ציבי גבע וגלגולו של צמיג
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ציבי גבע וגלגולו של צמיג 

מאת    [ 20/11/2015 ]
מילים במאמר: 1441   [ נצפה 1317 פעמים ]

 
 

גלגולו של צמיג  והארכיאולוגיה של ההווה

על ציבי גבע בביתן בוונציה ועל צמיגים אחרים

 

אלפי צמיגים שחורים, קשורים זה לזה באזיקונים, מכסים את הביתן הישראלי שיצר ציבי גבע בביאנלה בוונציה, 2015.  היצירה כולה בנויה מאוסף של חפצים: סורגים, מכונות כביסה ישנות, מכשירי טלוויזיה, מיטת קפיצים, מתקן לתליית כביסה, אופניים ועוד. חפצים המעידים על תרבות ישראלית מקומית עכשווית. בחרתי להתמקד בחלק החיצוני של הביתן. בשימוש שעושה ציבי גבע בצמיגים ובזיקה שלו לאמנים אחרים שמשתמשים בצמיגים ביצירות שלהם.

לשימוש בצמיגים בתולדות האמנות, לא הייתה יכולה להיות מן הסתם היסטוריה ארוכה מדי,

שכן  השימוש בצמיגי גומי לרכב החל רק בשנת ב-1895, כאשר האחים הצרפתים אדוארד ואנדרה מישלן, בעליהם של מפעל לייצור מעצורי גומי לאופניים, השתמשו בפטנט של דאנלופ כצמיגי רכב. מאז הפכו הצמיגים לאחד החפצים  השימושיים המזוהים ביותר עם העולם המודרני. הרדי מייד של דושאן: "גלגל האופניים" התווה  לצמיג את הדרך ובאמנות הפופ, המבטלת את ההיררכיה של החומרים והחפצים באמנות. גם חפץ יום יומי בנאלי כמו צמיג קנה לו מקום של כבוד.

רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg ) ממבשרי אמנות הפופ אמר בזמנו : "אני מרחם על אנשים החושבים כי חפצים כגון סבונים ומראות או בקבוקי קולה הם מכוערים", "הם מוקפים בחפצים אלו כל היום וכנראה שזה מאמלל אותם". בכך פותח ראושנברג עידן חדש באמנות האמריקאית, שבו חווית ההתנסות והגבולות בין חיים לאמנות היטשטשו.

אחת העבודות המפורסמות שלו נעשו באמצעות צמיג.

ב-1953 הזמין ראושנברג את חברו  המוסיקאי, ג'ון קייג', לבוא אליו עם מכונית הפורד שלו. ראושנברג  הספיג בצבע את צמיג המכונית  וקייג' נהג על גבי עשרים גיליונות נייר מחוברים  זה לזה ברחוב בניו יורק כדי ליצור את "הדפס צמיג המכונית". זו אמנות שמניחה לעולם לדבר דרכה; וכך מתועד ומונצח צמיג שנוסע על כביש,  אחד הרגעים השגרתיים והנפוצים ביותר בעולם המודרני. אמנם הצמיג בעבודה זו הופך רק למכשיר המטביע את חותמו על גבי נייר מעין חותמת דפוס, אך כ- 25 שנים מאוחר יותר ב- 1959  משמש הצמיג עצמו  מוטיב מרכזי באסמבלאג' הראשון שלו, "מונוגרם", יצירה המורכבת מצירוף חומרים שבמרכזה פוחלץ עז אנגורה נתונה בתוך צמיג.  כאן, העז שחוטמה מכוסה בצבע, המוקפת בצמיג מזכירים את צורת המדליונים של המונוגרם הנוצרי, סמלו של ישו המשלב בין האותיות היווניות P ו- X, שהן שתי האותיות הראשונות בכינויו הנוצרי של ישו ( Christ הנכתב ביוונית Χριστος). באמנות הנוצרית המוקדמת, שהשם "מונוגרם" מפנה אליה, סימלו עיזים את "השעיר  לעזאזל " את המנודים הארורים והמקוללים. ראושנברג כהומו / ביסקסואל ואמן, מתריס כנגד הערכים המיניים והתרבותיים האמריקאים.

שלש שנים לאחר מכן ב-1961, עושה אלן קפרו (Kaprow) הפנינג באמצעות צמיגים, הוא הופך ערמה של צמיגים למעין מגרש משחקים גדול.

בעבודה שנקראת "חצר" (Yard) אשר הוצגה בחצר של גלריה לאמנות, מילא קפרו  את החצר בעשרות צמיגי מכוניות והצופים בתערוכה התבקשו לעבור בין הררי הצמיגים. המבקרים הוזמנו לטפס על הצמיגים או לארגן אותם מחדש. ההתרחשויות של קפרו באו לשנות את הגדרת האמנות. "אמנות" כבר לא אובייקט לצפייה התלויה על קיר וגם לא יצירה קבועה בצורה קבועה. הצופה לוקח בה חלק אקטיבי ופעולתו אינה נופלת מזו של האמן. על פי קפרו "העולם היומיומי הוא ההשראה המדהימה ביותר האפשרית. הליכה במורד הרחוב 14 מדהימה  יותר מכל יצירת מופת של אמנות".

