מהי אמנות, מהי אמנות טובה, ומהי אמנות יהודית?
לשאלות האלו ניתנו כבר אינסוף תשובות. אך נראה שבכל תקופה צריך לברר את התשובות האלו מחדש,
כי עם הזמן משתנים המדדים, משתנים ההיבטים והתפיסות לגבי אמנות בכלל ולגבי אמנות יהודית בפרט.
אמנות היא סוג של תקשורת בין הפנים לחוץ. האמנים הגדולים, בעיני לפחות, הם אלו שמצליחים ליצור שפה חזותית חדשה, אבל גם מאפשרים לצופים להבין ולקבל מסרים ותובנות משפה זו.
במובן הזה האמנות היא גשר. כלי להשראה.
השראה, פירושה דבר השורה מלמעלה.
האמן יוצר מעצמו או מהאמנות שלו כלי להשראה שבאה מלמעלה. הוא צריך ללמוד להפוך את עצמו לכלי כזה, ולגשר בין העולמות שמהם מגיעה ההשראה לבין העולמות שבהם היא מוסתרת.
ללמוד כיצד להיות כלי כזה זו עבודת חיים. זה תהליך. זה קשור למי אתה, מהו העולם הרוחני שלך, ומאלו מקורות אתה שואב את ההשראה שלך.
כדי להיות אמן לא מספיק לרצות ליצור דברים יפים. גם מי שמייצר נעלים ובגדים רוצה לעשות דברים יפים, וכמובן שכל מי שמייצר משהו רוצה שהוא יהיה יפה.
אמנות היא משהו מעבר ליופי. זוהי דרך להעביר מהות.
להעביר חוויה פנימית עמוקה. העולם מצפה מהאמן שיגלה לו משהו שהוא לא יודע, שיעזור לו לחוות חוויה שהוא לא יכול לחוות בעצמו. שאין לו את הכלים לחוות אותה. זה מחייב את האמן להיות אדם מפותח מבחינה רוחנית. אדם שיש לו שאיפה להתרחב בממד הפנימי שלו.
לאמנות היהודית הרוחנית בימינו יש שליחות של ממש.
היהדות מייעדת את האדם להיות שליח שיהפוך את הגשמי לרוחני.
שיגלה את הקודש בתוך החול.
לצערינו, כיוצרי תרבות , איבדנו את הביטחון העצמי הרוחני שלנו מרוב פלגים מחלוקות וספקות.
ההשפעה המערבית החזקה אולי החזקה מדי על התרבות היהודית גרמה לשחיקה בייחודיות של התרבות והאמנות היהודית.
אמנות יהודית איכותית שצומחת מנכסי התרבות והרוח היהודיים יכולה להחזיר את הערך העצמי לאדם המודרני - אם היא פותחת לו מרחבים חדשים בנפש,
מרחבים לא מוגבלים של התעלות, התרגשות וחוויה של קשר עם הבורא.
בפנימיות היהדות יש מטען רוחני ערכי עצום ביותר וכשהוא נפגש עם אנרגיה יצירתית
שרוצה לבטא את החוויה הדתית יכולה להיווצר אמנות נדירה ומעניינת במיוחד.
ולשם אני חותרת באמנות שלי.
כאשר עוסקים בנושא אמנות יהודית - תחילה חשוב להבחין בין אמנות יהודית שימושית,
שנקראת ?יודאיקה?, לבין יצירה אמנותית.
?יודאיקה? היא כלי יהודי העשוי ביד אומן: מזוזות, כתובות, חנוכיות, כוסות קידוש, ארונות קודש, פרוכות שהושקעה בהם מלאכת אומן, לצד כל דקורציה של כלי המשמש לצורך מצווה. היודאיקה יכולה להיות יפה ומרשימה ביותר; היא יכולה לבא במגוון סגנונות – קלאסי, מודרני, עכשווי; היא יכולה להיות יצירתית מאד ומלאת דמיון. אבל היא עדיין תהיה אמנות שימושית. המטרה שלה היא בראש ובראשונה קישוט של כלי בעל ייעוד – ייעוד שאינו האמנות עצמה. היודאיקה משמשת משהו מחוץ לאמנות – בית מזוזה, מגילת אסתר, כלי לנטילת ידיים.
האמנות או היצירה האמנותית - היא שפה אוניברסלית, ויש לה כוח עצום להנגיש תכנים יהודיים רוחניים לכל אדם באשר הוא. לכן תמיד הדמויות בציורים שלי הן צלליות ללא שום זהות מגדרית כלשהי - אלא - האדם באשר הוא אדם, וכל אדם יכול להזדהות עם דמות כזו.
