למה ואיך לכתוב לילדים? 

"ניר לא מפחד מקרחת" אמנון וורנר
על שאלה זו עונה יפה ספרו החדש של אמנון וורנר "ניר לא מפחד מקרחת". למה כותב וורנר לילדים? אני מנסה "לנחש" זאת על פי הסיפורים שכתב. דוגמת "עץ התותים" "ניר וסאלים" ועכשיו "ניר לא מפחד מקרחת". נדמה לי שיש יותר מסיבה אחת או שתיים:
- ראשית, וורנר פשוט אוהב לכתוב ואוהב ילדים. אך בעיקר... יש לו רצון להיטיב עם ילדים וללמדם, ולעזור להם להתמודד עם המציאות בה הם חיים. אין לי ספק שהוא אוהב ונהנה לשעשע את קוראיו הצעירים, וכאג'נדה גלויה או סמויה, ייתכן שהוא כותב כדי לשפר את מערכות היחסים בין מבוגרים לילדים.
בהמשך נראה איך הוא עושה זאת בסיפור על "ניר לא מפחד מקרחת". מבטיחה לכם שאינו מספר כמורה בכיתה וגם לא כמדריך בתנועה.
בסיפור על ניר שלא מפחד מקרחת, וורנר מביא לקוראים את עולם הילדים. כשהוא מבליט מצב קשה ועצוב למבוגרים ולילדים כאחד. ניר חולה בסרטן. בכישרון רב הוא מתחבר לעולם זה, לשפתו, ולאורח המחשבה שלו. בסיפורו של וורנר אנחנו קוראים את מחשבותיו של ילד בכיתה ו', שמצטלבות עם מחשבותיהם של אמו והרופא המטפל בו, ושלנו, הקוראים. הוא מצליח לתת ביטוי לכל דמות. ברור שניר, הילד בן ה – 12 הוא הדמות המרכזית. הוא זה שקורה לו משהו קשה ועצוב. הוא הדמות שדרך עיניה נראה כולנו ונלמד על דרכי התמודדות במצבים קשים, ועל תגובות חבריו והמבוגרים שסביבו. ניר מתגלה לנו לאט לאט עם התפתחות הסיפור. בכל שלב של האירוע מתגלות תכונותיו הקבועות ויציבות וגם תכונות חדשות ונלמדות, המעידות על שינוי וגדילה.
***
וורנר נענה למגמות של ספרות ילדים בת זמננו. הוא מתייחס לנקודת מבטו של הילד, תוך היענות לצרכיו הרגשיים והחברתיים. בעוד שבעבר ילד נחשב ליצור חסר-מעמד וערך, והספרות עסקה בתפילות, בהטפת מוסר ובהנחלת נורמות וערכים, מה שנחשב אז לספרות ילדים טובה - כלומר שמשרתת את צרכי החברה המבוגרת.
***
הוא מתגבר על פער דורות, ומעלה מצב מאוד מורכב. זה לא משחק כדורגל, טיול שנתי או הרפתקה כלשהי, אך גם הם נמצאים בסיפור. כשם שהוא "מאפשר" לניר לצאת מבית החולים לתחרות הכדורגל ולטיול, הוא מקל עלינו, הקוראים, לצאת מהאווירה הכבדה של בית החולים, ולקחת חלק בחוויותיו של ניר. זה לא סיפור כל כך שמח, ובכל זאת מרתק, מעלה חיוך מידי פעם ומושך.
***
וורנר נענה לאחת המטרות החשובות של ספרות ילדים. הוא כותב בו-זמנית אל הקורא הצעיר – הנמען הגלוי והמוצהר, ואל הקורא המבוגר – המשוער והנרמז – ההורים וכלל המבוגרים. במקרה שלפנינו, הילד, הוריו מוריו ושאר המבוגרים עומדים בפני מצב חדש ובלתי מוכר, דבר שמבטל את העליונות "הטבעית" של המבוגרים (בעלי-נסיון) ויוצר סוג של שוויון בין הילדים למבוגרים. כל אחד בא למצב עם מכלול ידיעותיו, המיתוסים והדעות הקדומות הנלווים לנושא. ניר חולה בסרטן. יש רבים שעדיין מפחדים (עין-רעה) לומר את השם המפורש וקוראים לה "המחלה" שלא נידע"... או "המחלה הזאת..." וורנר מדבר ישירות, רציונאלית.
