חזרה לאמנות טובה בישראל - שלושה דורות מחפשים מנהיג
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

חזרה לאמנות טובה בישראל - שלושה דורות מחפשים מנהיג 

מאת    [ 06/11/2020 ]
מילים במאמר: 808   [ נצפה 114 פעמים ]

 
 

 

 

 האמנות נהרסת לנגד עינינו. וכולם בישראל ישנים

משרד התרבות הצרפתי משלם למוזיאונים  בעבור כל התערוכות שבוטלו כאילו התקיימו, ובאופן הזה מאפשר לאמנים רבים לשרוד בימי הקורונה. המחשבה העומדת מאחורי ההחלטה הזאת של משרד התרבות הצרפתי ברורה: גם בימים הקשים האלה יש לשמור מכל משמר על התרבות והאמנות. כל זאת מתוך הכרה בכך, שליצירה ולצריכה של כל תחומי התרבות והאמנות יש ערך רב לאדם ולחברה, שהן מספקות צורך נפשי אוניברסלי והן נדבך חיוני וייחודי באיכות החיים של הפרט ושל הכלל כאחד.

 

ואילו בישראל, בשקט ובקול דממה דקה גוועות להן התרבות והאמנות, ואין כמעט מי שייחלץ לעזרתן. המוזיאונים והגלריות אינם עורכים תערוכות כבר יותר מחצי שנה. מוציאים לאור אינם מקבלים כתבי יד, ואינם מוציאים לאור ספרים חדשים.        אין צורך להסביר, מה משמעות השיתוק הזה לאמנים, שחקנים, ולסופרים. מעולם לא היה מצב האמנות קשה כל כך כמו היום.  וכל זה, כשיש מה לעשות כדי לא לתת לה לגסוס ולגווע, כשמחיר הצלתה איננו גבוה. השבתת האמנות כבר גובה מחיר יקר, שיאמיר אם לא ייעשו מעשי מחאה אמנותית מרובים שיצרו הד אצל הציבור הרחב -המחאה האמנותית, על הקשרים הבין?דוריים שהיא משקפת, ועל היחסים האמוציונליים שבין המוחים למנהיגות האמנים ולממסד האמנותי, יחסים שיותר מכל מזכירים קשרים משפחתיים, בלהט שלהם,  בחוסר ההפרדה בין האישי לעקרוני, בכעס, בעלבון, באכזבה.

המחאה מתפשטת. יש לכך סיבות רבות ובראשן כמובן משבר האמון שיצר חוסר הטיפול המקצועי באמנות. אבל זה לא רק המשבר: זו גם העובדה שבמחאה הזאת, בניגוד לאחרות, מתבטלות ההפרדות הרגילות שבין מרכז ופריפריה, נשים וגברים, ובעיקר מבוגרים וצעירים.

ואם מסתכלים על הדרמה הזאת מבעד לפריזמה הבין?דורית מגלים, אולי, את המהות העמוקה והסמויה של המחאה, ואת הסיבה שתביא להמשכיות שלה. כי מה שמאחד את כל המוחים הוא האכזבה מהממסד האמנותי, אבל לאכזבה הזאת — יש פנים אחרות אצל בני הדורות השונים.

בחלוקה גסה, אפשר אולי לחלק את המוחים לשלוש קבוצות דוריות: האמנים המבוגרים, האמנים בני דור הביניים והאמנים הצעירים. היחס של כל דור למנהיגות האמנותית הקיימת הוא יחס אחר, הקשור לעמדה שלהם ולמעמד שלהם.

 

שלושה דורות מחפשים מנהיג

האמנים המבוגרים הם אלה שמרגישים שיש להם זכויות על האמנות בארץ הזאת. הם עבדו. הם נתנו את כל שהיה להם בהתמסרות מלאה בשנות ה–50, ה–60 וה–70. הם גדלו מתוך ובתוך אמונה שלמה שהאמנות וכול המדינה היא - הם, והם - המדינה. במובן הזה האכזבה שלהם מהמנהיגות האמנותית היא הכי עמוקה וכמעט נאיבית. הם באמת ובתמים מאמינים בסידור  שבמסגרתו הילד יכול לסמוך בעיניים עצומות על הוריו שמצדם יעשו הכול כדי להגן עליו ולגדל אותו, כך שבבוא העת —הוא ישמור עליהם בחזרה. ובהקבלה הם חשבו שהם יכולים לסמוך בעיניים עצומות על הממסד האמנותי הישן (שר התרבות, המועצה לאמנות, איגודי האמנים), שמצדו יעשה הכול כדי להגן עליהם האמנים, והתאכזבו.