האמנות צריכה להיות הזמנה להתבוננות אישית, פנימית : איפה אני נמצא היום ברגע זה, מול בורא עולם, מול האמת של התורה, מול תיקון העולם, איפה כל זה פוגש אותי ומהדהד במרחב הפנימי שלי.
החזיון הויזואלי שהציור האמנותי יותר הוא נס רוחני בפני עצמו שמסוגל ליצור חוויה רגשית חזקה, ולקחת את האדם למעלה, למחוזות מעבר למציאות החומרית.
אבל לא, זו לא בריחה, זו העשרה של המציאות החומרית, והעצמה של הנשמה. בתכנים של קודש, של עולם עליון.
אפשר לומר שיש שתי גישות מרכזיות באמנות היהודית:
הגישה הקלאסית והמסורתית מייצרת אמנות שמתארת נושאים ומקומות מהחיים היהודיים – הכותל, קבר רחל, אבא לומד עם ילד, אדם מתפלל וכדומה. גם אם השפה האמנותית שלהם היא אבסטרקטית והם מציירים דמויות כמעט מופשטות, עדיין אפשר לזהות בציור את סמטאות מאה שערים, אדם הולך עם טלית לתפילת ותיקין, וכדומה. אמנות כזו מציגה את הנושאים הדתיים כפי שהם נראים במציאות היומיומית באופן אמנותי מבחינה ויזואלית.
כלומר, החידוש באמירה כזו הוא בדרך כלל אסתטי, ולאוו דווקא רוחני .
האמנות שלי שייכת לגישה השנייה, שתופסת את האמנות היהודית ככזו שמנסה לתאר את החוויה הרוחנית הפנימית של האדם :
את הכמיהה אל בורא העולם, את ההתרגשות שיש בתפילה, את האופן שבו אני חווה את פעולת הברכה שברכתי על הלחם.
איך זה מרגיש כשניצוצות של קדושה מגיעים לתיקונם על ידי הברכות או הדיבור שלי?
איך אפשר לתאר בצורה ויזואלית חוויה של הודיה, של שפע או של ברכה?
מה החוויה הפנימית של הנשמה שלי כשאני בתהליכי הירדמות בלילה?
איך זה מרגיש שהיא עולה למעלה? מהי החוויה שלי כשאני מדליקה נרות שבת?
ספר הזוהר מדבר על היכלות שנפתחים בעולם העליון.
האם ניתן בכלל להביע נושאים כאלו באמצעיים ויזואליים? מסתבר שכן,
ונראה לי שזה כיוון חזק באמנות היהודית העכשווית.
וזה מה שאני מנסה ליצור….
האמנות כיום התפתחה לכדי אינסוף שפות אמנותיות.
והמנעד התרבותי שלנו הולך ומתרחב כל הזמן.
הטכנולוגיה שמתפתחת מרחיבה גם את גם צורות הביטוי השונות
הרגלי הצפיה באמנות מאוד השתנו במיוחד בשנתיים האחרונות.
כמו בהרבה תחומים - החיים מונגשים לנו עכשיו כזרימה בלתי פוסקת בערוצים הדיגיטלים, וזה כמובן לא פסח גם על האמנות. עם כל הכבוד שהוא רוחש לגלריות ולמוזיאונים, הקהל התחיל לצפות ולצרוך אמנות דרך האינטרנט.
אני מציירת בכלים דיגיטלים - באמצעות תוכנות ציור ופילטרים מיוחדים אני מנסה ליצור אפקטים מרהיבים שמרחיבים את החזיון הויזואלי של המרחב הפנימי.
השפה ששולטת בציורים שלי היא רוחנית רגשית, אני מנסה להעביר את הצופה חוויה שתגרום לו התעלות, התרוממות נפש והתרחבות התודעה והנשמה.
בעולם המערבי, במאבה האחרונה במיוחד - הפכה האמנות למזוהה עם אוונגרד. אמנים קיבלו דימוי של פורצי דרך ומורדים במוסכמות החברתיות. פעמים רבות עד כדי סמל של אנרכיזם ושחיטת פרות קדושות. הפנים המודרניות של האמן הם של טיפוס אותנטי שאינו כפוף לתכתיבי החברה. הוא רואה דברים שונה, הוא עושה דברים אחרת – הוא שובר את המסגרת של קו וצורה ודפוס.
תהילתם של האמנים הגדולים היא בכך שהמציאו שפה ויזואלית חדשה.
