כוח של זילזול: דת נגד כבוד אנושי, מה פתרון יותר טוב? 

בעוד שהחברה החילונית מנסה ליצור מדרג של בני אדם, הנבדלים בכבודם, שמוכח בעזרת הישגים ממשיים, הדתיים נלחמים נגד כבוד אנושי. למה שיהיה כבוד לבני אדם אם יש אלוהים, שיצר את הכל ומוביל את העולם. הם את כל הכבוד נותנים לאלוהים והאדם מקבל - כלום. לשם כך, הם המציאו שיטות דמגוגיות של מלחמה בכל סוג של כבוד, לפי סוג ההישגים, שמקנים אותו. הדמגוגיה שלהם כלפי רופא היא שהגוף מרפה את עצמו בעזרת אלוהים והרופא - שרלטן. הדמגוגיה כלפי צבא - שאלוהים למעשה מגן על המדינה ולא הצבא. דמגוגיה כלפי חברי הכנסת - שלמעשה העם תודעתית מחליט את כל ההחלטות, ולא הם. דמגוגיה כלפי סופרים - שהסופר הוא לא זה שכותב את הספר אלא שמתקשרים לו אותו בדרך טלפאטית ואנשים אחרים למעשה כותבים במקומו. הסיבה להמצאת הדמגוגיה היא שמתן כבוד זה נתינה רוחנית שנכפית על אדם מתוקף מידע על הישגיו (דרגתו, תפקידו, מקצועו), של אדם אחר. אנשים לא אוהבים משהו שנכפה עליהם, ולכן בניית דמגוגיה התנגדותית לכבוד של אחרים הינה סטרטגיית התגוננות נגד כפייה רגשית ומחסור רוחני שנובע ממנו. אבל, ההתגוננות הזאת יוצרת כאוס, אנרכיה ומאבקים בחברה. בני אדם שהישיגו הישגים לא מקבלים את כבודם אלא רק מאנשים שקשורים לאותו המדרג של ההישגים: אותו מקצוע למשל, ואז, הם מקבלים כבוד מתוך התחנפות של הזוטרים ונותנים בעצמם כבוד מתוך התחנפות לבכירים. לכל נתינה רוחנית יש אינטרס ואין נתינות שהן חינם. בחברה נוצר נתק תקשורתי, ואף אחד לא מוכן לתת בלי תמורה. כל אנשי המקצוע מגינים אחד על השני בפני הדמגוגיה ההרסנית, שנועדה למנוע נתינות רוחניות ומתן כבוד. המצב המתקבל הוא שאין חינמים בחיים ומכבדים אחד את השני רק מתוך אינטרס. יש גם חוסר כנות, מזימות וסודות בחברה. אופציה אחרת היא שילוב של כבוד וחיבה. כולם נותנים כבוד בהתאם להישגים הממשיים, אבל מקבל הכבוד, נותן חזרה למכבד - חיבה. כיוון שהנתינה היא הדדית, אין נטו נתינה כלשהי אלא תחלופה של מסרים. המצב הזה הרבה יותר בריא וגם לא יוצר אגירה של כבוד ו"השמנה" רוחנית של אנשים, מה שבד"כ מעיק על השאר ויוצר קנאה. לכן, בלי שום חשש נוצר דיאלוג בין כולם לכולם וכל מה שמתרחש זה תקשורת של אמת. בני אדם כן מאורגנים לפי היררכיה, אבל ההיררכיה לא נותנת רווח רוחני אלא תיקשורת רוחנית בהתאם למשמעות, ולא מתפתח שום עודף או חוסר למישהו. אז, המצב הוא מושלם: שיווין מהותי אבל הבדל חזותי.