לגיבורו, ניר הלומד בכיתה ו' יש דימוי-עצמי של ילד אמיץ, אבל ברור שהוא גם מפחד. וגם... צריך לשמור על תדמית חיובית של ילד אמיץ שאינו בוכה ואינו מפחד.
אומרים שסופרים כותבים את עצמם. אין לי דרך לדעת איזה ילד היה אמנון וורנר. אבל מעניין איך הוא מאפיין את גיבורו ניר. זה מתרחש בחלום ליתר דיוק סיוט של ניר, בו המחלה לובשת צורת סרטן דמיוני ואימתני (בעמ' 19), איתו הוא מנהל שיחה בעברית.
באמת? גיבור קטן עם פה גדול... מה אתה יודע, ידענצ'יק קטן? ... לא מאמין לך , לא ראיתי אותך בוכה כמו ברזייה מקולקלת? מילל כמו ארנבת... אני דווקא אוהב אותך מאוד שמחתי שיש לי ילד שוויצר, לא מאמין לך, אתה חלשלוש עלובלוב, פרחוש, משופף מדוכדך (עמ' 19)
לבד מהחלום, וורנר מוסיף ומאפיין את גיבורו בכמה דרכים. ניר שמעיד על עצמו (עמ' 5-4), המורה יעל (עמ' 5) ומפגשים שונים שמוסיפים קווים לדמותו, וכמובן, מהתנהגותו ומעשיו. הוא מתואר כילד שיוצר קשר טוב עם סביבתו, גלוי לב וישר. – כ"שוויצר" קטן, סוג של מנהיג, סוג של ילד משעשע, בעל הומור, כפי שניתן לקרוא בציטוט:
"רק אז ראיתי שיש לה על הצוואר מין טלסקופ של רופאים ובכלל יש לחדר ריח של חדר האחות בבית-הספר שלי, מין ריח לא נעים שאפשר להגיד שהוא קצת גורם לטשטשת המוח ואפילו לכאבי ראש, ואפילו-אפילו, אפשר להגיד שהוא קצת מסריח. הבנתי, בכול זאת אני לא ילד קטן – אני בבית-חולים. כמה פעמים כבר הייתי חולה אבל אף פעם לא הייתי בבית-חולים. מה קרה לי?... אולי, אפילו אני חולה מסוכן?"
וזאת כדי לא לדבר רהוט: לא להיות "ילד טוב ירושליים" אבל כן להיות ילד טוב, במובנה העמוק של המלה.
***
וורנר מגלה אמפתיה למורכבות מצבו של ניר, שמצד אחד צריך להעמיד פנים של גיבור שאינו מפחד ומצד שני – ברור שהוא ממש מפחד. ואיך לא? הוא מעצב את סיפורו כך שניר יכול להיות גם מה שהוא רוצה להיות, הפסדה, וגם מה שהוא באמת, ילד כמו כל הילדים שפוחד ממחלה קשה ומניתוח. הוא נעזר בציטוט ומסתמך על כל מיני משאלות לב של אביו – שנהרג בפעולה צבאית בעזה. "אבא בטח היה אומר שאני גאון קטן אם היה יודע מה עשיתי"... (עמ'3 )–"אבא שלי היה אומר לכולם: "ניר הוא ילד חכם מאוד" תנו לו בעיה והוא ימצא פתרון" זהו אמצעי אמנותי מצוין. הזדמנות להנכיח את האבא החסר לניר וגם להביא אל הסיפור "אמרות כנף" ואולי, צפיות שהשפיעו על גיבוריו.
אשפוז בבית-חולים הוא עניין קשה ומסובך גם למבוגרים, שלא לדבר על ילדים. בנוסף למצבם הפיסי הם די מבוהלים ממקום החדש, ממנהגיו, "מהמשטר" הנהוג בו... הם לא רק חולים וכואבים וקטנים הם גם זרים.
"הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים. לפעמים יעדיף להתבונן סביב בעצמו: אם ייתקל בקושי, יבקש הנחיה ועצה. נחוץ מדריך שיענה בנימוס על שאלתו.
כבוד לאי ידיעתו.
... הנוכל והמנוול ינצל את אי-ידיעתו של הנוכרי... (י. קורצ'אק, "הזכות לכבוד" - עמ' 365)
עליהם להסתגל לשפת הרופאים והאחיות, לסלנג של החולים ה"וותיקים", למיטה חדשה, לטיפולים פולשניים ולהורים לחוצים וחרדים.
"הילד, שנותק בכאב מן הקרובים לו ביותר, שטרם מצא את מקומו בקהל הילדים, חש, ביתר שאת , בצער על שלא רוצים לעזור לו, שאין לו אל מי לפנות ולבקש עצה, אין על מי להתרפק." (י. קורצ'אק, "ילד במשפחה" עמ' 95)
מבוגרים, הורים, סגל הרופאים, האחיות והמטפלים אינם מודעים די הצורך למצב של הילדים. רובם נתונים למימוש סדרי המקום. יש נהלים. יש מי שנותן את ההוראות, מחליט על דרכי הטיפול ועל התרופות והטיפולים. הורים "מחונכים" לשתף פעולה עם הצוות המקצועי, ולהאמין שהם יודעים את מלאכתם. יש הסבורים שאמון כזה מסייע לחולה להחלים. אולם יש ולחולה ולמשפחתו יש גישה אחרת לחיים, הם מבקשים להטות אוזן ולשקול אמצעים של רפואה אלטרנטיבית, תזונה אחרת – צמחונית או טבעונית ואחרים.... למקום הזה, נכנס וורנר בעדינות ובכישרון. הוא "מדלג" על הקונפליקט ומגיע לליצן, תופעה ייחודית בנוף בתי-החולים. הליצן הוא זה שמעלה בפני ניר את חשיבות מצב-הרוח, חשיבותה של השמחה בתהליך ההבראה. הוא מצביע על אפשרות חיובית בה הצוות משתף את הליצן כעוד גורם בטיפול. כאדם שמדבר עם ילדים בגובה העיניים, וכך יוצר את האמון של ניר בעצמו ובכוחותיו – לא מהמקום של השוויצר... הידענצ'יק הכל-יודע, אלא ממקום של גדילה והתבגרות.
***
כשילדים נמצאים בבית חולים, אצל רוב ההורים מתחזק הרצון להגן ולגונן, ולמנוע מילדיהם צער וכאב. על פי רוב על ידי הסחת דעתם מהמחלה ויש המעניקים לילדים מתנות רבות שאמורות לשמחם. לרבים מאתנו - המבוגרים - יש קושי בשיתוף הילדים בחרדות ובקשיים שלנו. רבים סבורים, שהילדים לא יוכלו להבין ולהתמודד עם מציאות של מחלת סרטן במשפחתם, ונמנעים מלספר להם. ניסיונם של רופאים ומטפלים קובע כי דווקא בתקופה זו חשוב לבסס מערכת יחסים הנשענת על תקשורת ישירה, פתוחה וכנה. הסבר שמותאם לגילו, להבנתו ולהתפתחותו הרגשית של הילד, יאפשר לו התמודדות טובה יותר עם המצב החדש, לעומת הבטחות חסרות שחר, שאיש אינו מאמין בהן. הילדים מרגישים שמזלזלים ביכולתם להבין ולהתמודד עם המצב.