צ'אקיה בוקר (Chakaia Booker ) אמנית אפרו אמריקאית, החלה לעבוד עם צמיגי גומי בתחילת 1990 והיא ממשיכה לעבוד במדיום הזה גם היום. בוקר משתמשת בצמיגים כחומר גלם, היא גוזרת, מקפלת, שוזרת, אורגת את הגומי ויוצרת פסלים מופשטים, מורכבים ודינמיים. בחלקם פסלי חוצות מונומנטליים.  הגומי לדבריה אינו רק חומר בעל צבע, צורה ומרקם הוא נושא רבדים של משמעויות. הוא משמש כאנלוגיה רעיונית ומייצג מטאפורות אסתטיות, פוליטיות וחששות כלכליים.

בוקר מדברת על כך שהשימוש בצמיגים ישנים, רומז על ממצאים ארכיאולוגיים ופענוח דפוסים וטקסטורות לשפות חדשות או לסמלים חדשים.

"העבודה של בוקר מעוררת סוגיות של התרבות השחורה, זהות, עבדות, מעמד, מגדר  ואיכות סביבה. הגוונים השונים של הגומי מייצגים עבורה מגוון אנושי והטקסטורה המוטבעת בשרשרת הצמיג מתקשרת אצלה לדגמים  המופיעים בתרבות האפריקאית.

הפיסול של בוקר יוצר דיאלוג עם ההיסטוריה של פיסול מערבי, מהמסורת העתיקה והקלאסית של הדמות האנושית דרך הפיסול המודרני של המאה העשרים עם הדים אתניים. הבחירה ליצור עם צמיגי גומי ממוחזר ועיבודו מרחיבה את התפיסה הפיסולית שלה, בה היא יוצרת משטחים דמויי עורות, נוצות, קשקשים, דוקרנים, שריון, או לבוש. משטחים אלה, משמשים כמטאפורות למגוון רב עוצמה של רגשות ומצבים פסיכולוגיים. הפסלים של בוקר יכולים להיראות מפתים, מאיימים, הומוריסטיים או פגיעים.

מיכאל סיילסטרופר(Michael Sailstorfer) אמן גרמני שיוצר בברלין, נודע בעבודה משנת 2005, שבו צמיג מכונית תלוי על הקיר מסתובב לשווא כדי לברוח וכך מתחכך שוב ושוב בקיר, כך שהגומי נשחק לאט והקיר מעלה אבק, סיבוב הצמיג משמיע רעש מכני חזק ובחדר מתפשט ריח חריף. סיילסטרופר נתן לעבודה  כותרת בשם "זמן הוא לא כביש". הוא מספר כי הרעיון  נולד ביפן למראה של מחסן צמיגים. והמיצג בא לבטא "ביקוש לאנרגיה עצומה הפורצת ברעש אל האין. מאמץ אמנותי הממשיך מסורת של סיזיפוס ודון קישוט, גורל שמעמת אותנו עם החיים והמעשים שלנו ויוצר מצב של אבסורד קומי על גבולות האפשר".

בעבודה ""Wolken (עננים) מ- 2010. משתמש סיילסטרופר במאות אבובים  של צמיגי משאיות, התלויים מהתקרה. האבובים מנופחים, מעוותים ומקומטים,  הם יוצרים אשכולות של צורות גומי שחורות, מתפלים ומשתרגים  מהתקרה אבל לא ממש מתמזגים עם הארכיטקטורה. סיילסטרופר יוצר משחקים של צורה, משקל ונפח. ריח חזק של גומי תלוי באוויר ובא  להדגיש את ההשפעה הפיסית שלהם על הצופה. ב"עננים". סיילסטרופר הופך אובייקטים שהיו שימושיים בעבר למקבץ של חפצים חסרי תועלת אשר יוצרים מופע קסום.  הצמיגים הכהים ספק מאיימים ספק יוצרים צורות משעשעות. הם ממוקמים איפה שהוא בין נופי חלום סוריאליסטי לבין פיסול מינימליסטי מונומנטלי.  זו עבודה שניתן לצפות בה בכמה רבדים היא עוסקת הן בהוצאת חפץ מהקשרו ובמתן פרשנות חדשה, הן בחוויה גופנית חושית וברמה  הסימבולית היא חוקרת את מערכת היחסים שיש לנו הפנים והחוץ ועם הטבע ועם העולם המתועש.

