למה דמוקרטיה? על הצדקות הדמוקרטיה ועל מגבלותיה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

למה דמוקרטיה? על הצדקות הדמוקרטיה ועל מגבלותיה 

מאת    [ 06/05/2018 ]
מילים במאמר: 7280   [ נצפה 499 פעמים ]

 
 

למה דמוקרטיה?  על הצדקות הדמוקרטיה ועל מגבלותיה

 

תקציר

במאה ה-20 נחל המשטר הדמוקרטי הצלחה בעולם, ובמקביל קמו אידיאולוגיות ומשטרים אויבים לו, שקראו תיגר על ערכיו.

מאמר זה יעסוק בהצדקותיה של הדמוקרטיה הליברלית, כמו גם במגבלות הטבועות בה. ההצדקות כפולות?  אינסטרומנטליות, כלומר מצדיקות את הדמוקרטיה על פי תוצאותיה ומהותיות, כלומר מצדיקות אותה על פי הווייתה. מנגד, לדמוקרטיה חסרונות ומגבלות הנובעים מאי-מימוש ערכיה, ומבעיות מבניות המצויות בליבת התפיסה הדמוקרטית. עוד מתמודדת הדמוקרטיה עם סוגיות שמחוצה לה, דוגמת סוגיית הלאומיות.

עדיין, הדמוקרטיה עונה על ציפיותינו לקיומה של חברה אנושית ערכית וצודקת, יותר משעושים זאת משטרים אחרים ועל כן, חרף מורכבות הדמוקרטיה והסתירות הפנימיות שבה, היא עדיפה על פניהם.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

                 

מוקדש ליאיר גלזנר ז"ל

מורה לאזרחות, הומניסט, רחב דעת ורחב לב

 

מבוא

  "אני שר מתוך עצמי, איש יחיד ונפרד/ אך משמיע את המילה הדמוקרטית, המילה ביחד" ((וולט ויטמן, עלי עשב).

 

במחצית השנייה של המאה ה-20 עבר העולם מהפך דמוקרטי. חלק גדול מהמדינות הפכו  לדמוקרטיות, והמשטרים העיקריים שהציבו אתגר לדמוקרטיה קרסו ? אם בגלל תבוסה צבאית, כמו הנאציזם בגרמניה והפשיזם באיטליה, ואם עקב התמוטטות מבית, דוגמת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות.

עם זאת, עדיין קיימים בעולם משטרים ותנועות לא דמוקרטיים, המציבים אתגר לדמוקרטיה, וגם בקרב מדינות שאימצו את הדמוקרטיה נותרו אזרחים המתגעגעים למשטרים שקדמו לה. יתר על כן, במהלך כל ההיסטוריה האנושית ועד המאה ה-20 שלטו בעולם משטרים לא דמוקרטיים וניתנו להם הצדקות רבות, שהסבירו מדוע מוטב שהריבונות במדינה תהיה של מלך, מנהיג דתי או צבאי, וכי במדינה ישלטו שליט אחד או שליטים ספורים בלבד. לנוכח זאת, מדוע עלינו להאמין שהדמוקרטיה עדיפה על פני משטרים לא דמוקרטיים?

המאמר שלהלן יציג כמה הרהורים בנוגע ליתרונותיה של הדמוקרטיה ולמגבלותיה, הרהורים הנובעים מתוך השקפת עולם המחייבת עקרונית משטר זה. עבורי ועבור הקוראים האמונים על הדמוקרטיה, ייתכן ופשוט יותר לציין את יתרונותיה של הדמוקרטיה, וקשה יותר לדון במגבלותיה.

עם זאת, אפשר דווקא שקשה יותר לשכנע בצדקת יתרונותיה של הדמוקרטיה וקל יותר להבין את מגבלותיה. מגבלות אלה נובעות מהגיונם של מרכיבי הדמוקרטיה והזיקה שביניהם, ועל כן יכולים להסכים על מגבלות אלה הן חסידיה והן מתנגדיה של הדמוקרטיה. לא כן הדבר לגבי יתרונותיה של הדמוקרטיה. המשטר הדמוקרטי והאמנה החברתית שבבסיסו נסמכים בעיקר על בחירות האדם ולא על צו אלוהי, כפי שבנויות הדתות השונות, וגם לא על כורח היסטורי, דוגמת התפיסה המרקסיסטית. משום כך, מעצם הגדרתו, המשטר הדמוקרטי מחויב לשכנע את שומעיו ואינו מובן מאליו, גם אם מסמכים מכוננים דמוקרטיים במערב מנוסחים לעיתים בשפה המתיימרת להיות אובייקטיבית וחד-משמעית (דוגמת הצהרת העצמאות האמריקנית. זו משלבת דמוקרטיה והשגחה אלוהית, ומציינת כי "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, כי כל בני האדם נבראים שווים  וכי בוראם העניק להם זכויות שאין להעבירן לאחר, בהן חיים, חירות וחתירה לאושר"). 

כמה טעמים לסובייקטיביות הגלומה בתפיסה הדמוקרטית. ראשית, יודגש כי כבוד האדם, חירותו ושוויון בני האדם, הם כללי אמונה שהרוצה יאמין בהם, ואילו מי שאינו רוצה יכפור בהם. שהרי כללים אלה, שהדמוקרטיה מעלה אותם על נס, זוכים לקיתונות של בוז ושל זלזול, בקרב אותם משטרים ואידיאולוגיות השוללים את הדמוקרטיה.

ברוח דברי חז"ל, "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, ד, א) אפשר לומר, "איזהו דמוקרט, הכובש את יצרו פעמיים ? כובש את יצרו למסור את גורלו ואת אחריותו בידי אחרים, וכובש את יצרו לדחות את האחר והשונה ממנו". מנגד, משטרים שאינם דמוקרטיים מתמסרים ליצרים אלה ומחשיבים אותם לאמת גדולה ועבורם החמלה, החירות והשוויון אינם מובנים מאליהם. אמנם, אין אדם המשוחרר מיצרים אלה ומהשדים הפנימיים שלו העומדים עליו לכלותו, אך תכלית הדמוקרטיה לחנך לכיבושם כדי להתעלות לעולם טוב יותר, וזאת על ידי טיפוח זכויותיו וחובותיו של האדם במסגרת המשטר הדמוקרטי.

מניע מרכזי בחיי אדם הוא חיפוש הביטחון ולכן, לעיתים הוא מעדיף להמיר את חירותו בביטחון ? אם על ידי מסירת גורלו בידי אלה "היודעים מהו הנכון", ואם על ידי השתייכות לאלה הדומים לו והיבדלות מאלה שאינם כאלה, ואשר שונותם מעוררת בו פחד. הדבר נכון לגבי כל המשטרים, לרבות המשטר הדמוקרטי, אלא שהמשטר הדמוקרטי שואף להמיר את הפחד מהאחר, בפחד מאובדן כבוד האדם, ההומניות וצלם האנוש.

עם זאת, בצד חיפוש הביטחון מניח המשטר הדמוקרטי כי בחיי אדם אין ודאות ואמת אחת, והם מבטאים מצב מובנה של אי-ביטחון מסוים. כדי לצמצם את האי-ביטחון והאי-ודאות קוראת הדמוקרטיה לקיים חשיבה עצמאית ושיח מגוון של דעות שונות שיאפשרו אימוץ תפיסות מציאות נכונות יותר והבנה וניהול טובים יותר של המציאות ובכך יעודדו ביטחון רב יותר אף כי לא שלם. מחירם של אלה גבוה ועל כן אנו, אזרחי הדמוקרטיה, נדרשים לאומץ ולגבורה (כאמור, איזהו גיבור...) כדי לקיימם ? אלה חיים של אי-ודאות, בלבול ואף בדידות, הנובעים מההכרח לבחור בין חלופות שונות שאף אחת מהן איננה שלמה.   

כיוון שכך, מלכתחילה מוגבל הדיון ביתרונות הדמוקרטיה לכך שהקוראים יאמינו בערכי ואמיתות הדמוקרטיה ויסכימו לשלם את מחירה הגבוה, או שלפחות ידונו בכך בלב פתוח.

שנית, מכיוון שהמשטר הדמוקרטי בנוי על אדנים של בחינה מתמדת של עובדות והנחות יסוד, ועל ספקנות מובנית לגבי אלה, הוא מטבעו סובייקטיבי ואינו יכול לדבוק באמיתות מוחלטות; עובדות מוצקות היום יכולות לאבד את תוקפן מחר, עם גילוין של  עובדות חדשות.

ושלישית, גם הסכמה על עובדות איננה מבטלת את ממד הסובייקטיביות. לעובדות עצמן אין משמעות, ומשמעותן ניתנת להן על ידי פרשנות האדם שלעולם היא סובייקטיבית.

