האם אתם טסים בטייס אוטומטי? 

חיינו הם שגרה. בין אם אתה מהנדס, מורה, רתך, או נהג אוטובוס, סביר להניח שרוב הפעולות שאתה עושה במהלך היום הן שגרתיות, חוזרות על עצמן, ולא דורשות השקעה חשיבתית רבה. בפעולות שגרתיות, מי שמנהל אותנו הוא ההרגלים שלנו. החל מהרגע בו אנחנו מתעוררים, מצחצחים שיניים ומתארגנים, נוסעים לעבודה ועד סוף היום, חלק ניכר מהפעולות שלנו נעשות על ידי הטייס האוטומטי שלנו. כל עוד יש לנו הרגלי עבודה טובים, ואנחנו ערניים ומרוכזים בעבודה, הסיכון לתאונת עבודה נמוך. אבל, זה מצב נדיר מאוד. לכולנו הרגלים לא טובים, וכולנו נמצאים מתישהו במצב של עייפות, חוסר ריכוז, או ניתוק כלשהו. כאשר הרגלי העבודה שלנו לא מושלמים (והם אף פעם לא מושלמים), וגם הראש מנותק מהגוף (לא בסגנון דעאש, אלא פשוט המחשבות נמצאות במקום אחר…) קיים סיכון גבוה לתאונת עבודה.

במציאות כמו שלנו, יש הרבה גורמים שמנתקים את הראש מהגוף, לוקחים אותו למקומות אחרים, וגורמים לנו להיות לא מרוכזים בעבודה. מתחים ומריבות בבית א בעבודה, לחץ, תסכול, המצב הבטחוני, עייפות פיזית או נפשית  גורמים לנו תלות גבוה יותר בהרגלי הטייס האוטומטי. עייפות פיזית נגרמת מחוסר בשעות שינה, או מביצוע מטלות פיזיות קשות, ואפשר לטפל בה באמצעות הפסקות, מנוחה, קפה ואף התעמלות קלה. עם העייפות הנפשית קשה יותר להתמודד. היא נגרמת משגרה שוחקת, חוסר עניין בעבודה, לחץ מוגבר או דיכאון. ברמה הארגונית ניתן להפעיל תכניות להגברת מעורבות העובדים בתהליכים ארגוניים כגון צוותי שיפור, או תכניות לשיפור הסביבה והבטיחות, וכך לשבור את השגרה השוחקת ולהעצים את העובדים. עדיין, מנתקי הראש מהגוף יהיו קיימים תמיד, ולכן גם הסיכון לטעויות ותאונות יהיה קיים, בעיקר כאשר הרגלי העבודה בטייס האוטומטי לא בטיחותיים.

ככל שהמטלות שלנו יותר שגרתיות, כך הרגלי העבודה שלנו שולטים יותר בטייס האוטומטי. לדוגמה בנהיגה, כאשר אנו נוהגים באותו מסלול כל יום בדרך לעבודה, אנחנו לא משקיעים כמעט שום מאמץ מחשבתי בנהיגה. למרות שנהיגה דורשת המון תשומת לב, והמוח קולט מיליוני פריטי מידע ומעבד אותם בכל דקה (שילוט, מכוניות, נתיבים, מהירות ועוד), בנהיגה שגרתית כל פעילות העיבוד  נעשית כביכול בתת מודע. כמה פעמים קרה לכם שהייתם טרודים ממשהו (עצבניים על משהו בעבודה או במשפחה), חשבתם על זה כל הדרך, ולא שמתם לב בכלל שהגעתם הביתה? כשהראש מנותק ונמצא במקום אחר, ההרגלים שולטים. גם בנהיגה, גם בבית וגם בעבודה, יש לנו הרגלים יותר טובים ופחות טובים. בנהיגה לדוגמה, יש כאלו שלפעמים פחות מקפידים לאותת, לשמור מרחק, לשמור על מהירות מתאימה, או חותכים רמזורים ומדברים בטלפון. אם ההרגלים לא כל כך טובים, אבל אנחנו מאוד מרוכזים בביצוע המטלה, הסיכון לתאונה עדיין נמוך יחסית. אבל, ככל שההרגלים פחות טובים, והראש יותר מנותק, הסיכון לתאונה גדל. עובד שלא מקפיד להשתמש בציוד מגן אישי, או שלא מקפיד לבצע את כל הבדיקות הנדרשות לפני תחילת עבודה, יהיה בסיכון גבוה הרבה יותר לתאונה כאשר הראש שלו נמצא במקום אחר.

שינוי הרגלים שהושרשו במשך שנים הוא משימה לא פשוטה בכלל, אבל בהשוואה למשימה לחיבור מחדש של הראש לגוף, יותר פרקטי לחזק הרגלים חיוביים כדי להביא לשינוי התנהגותי. התוצאות של שינוי התנהגותי מבטיחות סיכויים טובים יותר למניעת טעויות ולהורדת כמות התאונות. המפתח לשינוי התנהגות נמצא בחיזוק ההתנהגויות החיוביות, דרך משוב לעובדים, וצמצום ההתנהגויות הלא בטוחות באמצעות חינוך, אימון והדרכה. הגישה המוכרת ביותר לחיזוק התנהגויות בטוחות של בטיחות מבוססת התנהגות (BBS), המבוססת על תצפיות ומשוב. השלב הראשון הוא זיהוי ההתנהגויות בסיכון: ניתוח מטלות שגרתיות, הערכת הסיכונים בכל שלב במטלה, והגדרת ההתנהגות הבטיחותית למניעת הסיכון. התוצר של ניתוח המטלות (שניתן לעשות בשיטת JSA: Job Safety Analysis) הוא רשימת התנהגויות קריטיות, שהן ההתנהגויות שלהן ההשלכה המשמעותית ביותר לבטיחות. רשימה זו משמשת לבניית רשימת תיוג לתצפיות התנהגותיות. את התצפיות מבצעים עובדים או מנהלים שהוכשרו במתודולוגיית "בטיחות מבוססת התנהגות" לביצוע תצפיות והעברת משוב. ממצאי התצפיות משמשים כבסיס לדיונים בישיבות צוות וישיבות הנהלה, בהן דנים בממצאים, ומחליטים על פעולות מתקנות ואמצעים לחיזוק ההתנהגויות הבטוחות. זהו תהליך ארוך, שבו חייבים לקחת חלק פעיל כל העובדים. בשילוב מאמצים ארגוניים נוספים, ניתן להפחית את כמות וחומרת התאונות, והטמיע תרבות ארגונית של "אפס תאונות".