וורנר, בוחר בגישה הישירה. ומביא את הקורא יחד עם הגיבור לנקודות המפנה של הסיפור: בפרק ד' ניר "רוצה למות וזהו". הוא יודע שסרטן הוא שמה של מחלה קטלנית ו"נמאס לו שכולם מבלבלים לו את המוח. 'יהיה בסדר'... 'יהיה טוב'... 'אתה תצא מזה'... אני יודע יותר טוב מכולם על המחלה הנוראית הזאת. (עמ' 9) ובפרק ח' ניר אינו רוצה קרחת. ואינו רוצה הקרנות... בפרק זה וורנר יוצר סיטואציה מדהימה. אחרי שהליצן אינו מוצא דרך לליבו של ניר, שמתעקש שלא לצחוק ל"טריקים" של הליצן. ואז, הליצן, נוטש את תפקידו ומתחיל להתיידד עם ניר. מציע לו להיות לו לעוזר – משימה שלא משאירה את ניר אדיש. הוא מוליך לשיחה רצינית ובוגרת על הקרחת. ניר נפתח. מגלה מעט מן הפחד: "אבל אני נורא מתבייש". (שם, עמ' 23)... והליצן משיב ברצינות: "...לא מתאים לך להתבייש בקרחת" (שם, עמ' 23)
הפסיכולוגית אליזבת קובלר-רוס ("כתר" 2002), שטפלה במאות מקרים של הורים וילדים נוטים למות שסבלו מסרטן ומחלות סופניות אחרות, כותבת בספרה "המוות חשוב לחיים" שהיא מצאה מעבר-לכל-ספק שהחולים וקרוביהם יודעים את מצבו של החולה. הם מבינים אפילו בגיל צעיר שמי מהוריהם נוטה למות. ובכל זאת מתרחשת מערכת של הכחשה: "- לא, אל תדאג, הכל יסתדר!... כל יום ממציאים תרופות חדשות... אתה נראה הרבה יותר טוב... רק תאכל... תשתה... תתנהג יפה...והכל יסתדר." מן הראוי לציין שהכחשה זו גורמת לחולה – ילד או מבוגר כאחד – להרגיש שאין לו אל מי לפנות בצר לו, לעתים הוא אפילו צריך לנחם את קרוביו ולהתנצל ולחוש רגשי אשמה על כך שהוא כל כך מצער אותם, מאיים על חייהם הטובים וכד'.
וורנר הצליח לדעתי להביא סיטואציה מאד מורכבת ורגישה באופן שמאפשר לקוראיו הצעירים להכיר ולהזדהות עם ניר וחבריו, ולהבין את הקושי שמעבר לליצנות, ולקוראיו המבוגרים הציג גישה חדשנית באשר לטיפול בילדים חולים במחלה סופנית. ולא רק. התהייה בדבר תפקיד ההורים בגידול ילדיהם, בדבר דרגת החופש שניתנת להם, הגנת-יתר ושיתופם בשאלות קשות שעולות בחיי המשפחה – ושיתופם במה שקורה בשעת משבר ומחלה. אצטט את דבריה של קובלר-רוס:
"אם תסוכך על ה canyon – (גיא צר ועמוק באזור הררי) מהסערות, לעולם לא תוכל לראות את היופי של גילופיהן" – פירושו של דבר, שאתם לא צריכים לסוכך על הילדים שלכם, כי אתם ממילא לא יכולים. הדבר היחיד שתשיגו הוא הגנה על עצמכם, בעוד שמהם - תמנעו הזדמנות לגדול ולהכין את עצמם לחיים." ("המוות חשוב לחיים" עמ' 21)
"הילדים האלה באים לעולם כדי להיות המורים שלנו. אם לא נקשיב להם, אם נעמיד פנים שהם צעירים מכדי לדעת משהו על המוות או אם נשחק אתם משחקים, אנחנו נפסיד ולא הם." (שם, עמ' 58)
לאט וביסודיות וורנר מתיר את ה"פלונטר". יפה הוא עושה כאשר הוא מצמצם את הפחד הגדול הכוללני לעניין קטן יחסית, במקום פחד מהסרטן הנוראי –הוא כותב על פחד מהייצוג הוויזואלי של הסרטן - מן הקרחת. בעזרת דמות נוספת - הליצן הרפואי, שהוא מזמין לסיפורו, הוא שובר את המוסכמות בדבר הקרחת, ומאפשר לניר להתגבר על הפחד וגם – לחבריו לכיתה, להביע הזדהות וסולידאריות עם חברם החולה.