 

היו וישנם כמה סוגי דמוקרטיות בעולם, אך מאמר זה יתמקד בדמוקרטיה הליברלית, אותה דמוקרטיה שהתגבשה בהשפעת הדמוקרטיה באתונה במאה החמישית לפני הספירה והתפיסה הרפובליקנית באימפריה הרומית, ובהשפעת הליברליזם האירופאי והאמריקני של המאות ה-18-17 לספירה (הדמוקרטיה האתונאית נעדרה מאפיינים מרכזיים של הדמוקרטיה המודרנית, בהם שיטת ייצוג/בחירות כלליות ושוויון אזרחי לכולם. משוויון זה לא נהנו נשים, עבדים וזרים). הדמוקרטיה מבוססת על תפיסת עולם המדגישה את ריבונותו של העם, והליברליזם מעמיד את האדם במרכז ומציב את הדאגה לזכויותיו בראש מעייניו.

מדובר בצורת ארגון של חברה או מדינה, שמטרתה המוצהרת היא לעשות סדר הוגן בין רצונותיהם של כל הפרטים המשתייכים אליה ולשמור, בהסכמתם, על זכויותיהם וחירותם. זאת, באמצעות השמעת דעות חופשית, הצבעה חופשית, בחירת נציגים, שימוש בעקרון הכרעת הרוב והגבלתו כך שלא יפגע בזכויות המיעוט, והצבת גבולות למעשי הפרטים כל עוד הם אינם מסכנים את עצמם, את הזולת ואת המשטר עצמו. מניסוח הגדרה זו עולה, כי לפרט בדמוקרטיה הליברלית זכויות וחובות גם יחד.

יודגש, כי ההתפתחות ההיסטורית שהביאה לשילוב הדמוקרטיה והליברליזם לא הייתה הכרח היסטורי או אידיאולוגי; תיתכן דמוקרטיה לא ליברלית נוסח זו שהייתה בברית המועצות ובמדינות הגוש המזרחי לשעבר, וייתכן ליברליזם כלכלי ללא דמוקרטיה דוגמת סין של ימינו. 

עוד יצוין, כי מאז המאה ה-18 התקיימה חפיפה היסטורית בין המהפכה הדמוקרטית לבין המהפכה המדעית, כאשר שתי המהפכות קידשו את הזיקה שבין החירות לבין הידע והתבונה האנושיים, ובכך העניקו לגיטימציה זו לזו. ז'אן ז'אק רוסו קבע כידוע בספרו "האמנה החברתית" (1762), כי "האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא כבול באזיקים" וקרא לכינון משטר המבוסס על ריבונות העם. בכך ניסה לענות על שתי משמעויותיה של חירות הפרט במובנה המודרני - חירותו מפני התערבותה של המדינה, וחירותו להשתתף בהכרעה על דמותו של הממשל הפוליטי, סוגיה שנעסוק בה במאמר, כדבריו: "[כיצד] למצוא את צורת ההתאגדות המגינה והחוסה בכל הכוח המשותף על הגוף ועל הרכוש של כל אחד מהמתאגדים, ושבמסגרתה כל אחד המצטרף לכלל אינו מציית עם זאת אלא לעצמו ונותר חופשי כבעבר"? ניתן לראות שניסוח זה מכיל בתוכו זיקה דיאלקטית בין שני סוגי חירות אלה, שכן לא פעם חיזוקה של האחת מחליש את האחרת.  

הפילוסוף קאנט התמודד עם מורכבותה של זיקה זו כאשר פירש את החופש כחופש מסמכות, וכהמרה של הסמכות החיצונית בסמכות פנימית. את זו האחרונה, לדבריו, אפשר להשיג על ידי שימוש בשכלם ובתבונתם של בני האדם. לדבריו, "חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר...נוח כל כך להיות בלתי בוגר...כך איני נדרש להתאמץ בעצמי, איני נדרש לחשוב...אפשרי...שקהל שלם ישכיל את עצמו, ואם רק יתנו לו את החופש, יהיה זה אפילו בלתי נמנע" (עמנואל קאנט, מהי נאורות).    

ואכן, כפי שנראה להלן, מרכיב החירות בתפיסת הדמוקרטיה הליברלית מרכזי וחיוני להבנתה.

 

יתרונותיה ומגבלותיה של הדמוקרטיה

 א. הצדקותיה ויתרונותיה של הדמוקרטיה

קיימים שני סוגים של הצדקות לדמוקרטיה. הסוג האחד אינסטרומנטלי, והוא מצדיק את הדמוקרטיה על פי התוצאות שהיא משיגה, לעיתים בהשוואה לתוצאות המושגות במשטרים אחרים. תוצאות כאלה יכולות להיות מדיניות וחוקים טובים יותר, ושיפור אופיים של אלה המשתתפים במשטר הדמוקרטי.

הסוג השני הפנימי-מהותי מצדיק את הדמוקרטיה בשם תהליכי קבלת ההחלטות שלה עצמם, המגלמים ערכים כשוויון וחירות, וזאת ללא קשר לתוצאה שהם משיגים (ג'ון רולס עושה הבחנה מעניינת בין צדק לבין לגיטימיות. לדבריו, הליך דמוקרטי עלול להביא לתוצאה לא צודקת ועדיין להישאר לגיטימי, עד נקודה מסוימת שמעבר לה תתפורר הלגיטימיות שלו). לעניין זה יפים דבריו של השופט חיים כהן ? "דמוקרטיה אינה רק צורת שלטון, אלא גם אורח חיים. ביסוד הערכים הדמוקרטיים מונחת האוטונומיה של האדם...היא משתקפת גם בצורת השלטון וגם בעקרונות האתיקה והמשפט" (חיים כהן, מדינת ישראל והסטטוס-קוו).

בדיון ביתרונותיה של הדמוקרטיה, באים לידי ביטוי שני סוגי הצדקות אלה של הדמוקרטיה.

1. כבוד האדם

הדמוקרטיה מציבה כמקור הלגיטימציה של החיים האנושיים ושל מוסדותיה את האדם וכבודו, ועל כן פועלת במלוא כוחה למנוע פגיעה בהם. זאת, כאנטי-תזה לעובדה שלאורך כל ההיסטוריה, שליטים עריצים ניצלו את עוצמתה של המדינה כדי לשרת את צורכיהם האישיים או את אמונתם על ידי פגיעה בבני עמם, באזרחי המדינה ובכבודם. שליטתם התבססה על עוצמתם ועל נחישותם, ולא על הסכמת העם. במקרים קיצוניים, הדבר גבה חיי עשרות מיליונים, כמו במשטר של סטלין בברית המועצות, משטרו של היטלר - בגרמניה וברחבי אירופה, או משטרו של פול פוט בקמבודיה.

שלטון העם, שהוא עיקרון מרכזי בדמוקרטיה, מושתת על כבוד האדם ועל הסכמתו לכך שישלטו בו ועל הסכמתו לאיכות שלטון זה. עיקרון שלטון העם מעניק סיכוי לכך שהעם ידאג לצרכיו יותר מאשר יעשה זאת השליט, ודאי כשמדובר בשליט עריץ. הדמוקרטיה גם מגבילה את השליט, כך שאם פעל בניגוד לצורכי העם אפשר להשפיע עליו לשנות את דרכיו ובמקרה הצורך, להחליפו.

 

2. זכויות האדם וחובותיו

מתפיסה זו של מעמד האדם נגזרת הבטחת זכויותיו במשטר הדמוקרטי, וחובותיו לשמור על זכויות שותפיו לחברה ולמשטר הדמוקרטיים, על ידי גילוי סובלנות וריסון עצמי. לאמור, גם חובותיו של האדם בדמוקרטיה הן יתרון, כי האדם מציב לעצמו גבולות ובכך מרסן את יצריו השליליים ומטייב את איכות חייו וחיי שותפיו לדמוקרטיה.  

הזכויות הטבעיות הן מרכיב יסוד במשטר הדמוקרטי. כמה מגדולי ההוגים האנגלים נעזרו לשם הצדקתן במסורת המשפט הטבעי באירופה, שהציבה חברה בראשיתית מדומיינת שבה יש שוויון וחופש לכל בני האדם, ואשר מרצונם הם מסכימים לשים עליהם שלטון. הסכמה זו היא "האמנה החברתית", שהצדיקה את הקמתה של המדינה מתוקף רצונם של בני האדם להגן על זכויותיהם המובנות מאליהן - ה"טבעיות", כלשון המשפט הטבעי.

הדמוקרטיה מטפחת אמצעים של שלטון העם, ואילו משטרים שאינם דמוקרטיים מטפחים אמצעים לשליטה בעם. הדמוקרטיה הפורמלית כוללת שורת עקרונות שמסייעים לשלטון העם כמו בחירות, הפרדת הרשויות, ריבוי מפלגות ועוד; אלה נועדו לממש את הדמוקרטיה כהשקפת עולם. לעומתה, המשטרים שאינם דמוקרטיים מטפחים אמצעים פוליטיים שמטרתם לשלוט בעם ולמנוע את קיומם של האמצעים לשלטון העם.