מבין האמנים הישראלים היוצרים עם אבובים צריך לציין את עבודתו של גרשוני

"הרוח חפצה אבל הבשר רפה " מ- 1969 בה הציג גרשוני ערמת אבובים השעונים זה על זה בטור על קיר. שם העבודה, הלקוח מן הטקסט של "הבשורה על פי מתי" (כ"ו, 41), הצביע על הפער שבין הגוף לרוח ובין תפיסת המציאות לבין ההכרה האנושית. עבודה דומה הוצגה בשנת 1970 במסגרת "תערוכת הסתיו" הקבוצתית בביתן הלנה רובינשטיין. גרשוני יצר מיצב פיסולי גדול ממדים שנקרא "אבובים",‏ שכלל שורות של 64 פנימיות של צמיגים שסודרו בערימות ויצרו רשת ("גריד") בסגנון האמנות המינימליסטית. היצירה זכתה לחשיפה ציבורית רבה, בזכות כתבת טלוויזיה בערוץ הראשון שסקרה את התערוכה והתמקדה בפסלו של גרשוני כאובייקט קוריוזי חסר-פשר.

השימוש באבובים נבע לא רק מההשפעה  של צמיגי ההפנינג של אלן קאפרו, או הפיסול הרך של אולדנבורג, האבוב  מתקשר במציאות הישראלית גם לזיכרונות ילדות שבהם הופכים האבובים לגלגלי ים. אבל הם נושאים אתם גם משמעויות כואבות של חפץ רך שניטלה ממנו יכולת התנועה והוא הופך פגיע  בחסרון החלק הקשיח המגן עליו .

שלא כמו גרשוני המשתמש באבובים לבניית  פיסול מינימליסטי אסתטי מופשט,

גבע בוחר להשתמש בחלק הקשיח של הצמיג. השימוש בו מייצג את הגישה האסתטית הכוללת  של גבע היוצאת כנגד היפה, השלם, האלגנטי מבחינתו כמו "ציור הרע" יש גם "ארכיטקטורה רעה" כזאת שלא תוכננה ע"י אדריכל צמרת, שלא נבנתה בשיש,  שנעשתה בסוג אלתור שמשמשים בו אנשים קשי יום, נודדים, חסרי בית היוצרים לעצמם מחסה מגרוטאות. גבע מספר כי בחר צמיגים שאינם בגודל זהה, כדי ליצור בעיה שיש להתמודד אתה.  הוא יצר במכוון חוסר התאמה בתוך הדגם. כך שנוצר הרושם של בנייה דחופה, מהירה ומאלתרת, מעין חומה ומגדל. כך נוצר מפגש של אנרגיות שונות; מצד אחד תכנון פרטני של חלקים בתוך העבודה ומצד שני יצירת תקלות במערכת שמאפשרים לחשוב ולמצוא או לגלות פתרונות חדשים.

ומה יותר ישראלי מאלתור מחוסר תכנון לזמן ארוך? אבל גם מהיכולת למצוא פתרונות יצירתיים. 

עטיפת הבניין בצמיגים יוצרת מעטה חיצוני המשווה לו מראה של מקלט או מחסה מאולתר,

אלא שגם מערכת ההגנה הזאת "מלאה חורים". הצמיגים קשורים זה לזה באופן פרוביזורי מחוזקים פה ושם בחתיכות קרשים לא אחידות, כך שגם "מערכת ההגנה"  אינה משכנעת. האסוציאציות המתלוות לצמיגים משומשים בארץ, קשורות לאזורי תעשיה, למעמד הפועלים, לעובדים במוסכים של מתקני תקרים. כך בציור של עלמה יצחקי,"תפילה בצהריים", נראים שני פועלים ערבים, על רקע קיר של מוסך שלידו ערמת צמיגים שחורה כשהם כורעים לתפילה. זוהי תמונה שלווה כביכול אבל  היא מכילה פוטנציאל של אלימות, שכן יותר מכל, צמיגים מתקשרים לגלי המחאה השוטפים את הארץ כמעט מדי יום. שרפת צמיגים היא מעשה של יום יום, מראה שכיח בכל הפגנה נגד סגירת מפעל כמו גם בהפגנות נגד כיבוש. הבערת צמיגים וזריקת אבנים  מייצגים את הסכסוכים האלימים הבלתי פוסקים באזורנו. כאלה הם הצמיגים שהציג גל  וינשטיין בעבודה מ-2011 בגלריה ריקרדו קרספי, במילאנו, אובייקט שמדמה צמיגים בוערים עשויים משעווה, ומהם מיתמרת אש שעשויה מאקרילן . וינשטיין לקח אובייקט שמזוהה עם מחאה פוליטית וניסה לטפל בו בערכים חושניים אסטטיים. אלא שבארץ צמיגים בוערים הם נושא טעון מדי ויתכן כי זאת הסיבה שהוא בחר לא להציגם בארץ.

מהסקירה הקצרה הזאת, ניתן לראות כי צמיגים מתגלגלים לא רק בכבישים, יש להם נוכחות מרשימה באמנות. הם מעוצבים בצורות מגוונות וטעונים משמעות סמלית רבת פנים.

לצפיה בתמונות :

http://www.slideshare.net/ssuser92e5e1/ss-55333598

 

 

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו\"ל. בקרו אותי בפייסבוק    

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב