מבטחים היזהרו - אי התקנת אמצעי מיגון אינה שוללת כיסוי ביטוחי 

פעמים רבות מוצא עצמו מבוטח מתמודד עם חברת הביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח על מנת לקבל המגיע לו. טענה חביבה על חברות הביטוח היא, כי המבוטח לא עמד בתנאי להפחתת סיכון. בפשטות, המדובר בדרישה המופיעה תדיר בפוליסת רכוש, לפיה על המבוטח לנקוט באמצעי כגון התקנת אזעקה, שימוש בכספת או מספר מינימלי של מנעולים.

ובכן לא עוד- לפני כשנתיים נפל דבר בישראל ובית המשפט העליון בפסק דין חשוב ותקדימי בסוגיה של הפרת תניות להפחתה בסיכון בפוליסה,  העמיד לחברות הביטוח גבול.

עובדות המקרה היו פשוטות למדי ולמעשה לא היתה לגביהן מחלוקת.

חברת ביטוח (חתמי תאגיד לוידס העולמי) הנפיקה פוליסה לביטוח רכוש עבור תכולת הבית של המבוטח, מר סלוצקי. בפוליסה צויין במפורש שהכיסוי עבור תכשיטים יחול רק בתנאי שהתכשיטים יישמרו בכספת. 

אירעה פריצה לבית והתכשיטים שלא אוחסנו בכספת נגנבו.  חברת הביטוח דחתה את תביעתו של סלוצקי על יסוד העובדה כי הופר התנאי בפוליסה האמור לעיל.

בית המשפט העליון יצא מנקודת הנחה שהמבוטח אכן הפר את תנאי הפוליסה המאוד ברורים-להניח את התכשיטים בכספת. יתר על כן, מכיוון שהפורצים לא גילו את הכספת, היה קשר סיבתי ברור בין הפרת תנאי הפוליסה ע"י המבוטח לבין הנזק שנגרם, קרי גניבת התכשיטים.

בית המשפט פסק לטובתו של המבוטח למרות ההפרה הברורה של תנאי הפוליסה בקבעו כי "למרות זאת המבוטח זכאי לקבל את סכום תגמולי הביטוח במלואו".

הרציונל לפסק הדין- כלל הסעד היחסי

חוק חוזה הביטוח אימץ את "כלל הסעד היחסי". כלל זה קובע כי, בניגוד למשל למקרים של מרמה, אין חברת הביטוח פטורה אוטומטית מחבותה לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח.

מנגנון זה שבא להגן על הצרכן מתייחס למקרים של מצגי שווא, הפרה של דרישות להקלת הסיכון (כגון התקנת כספת, מנעולים, אזעקות וכו'), ואי מתן הודעה לחברת הביטוח על החמרה בסיכון בביטוחי רכוש.

כלל הסעד היחסי סוטה מעקרון מסורתי של "הכל או כלום"  ומטרתו לרכך את הפגיעה במבוטח במקרים בהם הפר את תנאי הפוליסה.

בהתאם לחוק הישראלי, חברת הביטוח זכאית להפחית מתגמולי הביטוח המגיעים למבוטח באופן יחסי ורק עד למידה שבה ההפרה שבוצעה ע"י המבוטח, השפיעה בפועל על מקרה הביטוח או על גובה/שיעור הפרמיה אותה הוא משלם. כלומר, חברת הביטוח נושאת בנטל ההוכחה ולהראות כי לאי העמידה בתנאי להקלת הסיכון, כגון כספת, אזעקה, מנעול נוסף וכו', היתה בפועל השפעה על ההפסד הכספי שנגרם לה.

מהם היסודות שחברת הביטוח צריכה להוכיח?

בהתאם להילכת סלוצקי, על בית המשפט לשקול את המידה ואת ההשפעה היתה להפרה שבוצעה על ידי המבוטח רשאי להפחית את הסכום אותו תשלם חברת הביטוח באופן יחסי/פרופורציונלי, בהתאם לסכום הפרמיה ששילם המבוטח בפועל לעומת פרמיה גבוהה יותר שהיה משלם אילו הדרישה להפחתת סיכון לא היתה כלולה בפוליסה.

במלים אחרות, על חברת הביטוח לספק ראיות לכך ולהוכיח, כי היתה גובה פרמיה גבוהה יותר עבור פוליסה שאינה כוללת דרישה מהמבוטח לנקוט אמצעים להפחתת סיכון.

ומה אם חברת הביטוח תטען כי בכל מקרה לא היתה מסכימה כלל לערוך ביטוח ללא שהמבוטח מתקין אמצעי להפחתת סיכון?

במידה וחברת הביטוח מצליחה להוכיח, כי לא היתה מנפיקה פוליסה ללא דרישה להפחתת סיכון, עדיין אין זה מספיק כדי לפטור אותה מתשלום תגמולי ביטוח- עליה להוסיף ולהראות, כי כל חברת ביטוח "סבירה" אחרת לא היתה מנפיקה את אותה הפוליסה או לחלופין עליה להוכיח כי חברת ביטוח "סבירה" היתה גובה פרמיה גבוהה יותר.

היה ותצליח חברת הביטוח להוכיח, כי כל חברת ביטוח "סבירה" אחרת היתה גובה פרמיה גבוהה יותר, עדיין אין זה מספיק מבחינתה-

עליה להמשיך ולהביא ראיות בדבר שיעור פרמית הביטוח הגבוהה יותר שהיתה נגבית ע"י חברת ביטוח סבירה, על מנת ליהנות מהאפשרות לשאת בתגמולי ביטוח נמוכים יותר באופן יחסי/מידתי/ פרופורציונלי.

למעשה, על חברת הביטוח לספק ראיה על מגמות שוק הביטוח בדבר דרישת הפחתת הסיכון הספציפית, העומדת לדיון באותו מקרה.

בית המשפט העליון הטעים כי נטל ההוכחה המוטל על חברת הביטוח אינו כבד. אף על פי כן, במקרה של סלוצקי, לא נעשה כל נסיון כלשהו על ידי חברת הביטוח להראות האם היא או חברת ביטוח "סבירה" היתה מנפיקה פוליסה במחיר של פרמיה גבוהה יותר או לא.

לפיכך, בהעדר כל הוכחה בדבר הרכיבים הדרושים לחישוב הסעד של הפחתת החבות באופן יחסי פסק בית המשפט העליון לטובת המבוטח.