לפעמים, עצם המרד בישן הוא התוכן עצמו.
האמן הדתי - רוחני, קרוץ מחומר שונה. הוא לא צריך וגם לא חותר למרוד בשום דבר.
יש עולם תוכן רוחני אינסופי המחכה לאמן היהודי שיבוא ויעסוק בו – העולם של החוויה היהודית הפנימית. עולם התוכן היהודי יכול להעניק השראה בלתי מוגבלת לאמן הרוחני.
זהו שדה חדש עבור האמנות – שדה שטרם נחקר דיו.
אפשר לדלות ממנו אוצר בלום של חומרים מרתקים. הדרך החדשה שאותה מחפש האמן היהודי המחובר לשורשיו היא לתאר את העולם הרוחני היהודי כפי שעדיין לא תארו אותו. לפרוץ מתוך הצורה והחומר אל מושגים של קודש ועולמות עליונים.
האמנות היהודית העכשווית מנסה לתרגם את התיאוריים המילוליים של החוויה הפנימית לתיאור ויזואלי שכידוע נחקק עמוק בלב. בדרך כלל אנחנו זוכרים דברים בצורה ויזואלית ולא מילולית.
האמן היהודי מחפש דרך שתתעלה מעל המילים ותהפוך את האמנות הוויזואלית לצינור שמחבר את הנפש והנשמה אל בורא עולם.
כידוע, תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. האמנות יכולה לומר דברים שלא ניתן לומר בפה, והיא מצליחה לבקוע חומות שהמילים החזקות ביותר מתרסקות עליהן.
דרך האמנות ניתן ליצור דו-שיח, וניתן אפילו לומר אמירות נוקבות וביקורתיות
שימצאו את דרכן אל הלב.
האמנות הוויזואלית יכולה להגיע אל מקומות בנפש האדם שלמילים אין בכלל גישה אליהם.
במשך תקופה ארוכה הרבה מהאמנים הישראלים התרחקו מהמקורות היהודיים.
כיום, לדעתי, מנשבת רוח שונה לגמרי.
רבים מרגישים את הדלות הרוחנית של התרבות המערבית, האמנות הכללית כבר אינה מצליחה למצוא רוח חדשה, והיא מבטאת לעיתים קרובות ניהיליזם ואבדן דרך.
מורגש בה צימאון לתוכן מרווה. נשמות בכלל ונשמות האמנים בפרט צמאות לרוחניות, ועולם התוכן המסורתי העתיק, העמוק כמו למשל תורת הקבלה והחסידות יכול להציע להם את התוכן הזה.
יש מושגים ודימויים מאוד פלסטיים במקורות שלנו, שאמן יכול להשתמש בהם כדי להעשיר את העולם הרוחני שלו ושל הצופים בעבודותיו. עולם הרוח הדתי הוא כר נרחב ליצירה חזותית.
הרב קוק כותב כי ישנם ביטוים רוחניים שלא ניתן לבטא אלא באמצעות האמנות.
הרב קוק לא רואה רק צורך באמנות דתית – הוא רואה בה חובה:
"וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעמקי הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" (עולת ראיה, הקדמה לשיר השירים).
יש הטוענים שאמנות יהודית היא בהכרח ?אמנות מגויסת?, כי היא מחויבת לתכנים רוחניים מסוימים. ואולי לא "חופשיה" באופן בו האמנות חייבת להיות חופשית ופורצת גבולות. אבל באותה מידה ניתן לומר כי כל אמנות היא מגויסת.
לכל אמן, גם הניטרלי ביותר מבחינה פוליטית, או השקפתית - יש אמונות, דעות ותפיסות עולם. האמנות שלו ”מגויסת" לחלוטין לדעות ולתפיסות העולם שאותן הוא מבטא ביצירתו, גם אם הן ניהיליסטיות לגמרי. אם עולמו של האמן הוא עולם דתי ורוחני והרגשות שמפעימים אותו הם רגשות קודש, הרי שגם יצירתו תהיה כזו. אם האמן הדתי מבטא את קולו הפנימי ביצירתו, ויצירתו מפעימה את הצופים בה בדרך זו או אחרת, אני נוטה לראות בה יצירת אמנות.
אין ?סמכות? יכולה לפסול את ערכה האמנותי של יצירה כזו כי כפי שאמרנו :
אמנות היא דרך להעביר מהות.
אמצעי להעביר חוויה פנימית עמוקה. היא מגלה לעולם משהו שהוא לא יודע, ועוזרת לו לחוות חוויה שהוא לא יכול לחוות בעצמו.