וכך נוצרת קהילה מיוחדת של המלווים של ניר אל בית החולים וחזרה ממנו אל... החיים. ואולי גם כאן מסר חשוב, כפי שנאמר בפתגם האפריקני: "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד" ("It takes a village to raise a child" וכותר ספרה של הילארי קלינטון) החלמתו של ניר נשענת על הישגי הרפואה אך מתוחזקת על ידי הקהילה שמטה שכם.
"ואז הם התחילו לצחוק בקול רם. התפלאתי, מה קרה להם?... אני חולה נורא, וקרח כמו זקן בן-מאה והם צוחקים?... ככה מתייחסים לחולה מסוכן? לא הבנתי וניסיתי להציץ מתחת לשמיכה... ולא להאמין... זה לא אמתי... זה רק נדמה לי... עצמתי לרגע את עיני וראיתי רק כוכבים וכשפקחתי אותן שוב והצצתי מתחת לשמיכה ההפתעה הכי גדולה בעולם עוד נמשכה בחדר... חצי כיתה עמדה סביב המיטה וכולם היו... עם קרחות מבריקות, ממש-ממש קרחים לגמרי ... כולם סביבי קרחים לגמרי-לגמרי, צוחקים וצוהלים בקולי קולות... ואני דווקא התחלתי לבכות בתוכי ... כולם עשו קרחת בגללי כדי שלא אתבייש?" (פרק י' – מתחילות ההקרנות ואני אהיה קרח - עמ' 29)
המחווה של ילדי כיתתו, התספורת הקבוצתית של כל הילדים ("ניר לא מפחד מקרחת" עמ' 29) מעצימה את ניר ברוחו ואחר כך גם בגופו.
וורנר אינו מזייף את המציאות. הקורא יזהה את הדאגה והחשש שמא המחלה תתגבר, אבל, הוא מביא לסיפור קונספציה חדשנית – המבוססת על חידושים בפעילות המוח. ("המוח הגמיש" מאת נורמן דוידג', 2009 "כתר") המסר הכללי של ספר זה מכיל אמונה בחלקו ובתפקידו של הרצון על מהלך המחלה – לטוב ולרע, לחיים או למוות. את המסר הזה הוא שם בפיו של הליצן הרפואי ברגע קריטי לניר שמסרב לשתף פעולה עמו ומתנגד לטיפול. אז, הליצן מפעיל יחס מאוד אישי, מאוד ישיר כאשר הוא מגלה לניר את ראשו הקרח. האקט הזה "שובר את הקרח" תרתי משמע. ניר מגיב אל הליצן, וגם – משנה את עמדתו לגבי הקרחת והטיפול הדרוש. דמות מקבילה לליצן היא דמותו של הרופא ד"ר מועלם שמאמין- כדבריה של קובלר-רוס (בעמ' 5) - שאפשר לדבר עם ילדים והוא מדבר עם ניר כמו אל אדם מבוגר"
הרופא: - "כולם כאן עושים מאמצים להציל אותך, והאדון לא נעים לו מקרחת, תתבייש.
ניר: - "האדון מתבייש" עניתי בחוצפה, אסור לי? זה גוף שלי!
הילד ניר "עושה שריר" ומסרב לשתף פעולה עם הרופא שקורא לליצן. הליצן מתוקף תפקידו מנסה להצחיקו. ניר אינו מגיד:
ניר: - ... אבל אני המשכתי לא לצחוק. עלי לא עובדים כל הטריקים האלה. ... אני אפילו לא חייכתי. הוא הסתכל עלי ונענע את ראשו לסימן שאני מקרה אבוד... ואז התיישב על ידי, יישר את גופו העקום והסתכל עלי כמו ששוטר מסתכל על פושע. רק אז ראיתי שמצוירת לו דמעה על הלחי... כאילו שהוא בוכה... שמחת סבתתי.
הליצן: - שמי מוישה, מוישה הליצן
שמי ניר, ניר החולה, עניתי בהכי רצינות שיכולתי.