משטרים שאינם דמוקרטיים אינם מאמינים בזכויותיהם הטבעיות של אזרחיהם. הם יכולים לכאורה לקיים עקרונות וזכויות דמוקרטיים (כמו בחירות), אולם אלה אינם מבטאים נאמנה את רצונו של העם. עם זאת, כאשר משטרים לא דמוקרטיים אכן מאמצים עקרונות וזכויות דמוקרטיים הם הופכים למשטרים דמוקרטיים, דוגמת מדינות מזרח אירופה בעשור האחרון של המאה ה-20.

החירות והשוויון ? זכויות וחובות מרכזיות של האדם

בכלל הזכויות הטבעיות תופסות מקום מרכזי שתי הזכויות של חירות ושוויון והצדקתן בדמוקרטיה היא אינסטרומנטלית ומהותית גם יחד. להלן אתמקד בשתי זכויות אלה.

ואכן, לא רק שהדמוקרטיה מגינה על החירות הפוליטית, אלא שהיא גם מדגישה את חשיבותה של החירות האישית באשר היא, ומעניקה לחופש הביטוי ערך מיוחד ככזה המעודד אוטונומיה מוסרית וחיים טובים יותר. חופש זה מתבטא, בין השאר, גם בפלורליזם מחשבתי ופוליטי, ובסובלנות ובשמירה על זכויות המיעוט חרף מרכזיותו של עקרון הכרעת הרוב. במובן זה, החירות ובכללה חירות הביטוי היא תנאי הכרחי לקיומו של שלטון העם, והיא זכות וחובה גם יחד, כי לולא היא לא ניתן היה לדעת, קל וחומר לממש, את רצונו של העם.

גישתו של משטר לחופש הביטוי נבחנת ובולטת, בין השאר, ביחסו לאמנות. המשטר הדמוקרטי הליברלי מעניק חופש אמנות רב יותר משעושים זאת משטרים שאינם דמוקרטיים, גם במחיר מתיחת ביקורת עליו ועל הנורמות הנוהגות בחברה דמוקרטית. לעיתים, האי-סובלנות של משטרים שאינם דמוקרטיים כלפי אמנים מתבטאת אף במאסרם וברציחתם.

 

שלטון הטרור של יוסף סטלין

              "במוסקווה שררה אווירת קדרות, בושה ואימה, בין אלה שהצליחו לשרוד את...מסע ההשמדה של כלל האינטליגנציה הרוסית בשנת 1937. נוסף על מיליוני האנשים הפשוטים שנשלחו למחנות העבודה או נורו למוות, חיסל המשטר את האליטה התרבותית, כמו המשורר אוסיפ מנדלשטם, הסופר המבריק איסאק באבל, בימאי התאטרון מאיירהולד ורבים רבים אחרים. עם השלמת מבצעי החיסולים וההגליות, נותרה דממה חלולה בתרבות הרוסית, כאילו הייתה יער מוצל מאש.

השעון של רוסיה עצר מלכת בשנת 1928 לערך, אמר הסופר פסטרנק לישעיה ברלין, כאשר נותקו היחסים עם העולם החיצון...

המשוררת אנה אחמטובה, (מגדולי המשוררים ברוסיה ובעולם במאה ה-20 ? תוספת שלי), לא הורשתה לפרסם דבר מאז שנת 1925...בעלה הראשון, ניקולאי גומיליוב, הוצא להורג בשנת 1921 בטענה המופרכת שקשר קשר נגד לנין...במרס 1938 נחתה עליה זרועו של הטרור בכל עוצמתה. בנה, לב גומיליוב, נעצר ובמשך שבעה-עשר חודשים לא ידעה דבר על אודותיו... במאי 1944 ערכה ערב קריאה במוסקווה ובסיומו, קם הקהל על רגליו והריע לה. סטלין עצמו שאל..."מי ארגן את התשואות הקצובות הללו"?... עם מעצרו של לב ב-1949 היה בידודה מוחלט. שירותי ביטחון הפנים עקבו אחריה...ובעיניה הדבר  ביטא את חידוש המלחמה האידיאולוגית, המוסרית והפוליטית בין ברית המועצות של סטלין, לבין המערב" (מייקל איגנטייף, ישעיה ברלין, ביוגרפיה).   

הדמוקרטיה גם מאפשרת לכל אדם לממש את חירותו להגדרה עצמית, בכך שהוא משתתף באורח פעיל ואקטיבי בבחירת הכללים והחוקים שלפיהם פועלת הקבוצה שבה הוא חי. מכאן גם חשיבות הזכויות הפוליטיות של האזרח בדמוקרטיה. גם אם האזרח בדמוקרטיה מפסיד בהצבעה על הכללים, עדיין תהליך בחירתם הוא ההוגן ביותר וזה שמעניק לו את החירות הרבה ביותר, מבין התהליכים האפשריים לקביעתם של כללים אלה.

לעניין זה רלוונטית גישת הדמוקרטיה הדיונית. גישה זו מדגישה את מרכיב הדיון הציבורי כמרכיב חיוני מרכזי בדמוקרטיה. לתפיסתה, בדיון הציבורי נפרסים הטעמים שאנשים מציגים כדי לקדם את המדיניות והערכים שלהם ובכך משתבחים איכות המידע והאיכות המוסרית העומדים בבסיס ההכרעות הדמוקרטיות של בני האדם. עם זאת, ישנם המותחים ביקורת על גישה זו בטענה שהדיון הציבורי נוטה להעתיק שלל פערים חברתיים הפוגעים באיכותו. כך, למשל, גברים לבנים זוכים לדומיננטיות במרחב הדיון הציבורי, מטעמים מגדריים שאינם קשורים לאיכות טיעוניהם.

הדמוקרטיה עונה לאינטרסים ולצרכים הבסיסיים של בני האדם. לבני האדם חשובים מאוד צרכיהם הבסיסיים ? הישרדות, מזון, בריאות, ביטחון, משפחה ועוד. הדמוקרטיה, יותר ממשטרים אחרים, מבטיחה שבני האדם יוכלו להפעיל חירות ושליטה מסוימות על חייהם כדי לממש את צורכיהם. כפי שאמר ג'ון סטיוארט מיל: "בני אדם בטוחים מפני פגיעה של אחרים בזכויותיהם, רק במידה שיש להם הכוח להגן על עצמם" (מיל, ממשל נציגים).

אם כן, טיעונים אלה העוסקים בחירות מושתתים על הצדקות אינסטרומנטלית ומהותית גם יחד. הדמוקרטיה מאפשרת חירות רבה יותר של האדם, הן בטיב תוצאותיה והן באופי ההליכים שלה. לעומת זאת, במשטרים לא דמוקרטיים חירותו של האזרח מצומצמת מאוד בחייו האישיים, ואיננה קיימת כלל בחייו הפוליטיים.

עם זאת, חירותו של האזרח בדמוקרטיה, כמו גם השוויון הפוליטי שהוא זוכה לו במשטר זה (ראה להלן), אינם מחייבים השתתפות ישירה בהליך קבלת ההחלטות. אמנם בדמוקרטיה האתונאית השתתפו כל האזרחים בהליך זה, אבל קיומם של אילוצים בדמוקרטיות המודרניות, כמו למשל היעדר משאבים העומדים לרשות הפרט כמו זמן, מומחיות ואפשרות לוגיסטית, הפכו דמוקרטיות אלה לייצוגיות ולא לישירות. הדמוקרטיה הישירה נוסח אתונה באה לידי מימוש בעידן המודרני בעיקר בבחירות, ולעיתים בהליך של משאל העם, שבו אזרחי המדינה נשאלים לדעתם בסוגיה אחת שעל הפרק (אף כי ישנן כמה דמוקרטיות המשתמשות בו תדיר, דוגמת שווייץ).

בישראל אמנם לא נערך מעולם משאל עם, אך ב-12 במרץ2014 אישרה הכנסת את "חוק-יסוד: משאל עם". לפי החוק יש חובה (הקבועה בחוק רגיל) לערוך משאל עם על החלטת ממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, או על החלטת ממשלה שלא בהסכם ? החלטות שאושרו ברוב חברי הכנסת, שלפיהן המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו. אין חובה כזו אם זכה ההסכם לאישור של הכנסת ברוב של 80 לפחות מחבריה. חוק-היסוד משוריין ושינויו מחייב חקיקת חוק יסוד שהתקבל ברוב של חברי הכנסת.  

אשר לדמוקרטיה ייצוגית - גישה מינימליסטית של דמוקרטיה היא גישת הפלורליזם של קבוצות אינטרס, שהשראתה בכתבי הוגה הדעות והמדינאי האמריקני ג'יימס מדיסון, ובכתבי איש מדע המדינה האמריקני, רוברט דאל. על פי גישה זו, העוצמה הפוליטית בדמוקרטיה לא נמצאת בידי אנשי השלטון אלא בידי קבוצות אינטרס, ותפקיד השלטון הוא לאפשר את פעילותן. לחצן המתמשך של קבוצות אלה קובע את אופי המדיניות בדמוקרטיה.

