחידה. מובן שלא. יש המון אנשים שנולדו במחסור, בהעדר והגיעו לשגשוג ושפע.

פרט אחד שלא הזכרתי בכל העלילה: העובדה הקריטית הינה מי האנשים המבוגרים הקבועים הנמצאים בסביבתו של ילד מעוכב התפתחות או מחונן, ההורים, המחנכים. האם הם הדמויות המסרסות (לעיתים עם כוונות הכי טובות) או אלו שמעמידים לילדיהם אתגרים, לא מונעים תסכולים, לא פורשים בפני פעוטותיהם שטיח קטיפה אדום, אלא דורשים, סומכים ומאפשרים. כמובן, קודם כל אוהבים.