אני כאן פעמיים בשבוע רק כדי שהילדים ישמחו ויצחקו.
ואני כאן כבר חודשיים רק כדי שתהיה לרופאים עבודה.
יפה מאוד אני רואה שיש לך חוש הומור. אתה אולי רוצה להיות עוזר-ליצן?
לא יכול להיות עוזר ליצן, עוד מעט ואני אהיה קרח לגמרי... זהו, סוף הדרך.
גם אני ... אמר הליצן – ותפס ברעמת שערותיו והוריד אותה... והוא באמת היה קרח.
ניר: אתה רצית להיות קרח ואותי מכריחים.
מוישה: ואותי מכריחה מחלת עור שאני חולה בה מילדות. אבל אצלי השערות לא יצמחו לעולם ואילו אצלך, חודשיים - שלושה, גג חצי שנה והכל יצמח מחדש... וחוץ מזה היום קרחת זה "אין"
ניר: אבל אני נורא מתבייש.
מוישה: זה לא יכול להיות! אתה נראה רציני וחכם... קרחת? "ביג דיל" להיפך, היא תפאר אותך. תגלה את הראש האמתי שלך... ובאמת, תשמע לי, השיער לא שום דבר והעיקר – מי אתה באמת, אני בא לכאן רק כדי לשמח את הילדים, כי השמחה היא תרופת פלאים, חולה שמח נרפא מהר יותר מחולה עצוב. שמחה היא דבר שעושה לך רק טוב, תראה כמה מלים בעברית מתארות שמחה: עליזות ועליצות, צחוק ושחוק, חדווה... ודיצה, גיל, "חינגה" צהלה הילולה ומשוש...
כתיבה והוצאה של ספר המיועד לילדים – משמעותן הכרה בילדות כקבוצה מיוחדת. אין לי ספק שהגדרה זו מתאימה לכתיבתו של וורנר. נדמה שהוא בא לכתיבה כמו שהליצן בא לבית החולים. בין שהוא משלב את המאבק לשלום והצורך להביע סולידאריות עם קורבנות של מלחמה, ובין שהוא מעלה את הגישה החדשנית לטיפול באמצעות הליצן.
ברור שמלבד ההנאה שבקריאה יש לא-מעט רעיונות שוורנר רוצה להנחיל לקוראיו. יש בספרו מה שדרוש לספרות ילדים טובה, על פי שמה היא מיועדת לילדים, אך ברור שמבוגרים, הורים ומורים – שנחשפים אליה גם מושפעים ממנה. באופן שהם מבינים את הספר הם מגיבים עליו ומתווכים אותו לילדיהם. קשה להתעלם מכוחה המאגי של המלה הכתובה. מעניין לא פחות – עד כמה הסופר הכותב לילדים מודע לקורא המבוגר שלו... מגניב קריצה... מדבר אל הילד או מעל ראשו?
"ספרים משמשים כמכשיר לסוציאליזציה ולהעברת מסרים של התרבות. הם לא רק משקפים מציאות אלא גם יוצרים מציאות. ילדים וילדות לעיתים קרובות אינם מבחינים באופן מובהק בין מציאות לדמיון והם תופסים את הסיפורים כאמיתות". (גור, מזלי (http://www.criticalpedagogy.org.il)
"הספר יביא הביתה מכלול יחסים מבית אחר, ממקום אחר. ספרות ילדים טובה מאפשרת ומזמינה את ההורים לבחון את השקפת-עולמם, ולבחון ולהעלות למודעות את המושגים: ילד, ילדות והורות. במה אני שונה מההורים שלי? מהו בעיני ילד? מהם הורים? איזה הורה אני רוצה להיות? וכך, נעשים ספרי-ילדים טובים לספרי הדרכה סמויה להורות.