הדמוקרטיה מעניקה הזדמנות מרבית לאזרחיה למימוש החירות ולהפעלת חובתם  לאחריות מוסרית, גם ללא קשר לטיב החלטותיהם, ובמובן זה הצדקתה היא מהותית ולא רק אינסטרומנטלית. מכלל מה שנכתב עד כה עולה, כי הדמוקרטיה מאפשרת לאדם, יותר מכל משטר אחר, לבחור בחירות מוסריות, גם אם יש לו שליטה מוגבלת על התנהגותם של שותפיו לקולקטיב ושל השליטים. 

 

כאמור, לשוויון מקום מרכזי בתפיסה הדמוקרטית. האמונה בדמוקרטיה בזכות השוויון איננה קביעה עובדתית, שהרי בני האדם שונים זה מזה בשלל תכונותיהם. מדובר בשיפוט ערכי ומוסרי שלפיו חייו, חירותו ואושרו של אדם אחד אינם עדיפים על אלה של אדם אחר, יהא השוני בתכונותיהם אשר יהא (וכך אכן קובעת הצהרת העצמאות של ארצות הברית משנת 1776). המסקנה הנובעת מכך היא, שעל ממשלה דמוקרטית לדאוג באופן שווה לטובתו של כל אדם אשר החלטותיה מחייבות אותו. על בסיס הנחה זו, ניתנו בעידן המודרני פרשנויות שונות למידת השוויון שהחברה חייבת בה לאזרחיה, הן בתחום הפוליטי והן בתחום החברתי-כלכלי ומכל מקום, במהלך השנים הוענק שוויון רב יותר לאזרחי הדמוקרטיות בשני תחומים אלה.  

מתפיסה זו עשויים לצאת נשכרים כל בני האדם. אף כי קיימת מידה של אגואיזם בקרב כל אדם או קבוצת אנשים, הרי אימוץ האגואיזם כעיקרון עלול למנוע חיים משותפים בשלום של כולם. אגואיזם גם מושתת על ההנחה, שאדם אחד יכול לכפות בכוח לאורך זמן את רצונו על האחרים. אם אין זה כך, עדיף להגיע להסכמה רחבה בדבר קיום השוויון, ולהימנע מאי-שוויון שהיום הוא פועל לטובתי אבל מחר עלול לפנות נגדי.

הצדקה אינסטרומנטלית זו לשוויון בדמוקרטיה מלווה גם בהצדקה מהותית-פנימית. הליכים וכללי משחק דמוקרטיים לעצמם מקדמים שוויון פוליטי, משום שהם מעניקים קול אחד שווה והשפעה פוליטית מסוימת לכל משתתף בהם, ועל כן יש לקדם אותם, ללא קשר לתוצאה שהם מגיעים אליה. ישנם הטוענים כי בכך אין די, ויש להעניק לאזרחים במשטר דמוקרטי זכויות חברתיות דוגמת הזכויות לחינוך גבוה, לבריאות ולדיור, שיאפשרו להם להשתוות לבעלי היכולת, במידת השתתפותם בהליכים דמוקרטיים. מכל מקום יוזכר, כי במדינת ישראל לא הוכרו הזכויות החברתיות כזכויות בעלות מעמד חוקתי.

3. עוד תנאים ונסיבות, המיטיבים עם האדם החי במשטר דמוקרטי

חיים של שלום

ככלל, הדמוקרטיה מבטיחה חברה שלומית יותר מזו הקיימת במשטרים שאינם דמוקרטיים. בחברה הדמוקרטית, כלל המשחק המרכזי ליישוב מחלוקות הוא הידברות וניסיון לשכנע את היריב בעמדתך, או הכרעה בהצבעה; השימוש של אזרחים באלימות לצורך יישוב מחלוקות בחברה אינו לגיטימי, וסמכות השימוש באלימות בדמוקרטיה מוגבלת למדינה ולמצבים מיוחדים בלבד.

 

להלן חיוב השלום החברתי במקורותינו:


    • 

    ידועים דבריו של הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן ? אוהב שלום ורודף שלום..." (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, א, יב); 


    • 

    "ר' ירחמיאל, בזכות שהיה אוהב שלום ורודף שלום וסודר כל דבר בשלום זכה שר' שמעון בן חלפתא...עשה לו לויה לבית הוועד...בא לו [ר' ירחמיאל] לבית הוועד וראה שהכל מחולקים ואין אדם מוכן לוותר לחבירו...היה בין אנשי הוועד זקן אחד [ר' שמואל] חריף ומתמיד ובקי...היה יושב ומנמנם שהיה זקן הרבה...כיון שנכנס ר' ירחמיאל לבית הוועד ננער ר' שמואל ועמד מפניו. ראו זקנים והיו תמיהים...ר' שמואל זה שכל זקני הדור נראים לו כתינוקות נוהג כבוד שכזה באדם שלא הגיעו שנותיו לשנות נכדיו. שאלו אותו, רבינו מה ראית שעשית כבוד שכזה לרבי ירחמיאל מביטשאטש...אמר, הזהרו בביטשאטשי זה שרבי שמעון בן חלפתא הולך עמו...אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (ש"י עגנון, עיר ומלואה, עמ' 171-169. עגנון משתמש כאן בהרמז לדבריו של רבי שמעון בן חלפתא במשנה [סדר טהרה, מסכת עוקצין, ג, יב]: "אין לך כלי שהוא מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר  'ה'--עוז לעמו ייתן; ה', יברך את עמו בשלום'" [תהילים כט, יא]).

     

    גם המחוקקים בישראל, בבואם לחוקק את חוק יסודות המשפט תש"ם-1980, מנו את השלום בכלל ארבעת הערכים של מורשת ישראל (ככתוב בחוק-"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל"). כמוהם עשו גם חברי מועצת העם שחתמו על מגילת העצמאות ובה הנוסח: "[מדינת ישראל] תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". בכך הם פסלו את השעבוד והאלימות, אם ישנם ערכים כאלה במורשת ישראל.

     

אם כן, בעולם שבו הכוח הוא מנוף עיקרי להשגת משאבים ונכסים, הדמוקרטיה מציעה חלופה אפשרית של יחסים בין-אנושיים, הנבנים לא רק על כוח אלא גם על שכנוע ועל הידברות. כוחה של הדמוקרטיה הוא בכך, שקיימת הלימה מסוימת בין התיאוריה שלה לבין מימושה בפועל. כלומר, בקרב משטרים דמוקרטיים מתממשים בפועל עקרונות וזכויות, המנוסחים בתפיסה הדמוקרטית.

עוד מתברר, כי במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, מדינות דמוקרטיות כמעט ולא נלחמו זו בזו. הסיבות לכך אינן ברורות, אבל אפשר להניח כמה מהן: הסחר הבין-לאומי הגובר בין מדינות אלה מטה אותן ליחסים ידידותיים ולא לוחמניים; הדמוקרטיה מרגילה חברות להתנהגות של פשרה, ואזרחי משטר דמוקרטי נוטים לראות את אזרחי הדמוקרטיות האחרות כמאיימים פחות וכדומים להם יותר.

תפיסה זו איננה מקובלת על המשטרים שאינם דמוקרטיים:

         "אנו נהיים יותר ויותר לאומה צבאית...לוחמנית...מחוננת בערכי ציות, הקרבה ומסירות למולדת...התוכנית שלנו היא לשבור את העצמות לדמוקרטים...האימפריאליזם הוא חוק החיים הנצחי... אינני מאמין בשלום הנצחי; למעשה, אני סבור שהוא שלילי ומשחית את הערכים הבסיסיים של המין האנושי, המוצאים את ביטוים רק בשעה של מאמצים עקובים מדם..."(בניטו מוסוליני).

 זו גם הסיבה לכך שבתקופה זו לא התקיימו מלחמות אזרחים במדינות דמוקרטיות, כי את חילוקי הדעות בין אזרחיהן הן יישבו בבחירות ובאמצעות מנגנונים פוליטיים אחרים. לא כן הדבר במדינות לא דמוקרטיות, וביטוי מובהק לכך הוא מלחמות האזרחים שהתרחשו בשנים האחרונות בעולם הערבי, בין השאר בסוריה, עיראק ולוב. 

 

רווחה כלכלית רבה יותר

יתרון אחר של הדמוקרטיה הוא בכך שגלום בה סיכוי לשגשוג כלכלי. במאות ה-19 וה-20 שגשגו כלכלות המשטרים הדמוקרטיים, ואילו כלכלות החברות במשטרים הלא דמוקרטיים פיגרו אחריהן. דוגמאות פוקחות עיניים לכך הן מדינות גרמניה וקוריאה שהתפלגו כל אחת לשתי מדינות, ולאחר מכן גרמניה וקוריאה הדמוקרטיות שגשגו ואילו גרמניה וקוריאה הלא-דמוקרטיות פיגרו מאחור. דמוקרטיות מטפחות את החינוך וההשכלה של אזרחיהן, שלטון החוק נשמר בהן טוב יותר, בתי המשפט עצמאיים יותר, זכויות הרכוש בטוחות יותר, והתקשורת והעברת המידע קלה יותר ? תנאים שמספקים סביבה תומכת יותר לרווחתו הכלכלית של האזרח.

חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1998, אמרטיה סן, הדגיש טיעון זה. לדבריו, רבים הטוענים, ובמיוחד במדינות העולם השלישי, כי חירויות וזכויות אדם בולמות שגשוג כלכלי (טענה זו מכונה "תזת לי", על שם מי שהיה שליטה האוטוריטרי של סינגפור, לי קואן יו). עוד הם אומרים, כי אם תינתן לבני האדם הבחירה בין חירות פוליטית לבין מימוש צורכיהם הכלכליים, הם לבטח יבחרו באפשרות השנייה.

לדברי סן, קיימת זיקה חזקה בין דמוקרטיה לבין שגשוג כלכלי. מחקרים סטטיסטיים שיטתיים אינם מוכיחים את הטענה הראשונה בדבר הסתירה הקיימת בין דמוקרטיה לבין שגשוג כלכלי. יתר על כן, ישנה הסכמה כללית כי שורת גורמים מסייעים לשגשוג כזה, בהם תחרות כלכלית חופשית, פתיחות לשווקים בין-לאומיים ויוזמות להשקעה, לייצוא ולתיעוש ? גורמים שאינם מנוגדים לדמוקרטיה. לדבריו, מדינות בעלות משטרים דמוקרטיים, מפלגות אופוזיציה ועיתונות חופשית יחסית לא סבלו מעולם ממחלות ומגפות משמעותיות וכמו כן, זכויות פוליטיות ואזרחיות מאפשרות לאזרחים להביע את צורכיהם מול השלטון, ובכך להפעיל עליו לחץ יעיל כדי שיענה על צרכים אלה. אשר על כן, לדמוקרטיה יתרון אינסטרומנטלי בתחום הכלכלי, על פני משטרים שאינם דמוקרטיים.

אשר לטענה השנייה בפי שליטים לא דמוקרטיים, כי אנשים מעדיפים פתרונות כלכליים על פני חירות פוליטית. סן טוען כי הדבר לא נוסה אמפירית במשטרים שאינם דמוקרטיים ולאזרחי אותן מדינות לא ניתנה האפשרות לבחור בין שתי החלופות, ועל כן טענה זו לא הוכחה.

סן מוסיף וקובע, כי לדמוקרטיה גם הצדקות מהותיות-פנימיות בתחום הכלכלי. הבנה והמשגה ראויות של תוכנם וכוחם של הצרכים הכלכליים של בני האדם מחייבות דיון וחילופי דעות חופשיים, חופש ביטוי ומידע, שרק הם מאפשרים לפתח ערכים, נורמות ובחירות בין חלופות. לאמור, עצם המשגת הצרכים הכלכליים מחייבת זכויות פוליטיות דמוקרטיות (אמרטיה סן, התפתחות כחירות, עמ' 159-146).

 

שלל ההצדקות שנמנו עד כה הן הצדקות אינסטרומנטליות ומהותיות/פנימיות גם יחד: הן קובעות כי הדמוקרטיה מציעה לאזרחיה מציאות טובה יותר מזו שמציעים משטרים אחרים, הן בתוצאותיה והן בדרך החיים שהיא מממשת. 

 

לסיום, מגילת העצמאות קובעת על סמך חזונם של נביאי ישראל, כי מדינת ישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני מוחלט לכל אזרחיה. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 נכתב כי "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמובנות מאליהן, כי כל בני האדם נבראו שווים וכי לכולם העניק הבורא זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם וביניהן הזכויות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר האושר".

המשטרים שאינם דמוקרטיים, מצדיקים את קיומם בהצדקות שונות, בהן דתיות ? השליט שולט בחסד האל, מסורתיות ? המנהיגים ומשפחותיהם שולטים במדינה מדורי דורות,  כריזמטיות ? השליט מרשים מיריביו, ועוצמתיות ? השליט חזק מיריביו.

לעומתם, הדמוקרטיה נשענת על אמונתם של המחזיקים בה כי האדם הוא מרכז ההוויה האנושית וכי החירות עדיפה על פני השעבוד, השוויון - על פני האי-שוויון והחמלה - על פני האכזריות.

מגבלותיה של הדמוקרטיה

לדמוקרטיה חסרונות ומגבלות. אלה נובעים משני מקורות שונים: אי-מימוש ערכיה, ובעיות מבניות המצויות בליבת התפיסה הדמוקרטית.

 

א. אי-מימוש ערכי הדמוקרטיה

המקור האחד לפגמי הדמוקרטיה, והקל יותר להתמודדות, הוא האי-מימוש במציאות של עיקרי הדמוקרטיה. כלומר, העובדה שהדמוקרטיה איננה מממשת את מטרותיה, גם כאשר ביכולתה לעשות זאת.

הדמוקרטיה מאמינה במתן זכויות אדם ואזרח לכולם אולם בפועל, גם בדמוקרטיות גדולות נפגעו זכויות אלה. כך, למשל, זכות בחירה לנשים ניתנה בארצות הברית ובמדינות דמוקרטיות באירופה רק במהלך המאה ה-20, ובאותה תקופה הוטלו הגבלות בארצות הברית על זכות הבחירה של אזרחים שחורים במדינות הדרום. הבעיה נפתרה עם חקיקתם ואכיפתם של חוקי זכויות האזרח בארצות הברית, בשנים 1965-1964.   

 

תחום אחר וכאוב מאוד בהיסטוריה האמריקנית היה העבדות, ואי-מימושן של שלוש זכויות היסוד הטבעיות ? קניין, חיים וחירות. שלוש זכויות אלה היו יסוד מוסד בתורתו של ג'ון לוק ובעקבותיה ? בחוקה האמריקנית. עם זאת, הדמוקרטיה האמריקנית הגדולה הושתתה בראשיתה על התפיסה שלפיה השחורים הם קניינם של בעליהם, וממילא לא היו זכאים לחירות, ולבעלות על גופם ועל חייהם.

הפתרון לכך מצוי במערכת חינוך ובתרבות פוליטית החותרות ליישם את הדמוקרטיה, הלכה למעשה. אלה פגמים שאפשר לתקן והם גם תוקנו במידה זו או אחרת במרוצת הזמן, אף כי המאבק לתיקונם עדיין לא תם. 

 

ב. בעיות מבניות בדמוקרטיה

1. ר ק ע

המקור השני למגבלות הדמוקרטיה קשה יותר להתמודדות, והוא נובע מהכשלים הפנימיים והמובנים של הדמוקרטיה ומעצם מהותה. הפתרון לכך מצוי בהשקעת מאמץ רצוף להקטין את המגבלות האלה, גם אם אין להן פתרון מלא.

בדמוקרטיה מרכיבים שונים ? הנחות יסוד, זכויות ועקרונות. בין מרכיבים אלה מתקיימים מתחים  שאינם פתירים לחלוטין: כל מרכיב חשוב לדמוקרטיה והיא מחויבת לכל המרכיבים גם יחד.  

בנוסף למגבלות אלה יש לסייג ולזכור שאף משטר באשר הוא, והדמוקרטיה בכלל זה, אינו יכול להבטיח לאזרחיו אושר, שגשוג, בריאות והגינות מוחלטים, גם אם הוא מתכוון לכך. על כן, אם הדמוקרטיה איננה משיגה את כל אלה, הסיבה נעוצה במהות הקיום האנושי עצמו, ולא במגבלות ייחודיות של המשטר הדמוקרטי. כל שאפשר לעשות, הוא לשאוף להשיג כמה שיותר מכל אלה.

 

2. פ י ר ו ט

מתחים בדמוקרטיה הנוגעים לתפיסות היסוד שלה

קיים מתח בין ההנחה שקיימת נטייה אנושית טבעית לדמוקרטיה, לבין ההנחה שהדמוקרטיה שברירית. ההנחה הראשונה רווחה בקרב הוגי הדעות שעסקו בדמוקרטיה, בהם לוק ומונטסקייה, ואילו ההנחה השנייה נשענת על הניסיון המר של התמוטטות דמוקרטיות במהלך המאה ה-20, הן באירופה והן בעולם השלישי.

זאת אף זאת. כבר קודם למאה ה-20 ביטאו הוגים בתחום מדע המדינה ספק רב ביכולתם של בני האדם לקיים דמוקרטיה מהותית ובת-קיימא: בסוף המאה ה-19 פיתח גוסטב לה-בון תפיסה של פסיכולוגיית ההמונים, שהעניקה אשראי  מועט ליכולתם של ההמונים להתנהל במתכונת דמוקרטית; מנסחי "הפדרליסט" והחוקה האמריקאית טרחו מאוד להגביל את יצרם הרע של השליטים ושל ההמונים בדמוקרטיה על ידי עיצוב מנגנוני בקרה ופיקוח עליהם, וההוגים היוונים בעת העתיקה, אפלטון ואריסטו, יצאו נגד שלטון האספסוף ושלטון הרבים. 