הם חיו בתוך עולם ישן שבו הגבולות בין האסור והמותר חדים וברורים. זו הסיבה לתדהמה הגדולה ולעלבון העמוק שהם חשים ומביעים עתה, לא רק שלא מכירים להם תודה, אלא אף מתעלמים מהם במקרה הטוב, או משפילים אותם במקרה הרע.

 העמדה של האמנים בני דור הביניים אחרת. הם נולדו וגדלו בעולם שבו הם ידעו מגיל צעיר שההורים הם לא כל?יכולים. שלפעמים הם טועים, שלפעמים הם יהירים מדי ולפעמים סתם טיפשים. שלא פעם הם מבזבזים את המשאבים של המשפחה על הדברים הלא?נכונים. העמדה של הדור הזה שונה גם מפני שזה דור שעדיין נתון במאבק קיומי. הילדים שלהם עדיין צריכים אותם. המשכנתה עדיין מכבידה. הם בשלב שבו מצד אחד דואגים להורים המזדקנים ומצד שני לילדים המתבגרים. אין להם זמן. אבל גם הם, כמו אחיהם האמנים המבוגרים, עדיין מאמינים במוסד ההורות. וזו הסיבה שהם בוחרים בכל פעם מנהיג אחר, גם כשברור שהוא לא כשיר. גם כשהוא בן הדור שלהם למעשה. הפנטזיה הרגשית יותר חזקה מהפיכחון והופכת שוב ושוב לאכזבה, ובניגוד לאמנים המבוגרים, שמתרגמים את האכזבה למעשה, אצל בני הדור הזה האכזבה הופכת לרפיון. להתמקדות בבית. בעבודה. בהנאות שהמצב הכלכלי או המסגרת בבנק מאפשרות. אבל במחאה הזאת קרה גם לדור הזה משהו, שאפשר  להגדיר אותו כיציאה מהרפיון וההתמקדות בבית, ובחירה  במעשים.

 

לצד כל זה מגיעים האמנים הצעירים שעד עכשיו היו שקופים ופתאום אי?אפשר להתעלם מהרעש שהם עושים. והם שונים: הם חופשיים גם מהנאיביות של האמנים המבוגרים וגם מהפנטזיות וההתפכחות של דור הביניים. הם אומרים: הסתבכתם עם הדור הלא נכון. הם צועקים: אתם קלקלתם ואנחנו נתקן. הם זועמים באמת, ואין בהם פחד, כי בניגוד לאחיהם הגדולים הם לא כרוכים בסבכים של ציפיות ואכזבות ואין להם מה להפסיד. המאבק שלהם לא מסובך ולא מתוסבך, ולכן גם בלתי?ניתן לשליטה או מרות. הציפייה שלהם, "שתהיה כאן אמנות טובה", היא אולי הנאיבית מכולן, אך גם המציאותית מכולן. זה לא אדם אחד. זה לא מישהו. זה אפילו לא רציני. זו האפשרות הזאת להפוך את הסדרים.

 

מתוך ניסיון להבין את פשרם של הדברים, אפשר לחשוב על המחאה האמנותית הזאת ממש כמרד נגד הממסד הקיים הקלוקל. לא משנה מי יהיה בראשות הממסד האמנותי, יש לו עסק עכשיו עם שלושה דורות, שבמקום להילחם או לבוז או להתעלם זה מזה, צועקים יחד "מהפכה" ורוצים פשוט שנחזור לתקופה של אמנות טובה ונכונה.

ישראל הרצל הרצל 73, כ"ס   טלפון: 050-9258355  ------------herzli99@gmail.com----------------------------------- 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב