ניתוק ילדים מבוגרים מהוריהם המבוגרים - ניכור משפחתי בגיל מבוגר - ניווט בין שיפוטים חברתיים לאישיים. 

קיים טאבו תרבותי בכל הנוגע לריחוק והתרחקות במשפחה. על אחת כמה וכמה כאשר הדברים מתרחשים בין צאצא  מבוגר להוריו המבוגרים יותר, אותו יזם הבן/בת. אדם המתרחק מהוריו   מתמודד לרוב  עם שיפוטיות המשפחה והסביבה הקרובה והרחוקה. במקרים רבים, ההורים וכן הילדים אינם משתפים אודות הנתק ומתרצים זאת בסיבות אובייקטיביות לכאורה.  קשה לשמור  "סוד" לאורך זמן מבלי להתמודד עם שיפוט הסביבה אשר מסרבת לקבל את הסיבות הרגשיות, בעיקר לנתק. .

במפגש כזה, כדי להפעיל את "בלוטות" הרגש אנשים משתמשים באמירות כמו: אמא יש רק אחת, ההורים עשו כמיטב יכולתם, אמא תמיד אוהבת  ועוד.  האמירות נוגעות בעיקר  במיתוסים וקלישאות המתייחסות לאמהות; דהיינו שכל האמהות מטפחות,  שאם אוהבת ללא תנאי, שאהבה אימהית היא אינסטינקט.ועוד.

במקרים רבים התפיסה שבוגר מתרחק מהוריו עושה זאת כפעולה ענישה, אימפולסיבית ולא בוגרת.  מחקרים הוכיחו שרוב המתנתקים מגיעים להחלטה  לאחר שנים  של התלבטות, ניסיון לתקן, שימוש באסטרטגיות שונות כגון התרחקות והתקרבות ובדיקת מרחק מוגן אשר יאפשר קרבה, מבלי להמשיך להיפגע.  לעומת זאת, כאשר הורה מתרחק  מלילד מבוגר ההנחה התרבותית היא שחייבת להיות לכך סיבה מוצדקת, אין ברירה וכמוצא אחרון.

איש איננו גאה לידע אחרים שחל נתק עם ההורים.  אבל הדברים עוברים כשמועה ונחשפים.  שיפוט סביבתי, רכילות ושיימינג הם "משתיקים" יעילים אשר נוטלים מהאדם את קולו.

חגים הם תקופות לחץ בנושאים משפחתיים. מסורתית זו תקופה שמשפחה המצומצמת או המורחבת מתכנסת.  ישנם לא מעט "סוכני שינוי" המבקשים בשם קדושת המשפחה,  לאחד לסלוח, לחמול ולהבליג על פגיעות, גם כשהן מתמשכות. לכך מצטרפים טעונים רגשיים העוסקים בחרטה שתהיה בעתיד ועוד. ברוב המקרים ניכור וריחוק אינם מעשה ענישה, אלא מאמץ לחסוך  כאב גדול יותר.

החלטות אישיות  ההופכות לפומביות מגבירות כאב, מעוררות ספק ותחושת הצדק מתערערת (לפעמים לרגע).  ניכור וריחוק משפחתי הם במרבית המקרים בחירה של "אין ברירה". הבחירות הטבעיות הם אהבה, תמיכה וקירבה. אבל קורה שצריך לקבל את העובדה שאינך יכול לקבל את מה שאתה רוצה וצריך. להסתפק בשקט כלשהו, קבוע או זמני.

נשאלת השאלה כיצד מתמודדים במצבים בלתי אפשריים בהם באופן בלתי פוסק אתה נפגע מההורה (לעיתים מלווה התעללות רגשית ) ומרגיש שהמקום היחידי בו תמצא השקט היחסי, הוא ניתוק. זו בחירה  לא  להמשיך לשאת את הכאב, הפגיעה והעלבון.

זכור שאינך חייב הסבר לאיש. אתה  היחיד היכול לשתף את עמדתך. הדברים בשליטתך. יש  שיקשיבו ויתמכו בלי להבין או להיכנס לבחירות שלך, למשקעים ולהיסטוריה. יתנו תוקף לפגיעתך, לפעמים תוך ניסיון להגמיש טיפה את העמדות. קח בחשבון שגם אנשים בעלי כוונות טובות עשויים לומר לך את עמדתם ואמונותיהם ביחס לנתק מההורים. לא תמיד הדברים יסברו את אוזנך, אבל כוונתם טובה.

בדוק שוב עם עצמך האם הושגה המטרה להתרחק ושיהיה לך שקט? האם הריחוק והניתוק אינם מגבירים את אי השקט? האם ברוך לך  וניסית ככל יכולתך לשנות את הדינאמיקה עם הקרובים אלייך?  אם ניסית, הנח לדברים. אולי יבוא יום בו הדברים יבשילו למקום אחר.

אם אין שאלה של "אגו" ההורים המבוגרים הם אלה שיהיו לכודים בתוך מבוך ללא מוצא. לעיתים תגובתם תהיה הגנתית והפוכה לרגשותיהם הכואבים והפגועים.  הם עשויים להיות בהכחשה של כל החלק שלהם בפגיעה שלך. אינם יכולים לשאת עליהם את האשמה. הדבר מעמיק את הקרע משום העדר תוקף לפגיעתך.

במחקרים הוכח כי אין זה משנה כמה זמן נמשכת תקופת הניכור, לאורך כל התקופה הספק מכונן באדם: לחשוב באופן חזרתי  אם החלטתו נכונה או תפיסותיו מוטות ממקום של פגיעה והתחשבנות.  קל יותר להכחיש התעללות מילולית ורגשית מאשר לזהות אותה ולפעול על פיה.

נראה שמוסכמות חברתיות באות לפני השאלה מה היא  התעללות. אנשים עושים בקלות אבחנה בין התעללות פיזית, רגשית ומילולית. החלק המילולי והרגשי, אצל רבים שנוי במחלוקת,  תלוי תרבות וסביבה. אבל אם לאדם ברור  מה הרגיש כאשר ההורים לא לקחו אחריות על התנהגותם ותגובתם, הוא  זכאי לקחת אחריות על המעשים וההחלטות של עצמו. לצד הרשות בכל עת לשנות את החלטתו   ו"לחשב מסלול מחדש".