שתי ההנחות ? הנטייה האנושית לדמוקרטיה ושבריריות הדמוקרטיה, מאתגרות זו את זו. אם האדם נוטה מטבעו לדמוקרטיה, סביר שייאבק למענה ובכך יגביר את סיכויי יציבותה, אולם אם הדמוקרטיה שברירית, כנראה שהיא רחוקה מלשקף את טבעו האמיתי של האדם. כלומר, לא רק ששבריריות הדמוקרטיה מחייבת יצירת מנגנונים שיחזקו אותה וישמרוה, אלא שהיא מציבה סימן שאלה על עצם צידוקה של הדמוקרטיה.

עוד קיים מתח בין תפיסת טבע האדם לבין טבעו בפועל. הדמוקרטיה מניחה כדבר המובן מאליו כי לאדם זכויות טבעיות כחירות ושוויון, וכי טובתו מחייבת לגונן עליהן. בפועל, רבים האנשים החושבים כי טובתם מצויה דווקא בתנאים של היעדר חירות: או משום שהם מסתייגים ממצב שבו עליהם לבחור בין חלופות שונות, או משום שהם מעדיפים מצב של שוויון, גם במחיר החירות. דוגמה לכך אפשר למצוא היום באזרחים רוסיים, המתגעגעים לתקופת השלטון הקומוניסטי, ואפשר למצוא כמוה בעבר, בקרב בני ישראל שהתגעגעו לסיר הבשר במצרים, גם במחיר אובדן חירותם.

הדמוקרטיה, אם כן, ניצבת בפני הדילמה האם לוותר על הנחות היסוד שלה בנוגע לזכויות הטבעיות, או לנסות ולשנות את התנהגותם של אזרחיה ? שתי חלופות שהבחירה ביניהן ומימושן קשים.    

כמו כן, קיים מתח בין שתי תפיסות יסוד בדמוקרטיה ? החוקתית וההשתתפותית.תפיסות אלה מקורן בשורשיו ההיסטוריים של המשטר הדמוקרטי ויש להן השלכות ישירות על תודעת הציבור ועל הפוליטיקה בחיי היום-יום בדמוקרטיות. התפיסה החוקתית מדגישה את העובדה שעיקר הדמוקרטיה מצוי בהסדרים ובכללים הבסיסיים שלה, בהם החלפת שליטים באמצעות בחירות וקיומם של מוסדות ייצוגיים, אף כי הם אינם חייבים לייצג את כלל האזרחים. התפיסה ההשתתפותית, לעומתה, מדגישה את חשיבות ההשתתפות בתהליך הדמוקרטי של כלל האזרחים ולא רק של חלקם.

התפיסה החוקתית גם חושדת בריכוז הכוח בידי המדינה ומעניקה לחברה מקום חשוב יותר ביחסיה עם המדינה. לתפיסתה, התערבות המדינה בחברה צריכה להיות מינימאלית, ובכך היא מדגישה את מרכיב החירות בדמוקרטיה. לעומתה, התפיסה ההשתתפותית מאמינה כי על המדינה להתערב יותר בחברה ולצמצם בה את הפערים הכלכליים, ובכך היא מעדיפה את השוויון על פני החירות.

הדמוקרטיה המודרנית אימצה את שני המרכיבים של ייצוג כלל האזרחים מחד-גיסא והשתתפותם במידה מסוימת בחיים הדמוקרטיים מאידך-גיסא, ואימצה חלקים מהתפיסות החוקתית וההשתתפותית, ובכך היא מנסה ליישב  את המתח הקיים בין מרכיבים ותפיסות אלה.  

מתחים בין זכויות והנחות העומדות בבסיס הדמוקרטיה

קיים מתח בין זכויות שהדמוקרטיה שואפת לממשן. כאמור, כבוד האדם הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, והיא מאמינה כי כדי להשיגו יש הכרח לקיים שתי זכויות עיקריות  - חירות ושוויון. חרף זאת, לעיתים מתנגשות שתי זכויות אלה, והדמוקרטיה נתבעת לשקלל ביניהן מתוך הכרה בכך שאי אפשר לממש אותן במלואן.

תחום מובהק שבו מתבטאת התנגשות זו הוא התחום הכלכלי-חברתי. בדמוקרטיה מתחרות שתי גישות עיקריות ? זו הסוציאל-דמוקרטית, וזו הליברלית. הגישה הראשונה מעניקה עדיפות לזכות לשוויון על פני הזכות לחירות, ועל כן מחייבת מיסוי פרוגרסיבי, כדרך להעביר חלק מההון מידי בעלי היכולת לידי מעוטי האמצעים בחברה. הגישה השנייה מעדיפה את הזכות לחירות על פני הזכות לשוויון, ועל כן משתדלת להקטין את המיסוי המוטל על בעלי היכולת ובכך להקטין את הפגיעה בחירותם. שתי הגישות נובעות ממערכת האמונות הדמוקרטית, ועל כן קיומן של השתיים מהותי לדמוקרטיה. 

בתקופת המלחמה הקרה, בא לידי ביטוי המתח בין הזכות לחירות לבין הזכות לשוויון בשוני שבתפיסת הדמוקרטיה, בין מדינות המערב לבין ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי באירופה. אלה האחרונות תקפו את מרכיב הליברליזם המדיני במערב, ככזה אשר תחת אצטלה מזויפת של שוויון אזרחי פורמלי מקדם שליטה של אליטות כלכליות ובפועל פוגע בשוויון הכלכלי של אזרחי מדינות המערב. במהלך השנים נחלשה ביקורת מרקסיסטית זו משום כישלונן המצטבר של "הדמוקרטיות העממיות" בתחומי זכויות האדם, הכלכלה והטכנולוגיה.

זאת ועוד, אם הדמוקרטיה אמורה לעודד סולידריות אזרחית, הרי שהגישה הליברלית הכלכלית הקיצונית משתיתה את המבנה הפוליטי הדמוקרטי על בסיס יחיד של הפרט והאינטרסים האינדיבידואליים שלו, ובכך מאפשרת לפרט החזק לפגוע בפרט החלש, ומפוררת בכך את הסולידריות שבין אזרחי המדינה.

קיים גם מתח בין מימוש זכויותיו של האחד לבין מימוש זכויותיו של האחר, דוגמת המתח הרווח בין זכות הציבור לחירות המידע לבין הזכות לפרטיות של האדם, שהמידע אודותיו מתפרסם. ההתמודדות עם מתח זה נעשית תכופות בדרך של איזון ושקלול בין הזכויות המתנגשות ביניהן.  

עוד קיים מתח בין שוויון פוליטי לבין חשיבות החינוך וההשכלה. הדמוקרטיה  מניחה כי בני האדם שווים בזכויותיהם הפוליטיות משום שידע פוליטי אינו בגדר מומחיות הניתנת רק למומחים לדבר. משום כך הבחירות הן כלליות ושוות - הן ניתנות לכל אזרח, ולכל אזרח קול השווה בערכו לקולו של האזרח האחר.

אולם בו בזמן הדמוקרטיה מדגישה את כוחם של החינוך ושל ההשכלה ליצור אזרחים טובים יותר, המטייבים את הדמוקרטיה. כלומר, הדמוקרטיה מניחה כי האזרחים המשכילים ורחבי  הדעת הם אזרחים טובים יותר ומוכשרים יותר מבחינה פוליטית, מאזרחים שאינם משכילים. בפועל, תפיסה זו אכן עומדת מאחורי כינונה של מערכת חינוך אוניברסלית בדמוקרטיה, הנגישה בעיקרון לכל אזרח.

הלכה למעשה, פערים בהשכלה ובחינוך מתקיימים בין אזרחי המדינה, ופערים אלה מאתגרים את התפיסה העקרונית המצדדת בשוויון פוליטי של כל האזרחים, גם כאשר הם אינם שווים בהשכלתם ובשליטתם בידע.

גם עקרונות השוויון והפלורליזם הם עקרונות דמוקרטיים שאינם מתיישבים תמיד זה עם זה, הלכה למעשה. השאיפה הדמוקרטית לשוויון בערך האדם עלולה להתגלגל לשאיפה לאחידות במנהגי בני האדם, בתרבותם ובדעותיהם, אלא שאחידות זו מנוגדת לעיקרון הדמוקרטי של הפלורליזם, המחייב שונות וגיוון באמונותיהם, דעותיהם ותרבויותיהם של בני האדם. 

 

עוד מאותגרת הזכות לחירות, על ידי זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה (הנקראת "דמוקרטיה מתגוננת"). לעיתים, הדמוקרטיה מגבילה קבוצות אנטי דמוקרטיות כדי להגן על עצמה. הגבלה זו פוגעת בזכויות אדם ואזרח כחופש הביטוי, חופש ההפגנה, החופש להיבחר ועוד, וטמונה בה סכנה לפגיעה בדמוקרטיה עצמה. דילמה זו רובצת דרך קבע לפתחן של הדמוקרטיות והיא באה לידי ביטוי בדברי השופט ברק, בבג"ץ 11280/02, ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש עשרה נגד חה"כ טיבי וחה"כ בשארה, פ"ד נז (4) 1):

     "פאראדוקס דמוקרטי [קיים]... בין שני שיקולים נוגדים. מחד גיסא, עומד השיקול כי הדמוקרטיה מבוססת על שוק חופשי של דעות, וכי כל מפלגה או רשימת מועמדים ? גם זו המבקשת לשלול את הדמוקרטיה או לפגוע בה ? זכאית להביע את דעתה ולהתמודד באופןשוויוני בבחירות הקובעות את פני החברה....זאת ועוד: שלילת ההשתתפות של רשימות אנטי דמוקרטיות על ידי רוב קיים מעוררת חשש של שימוש לרעה בכוח הרוב תוך דיכוי כוחו הפוליטי של המיעוט. היא גם יכולה להראות כפתרון קסם, שאינו מטפל בשורש הבעיה אלא מונע את ביטויה ובכך אף מקצין את פעולתן של הרשימות האנטי דמוקרטיות.

מאידך גיסא, עומד השיקול כי הדמוקרטיה זכאית להגן על עצמה מפני הקמים עליה...אין הדמוקרטיה צריכה לאבד עצמה לדעת. זאת ועוד: מי שאינו מקבל את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ומבקש לשנותם, לא יכול לבקש להשתתף בדמוקרטיה בשם אותם הכללים".  

 

עקרון שלטון העם אל מול זכויות ועקרונות דמוקרטיים, ומול סוגית הלאום

העיקרון הדמוקרטי הבסיסי קובע כי העם הוא מקור הלגיטימיות של השלטון במדינה, והוא השליט והריבון בה. עיקרון בסיסי זה מתנגש ונמצא במתח מתמיד עם כמה מרכיבים מרכזיים הקיימים בדמוקרטיה הליברלית.

מרכיב אחד כזה הוא לגיטימיות הזכויות הטבעיות. עקרון שלטון העם קובע כי העם ריבוני להחליט מהי טובתו ולפעול לקידומה. בד בבד, המרכיב הליברלי שבדמוקרטיה מניח שהזכויות הטבעיות מובנות מאליהן ואינן ניתנות לביטול או להפרכה. מכאן נובע, שהעם אינו חופשי לשנות או לבטל את הזכויות הטבעיות ואם הוא אכן מבטל אותן, מתבטלת הדמוקרטיה. 

מרכיב אחר הנמצא במתח עם עקרון שלטון העם הוא עקרון הכרעת הרוב. עקרון שלטון העם הוא עיקרון יסוד בדמוקרטיה. בצידו קיים העיקרון החשוב של הכרעת הרוב, 

 

 

 זאת מכמה טעמים. ראשית, החלטת הרוב מממשת טוב יותר את עקרון שלטון העם, משום שמבחינה מספרית הרוב קרוב יותר מאשר המיעוט לסך כל האזרחים המרכיבים את העם. שנית, החלטת הרוב המתקבלת בהליך דמוקרטי מבטיחה יציבות של השלטון ורגיעה חברתית ופוליטית, משום שבהחלטה זו תומכים אזרחים רבים יותר מאשר אלה המתנגדים לה. שלישית, הכרעת הרוב היא הפתרון ההוגן והצודק, משום שהוא מעניק כבוד שווה לכל בני האדם בלא אבחנה כלשהי, למשל מעמדית, מינית וגזעית. זאת, בתנאי שלפני ההכרעה יתקיים דיון ציבורי שבו כל צד ינסה לשכנע את הצד שכנגד. כל הנימוקים האלה מושתתים על ההנחה שלפיה אי אפשר להגיע  להכרעה פה אחד  וכי דעת המיעוט אינה עדיפה על פני דעת הרוב.

אולם קיים מתח מובנה בין עקרון שלטון העם לבין עקרון הכרעת הרוב. העם בדמוקרטיה כולל את כל האזרחים ? בהם הרוב והמיעוט גם יחד, ולשניהם שייך השלטון, אולם, עקרון הכרעת הרוב מעניק את השלטון לרוב, ולא למיעוט. זאת אף זאת, חשדם של הוגי הדעות שעסקו בדמוקרטיה בשליט המנצל לרעה את כוחו, תקף לא פחות לגבי הרוב השליט במדינה: 

         "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו" (מנחם בגין, "השקפת חיים והשקפה לאומית: קווי יסוד", "בסער" נציבות בית"ר בארץ ישראל, עמ' 22).

 

אפשר להתמודד עם מתח זה בדרך של פשרה פוליטית. זו איננה רק פתרון מעשי בלבד, אלא גם ערך דמוקרטי שמעניק לרוב ולמיעוט גם יחד חלק בשלטון. ממד של פשרה מצוי גם בהכרה של כל אזרחי הדמוקרטיות, כי הרוב והמיעוט אינם קבועים, והמיעוט של היום יכול להפוך לרוב של מחר. 

עוד מרכיב הנמצא במתח עם עקרון שלטון העם הוא המרכיב החוקתי שבדמוקרטיה הליברלית. עקרון שלטון העם מניח חופש פעולה מלא לפרטים בחברה, לעצב כרצונם את כללי המשחק בה. העם הוא הריבון ובסמכותו לפעול כראות עיניו במדינה. עם זאת, ברוב מדינות העולם, קל וחומר במדינות הדמוקרטיות, קיימות חוקות הקובעות כללים וגבולות למשחק הפוליטי ובכך הן מגבילות את חופש פעולתו של העם. התפיסה הדמוקרטית המודרנית גם מניחה שרצון הבוחרים מתממש באמצעות הנציגים, ובו בזמן חושדת בנציגים שמא לא יפעלו לטובת בוחריהם ועל כן פועלת להגביל את הנציגים.

ביטוי לכך נמצא במחלוקת הניטשת במדינות הדמוקרטיות בנוגע לצדקת מידת מעורבותו של בית המשפט העליון בפעילות הרשויות המחוקקת והמבצעת. בית המשפט מצדיק את מעורבותו זו בהגנה על החוקה, כבמקרה ארצות הברית, או בהגנה על היסודות החוקתיים במשטר כמו במקרה ישראל, דוגמת דבריו של השופט אהרן ברק במאמרו "תפקידו של בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית". ביטוי אחר לכך הוא הקושי של קבוצות פוליטיות חדשות להשפיע, נוכח הגבלתן בחוקה באמצעות כללים שגובשו על ידי קבוצות פוליטיות ותיקות המתחרות בהן. היכולת להתגמש, להקהות ולהפחית את הניגוד הקיים בין המרכיבים החוקתיים והדמוקרטיים במשטר הדמוקרטי היא האתגר להצלחתה או לכישלונה של הדמוקרטיה.    

בהיותה היום משטר פופולרי בעולם, רבות המדינות המאמצות את הדמוקרטיה. יחד עם זאת, כאשר מדובר בחברות החסרות מסורת דמוקרטית, קשה להן להפנים ערכים דמוקרטיים. בהקשר זה רלוונטית גם היום משנתו של טוקוויל, המעניקה משמעות רבה לדמוקרטיזציה המושתתת על בסיס התנדבותי של החברה והקהילה ולהפנמתם של הרגלים דמוקרטיים בהן. מדובר, בין השאר, בהרגלי ויכוח ושכנוע, שוויון בקבלת החלטות, אחריותיות הדרג השולט כלפי בוחריו, שקיפות מידע רלוונטי ומסורת של הפגנות ונקיטת עמדות בסוגיות שעל הפרק.

קל לדבר על השלטת משטר דמוקרטי במדינה, אך קשה הרבה יותר לקיים תרבות פוליטית דמוקרטית ארוכת שנים, עמוקת שורשים והרגלים דמוקרטיים, בחברה שלא התקיימה בה לגיטימציה למאבק בשלטון, ולגיטימציה למאבק לקיום זכויות אדם ופרט, לחירותו של הפרט ולהרחבה מרבית של זכותם של הפרטים להשתתף בשלטון. כלומר, עוצמת יתרונותיה של הדמוקרטיה מצויה לא רק בתוכנם, כי אם גם באריכות שנותיהם, וזו איננה תמיד בנמצא.

התרופה למגבלה זו, אם כן, נמצאת בזמן עצמו. ככל שמשטר דמוקרטי יתקיים שנים רבות יותר, כן יגדל הסיכוי להשרשת תרבות דמוקרטית במדינה בה מתקיים משטר זה.

 

סוגית הלאום

מאמר זה מתמקד ביתרונותיה ובמגבלותיה של הדמוקרטיה, הנובעות ממנה עצמה. עם זאת, כיוון שהדמוקרטיה רווחת בקרב מדינות הלאום האתניות, יש מקום להתייחס גם לזיקה הקיימת בינה לבינן.

סוגיה חשובה שעמה מתמודדת הדמוקרטיה היא סוגית הלאומיות, כלומר התפיסה הפועלת לשילובו של הפרט במדינה בדרך של שיתוף גורל רגשי, היסטורי, לשוני וטקסי עם פרטים אחרים החולקים עמו גורל זה, ובידולו מאזרחים ותושבים אחרים במדינה שאינם חולקים עמו גורל זה. במדינות הלאום האתניות הדמוקרטיות קיים מתח בין מושג העם במובנו הלאומי, המתייחס לקבוצות הלאומיות במדינה, לבין מושג העם במובנו האזרחי-פוליטי, המתייחס לאזרחותם של בני האדם במדינה, ומתח זה מתבטא בכמה מישורים.