(רינה יצחקי "הספרות כהרחבת הסמכות המחנכת) https://www.articles.co.il/article/107049/%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA+%D7%9B%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%91%D7%AA+%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A0%D7%9B%D7%AA
ספרות הילדים צריכה לעניין אותנו מבחינת גישתם וכוונותיהם של יוצריה: מלים אלה מתייחסות בעיקר לסיפור המובלע בסיפור הגדול. כוונתי לסיפורה של חאמסה, (פרק ו' עמ' 15 – 17) "חולה מעולם אחר". מכלול היחסים של הדמויות השונות היחסים בין המשפחות, הרופאים והאחיות הוא מופת אנושי וראוי ביותר – אך ברור שלקוראים מסויימים יהיה קשה "לבלוע" זאת. לכבודו של וורנר שמספר על כך בפשטות ביושר ובאומץ. וכאמור: אחת מתכונותיה של ספרות הילדים היא ה"רצון לחנך" - צורך זה ככל הנראה מובנה עמוק בלב ובתודעה של כל ההורים. הרצון לחנך נראה לי כמעט כצורך שלא ניתן להפרדה מאישיות המבוגר האחראי, הורה או מורה. קטונתי מלצאת כנגד צורך זה, אך חשוב לי להעלות מודעות אליו, ולהציב מולו את הצרכים של הילד – כלומר: "למה הילד צריך את ספר הילדים"? בהקשר זה, אזכיר את "הספרות המנחמת" – להבנתי, היא מיטב הספרות וזו שמיטיבה עם הילד. היא מבהירה לילד עצמו ולסובבים אותו את מצבו, את הקשיים המציקים לו, היא מציעה מענה לשאלות רבות ומגוונות שעולות בדעתו מול תופעות חברתיות ומשפחתיות שונות. שאלות שלרוב, אין לו אל מי להפנותן. סופר אמיץ, שמתאר בספרו ילד או ילדה שיש להם שאלות, שמתלבטים, שמשקרים ואפילו גונבים, שפוחדים... שמתקשים לקבל החלטה... שכועסים על ההורים, שמקנאים באח גדול או באחות הקטנה, ילד שמציקים לו בבית הספר – ילדים "ספרותיים" כאלה, יכולים לתת לילדים בשר-ודם מענה למצוקתם. (הם מציגים דגם לחיקוי. הם מדובבים את הילד ומאפשרים לו להמליל את הבעיה שלו, לתת לה שם וגם לקרוא מה יש לאחרים לומר על כך. לימים תתפתח מכאן שיטת הביבליותרפיה, שנשענת על יצירות ספרות שמשקפות מצבי אמת בחיי הילדים.) "הספרות המנחמת" – היא להבנתי, ספרות שנותנת לילד לגיטימציה לקיומו, למחשבותיו, לשאלותיו, לרגשות טובים ולרגשות הקשים שהוא מרגיש.
למיטב הבנתי, וורנר, בוודאי בספרו זה, משתייך לאותה ספרות מנחמת, המיטיבה עם ילדים ועל פי רוב גם עם הוריהם ומוריהם. הוא אינו נופל לסגנון של הטפת מוסר או של סופר סמכותני כל-יודע. הוא מציג מצב שעשוי לקרות לכל ילדה וילד, ולכל משפחה. הוא מתאר את הקושי – תוך בניית כוח להתמודדות, מבלי להביא לייאוש. תוך אימוץ של גישות חדשניות, אלטרנטיביות.
כשמדובר בבחינת ספר לילדים – למדתי שיש "לבחון אותו" משתי זוויות – זו של המבוגרים: - מה הספר נותן לנו כהורים וכמורים? ומה הוא נותן לילדינו / תלמידינו?
וזווית הראיה של הילד: האם הספר מהנה אותי... מחדש, מרחיב את ידיעותי? האם יש בו תשובות לשאלות שהטרידו אותי? האם הייתי רוצה להיות חבר-ה של גיבור הספר? - מה הייתי שואל אותו? מה הייתי מייעץ לו... האם הוא עוזר לי בבעיות שיש לי... האם יהיה כף לקרוא אותו?
"ניר אינו מפחד מקרחת" – עונה על רוב השאלות והמאפיינים והשאלות שהיצגתי. וכילדה די גדולה, נהניתי מאוד לקרוא אותו.