המישור האחד הוא התמודדות עם סוגית הזהות התרבותית-אתנית של האזרחים. אילו המדינות הדמוקרטיות היו עשויות מעור אתני אחד, השיתוף בין בני האתנוס היה עשוי לעודד גיבוש חברתי ודמוקרטי ואמון הדדי בחברה ? מרכיבים חשובים בשימור הדמוקרטיה. זאת אף זאת, גיבוש הזהות העצמית בדרך של הזדהות עם הלאום הוא חלק מהאנושיות ומחירותו של היחיד להגדיר את עצמו ביחס לאחרים, ובכך הוא משמש מרכיב  חשוב של הדמוקרטיה (ראו, למשל, נתן שרנסקי, בזכות הזהות, תפקידה החיוני בהגנה על הדמוקרטיה).

אלא שמרבית המדינות הדמוקרטיות כוללות כמה לאומים. זהותם התרבותית-אתנית של בני לאומים אלה חשובה הן לבני הרוב הלאומי הן לבני המיעוטים הלאומיים שבמדינות אלה, ורובם ככולם אינם רוצים לוותר עליה. כיוון שכך, עידוד אמון וזהות משותפת בין בני לאום אחד במדינה על בסיס תרבותם ומסורתם אינו מעודד בהכרח אמון ובסיס משותף בין כלל אזרחי המדינה; הניסיון ההיסטורי אף מראה כי פעמים שהוא פוגע בהם.

פתרון דמוקרטי חוץ-מדינתי עשוי להיות חלוקתה של המדינה. לעיתים מחולקת המדינה בהסכמת הלאומים השונים שבה, כפי שהדבר אירע בצ'כוסלובקיה לאחר התפרקות ברית המועצות, ולעיתים באלימות, כמו במקרה של יוגוסלביה. 

התייחסנו כבר למתח הקיים בין שני עקרונות דמוקרטיים - עקרון שלטון העם ועקרון הכרעת הרוב. מרכיב הלאומיות בדמוקרטיות מוסיף ומאתגר גם את הצדקת עקרון הכרעת הרוב. במדינה דמוקרטית, כללי המשחק מתקיימים גם משום שבמדינה ובחברה אין בדרך כלל רוב קבוע אלא רוב תלוי-נושא ותלוי-זמן, והרוב והמיעוט מתחלפים ביניהם. הפרט יכול פעם להשתייך לרוב בנושא מסוים, ופעם להשתייך למיעוט בנושא אחר, ועל כן המיעוט מקבל את הכרעת הרוב. זאת, משום שהוא יודע כי בעתיד שמור לו הסיכוי להפוך לרוב, ואז ההחלטות ייעשו בהתאם להשקפת עולמו.

עם זאת, במדינות דמוקרטיות רבות יש רוב ומיעוט/מיעוטים הנבדלים זה מזה על רקע אתני, תרבותי, גזעי, דתי או לשוני. במקרה כזה הרוב והמיעוט קבועים ואינם משתנים. לדוגמה, בהונגריה קיימים רוב הונגרי ומיעוט סלובקי קבועים; ברומניה הרוב רומני, ויש מיעוט הונגרי; בגרמניה הרוב גרמני, וישנם מיעוטים שהבולט בהם הוא המיעוט התורכי, ובאנגליה הרוב אנגלי, בצד מיעוטים כאירים, הודים ופקיסטנים. במדינות אירופאיות רבות רוב האוכלוסייה נוצרי, ובצידו קיים מיעוט מוסלמי, ובישראל הרוב יהודי והמיעוט העיקרי שבה הוא ערבי.

מצב זה יוצר מתח בין הערך הדמוקרטי שמעניק לרוב ולמיעוט הפוליטיים סיכויים שווים לאורך זמן להגיע לשלטון, לבין קיומם של רוב ומיעוט קבועים, על בסיס אתני או דתי, שמגבירים את החשש מעריצות הרוב. המדינות הדמוקרטיות מתמודדות עם מתח זה באמצעות שמירה על המובן המהותי של הדמוקרטיה: קיום זכויות אדם, אזרח ומיעוט בסיסיות, ושמירה על מעמדו של האזרח הבודד כאדם שווה זכויות, ללא קשר לשיוכו האתני, התרבותי והדתי.

עם זאת, לעיתים מתמתן המתח שבין רוב דמוקרטי שהוא בר-שינוי, לבין רוב קבוע אתני, תרבותי או דתי. במשטר דמוקרטי, לרבות במדינת ישראל, בני לאומים/תרבויות/דתות שונים מגבשים לעיתים עמדות משותפות בסוגיות שעל הפרק, למשל, בנושאי חברה וכלכלה, או בנושא של יחסי דת ומדינה, ובכך ממירים את הרוב הקבוע ברוב משתנה.

להלן ציטוט מדברי ברל כצנלסון ("בזכות המבוכה ובגנות הטיח"), ציטוט המשמעותי עבורנו כישראלים, אשר מציב בכפיפה אחת את הלאומיות היהודית ואת הדמוקרטיה ובכך מתמודד עם המתח השרוי בין השניים:

        "לא כל אחד זכה לגדול על מבוע החיים היהודיים...נגביר איפוא בתוכנו את רצון-החיים של עם קשה-עורף, המכיר ביחודו וביחידות גורלו בעולם..ידענו חילוקי-דעות על... פתרונות פוליטיים, אך מעולם לא ידענו חילוקי-דעות כלשהם על חובת היחס ההוגן והצודק לכל הנברא בצלם, לבן-כל-עם...זה היה...מנכסי צאן הברזל שלנו. באנו [לארץ ישראל] לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו, ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך 'שנזכה' לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו".

ייתכן גם מתח בין לאומיות המזוהה עם המדינה ותובעת הזדהות רבה של הפרט עימה, לבין חירותו של הפרט אשר באופן עקרוני אמור שלא להתחייב לנאמנות טוטלית למדינה. זאת, משום היות המדינה ביטוי לאמנה החברתית שהוסכמה בין אזרחיה ותושביה, ולא ערך העומד לעצמו. כאן מתמקד המתח לא בין קבוצות שונות במדינה הדמוקרטית, כפי שהדבר קיים במקרה של שוני במדינת הלאום האתנית בין זהות הרוב הלאומי הדומיננטי לבין זהות המיעוטים הלאומיים. המתח כאן, במדינת הלאום האתנית הדמוקרטית, מתמקד בין הכלל לבין היחיד, בין התפיסה הקובעת כי משמעות חייו של הפרט גלומה בלאום שלו, לבין התפיסה המעניקה לחייו של הפרט משמעות ייחודית הנובעת ממנו עצמו ולא מהקולקטיב הלאומי שבו הוא חי.

יש לקחת בחשבון, כי ייתכן גם שיתקיים מתח בין המדינה באשר היא לבין הפרט, גם אם היא איננה מדינת לאום אתנית. מתח זה נובע גם הוא ממאבק בין תפיסה שלפיה משמעות חיי הפרט נמצאת בעצם קיומם במסגרת המדינה, גם אם אין לכך משמעות לאומית, לבין משמעות חייו הנובעת ממנו עצמו.

 

ס י כ ו ם

הדמוקרטיה איננה נקייה מפגמים, ואין ערבות לכך שהיא תשמור תמיד על זכויות בני האדם ועל האינטרסים שלהם. תפיסות שונות של הזכויות ושל העקרונות בדמוקרטיה גם משקפות כשלים מובנים של הדמוקרטיה ובהיותם כאלה, אין להם פתרון מוחלט. זאת ועוד, האדם הדמוקרטי דן את עצמו בכוונת מכוון לחירות מחשבה ורגש ההולכת יד ביד עם בלבול וחיפוש נצחי אחר האמת, מתסכלים וכואבים ככל שיהיו. בצד זאת, על הדמוקרטיה להתמודד גם עם סוגיות שמחוצה לה, דוגמת סוגית הלאומיות. אם אזרחי הדמוקרטיות לא ידעו לחיות עם אתגרים אלה, תהפוכנה הדמוקרטיות לשבריריות יותר ויותר, ולבסוף תקרוסנה.

עם זאת, משטרים וממשלות דמוקרטיים מזיקים פחות לזכויות ולאינטרסים של אזרחיהם, לעומת משטרים לא דמוקרטיים ושלטונם של עריצים, וממשלות דמוקרטיות עונות יותר על ציפיותינו לקיומה של חברה אנושית ערכית וצודקת. אשר על כן, עלינו להשלים עם העובדה שחיים דמוקרטיים פירושם חיים של מציאות מורכבת בעלת סתירות פנימיות ולפעול לצמצומן, כדי לשפר את חיינו המשותפים.

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב