יראת כבוד- מצרך נדיר או מושג מתנשא
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

יראת כבוד- מצרך נדיר או מושג מתנשא 

מאת    [ 09/03/2015 ]
מילים במאמר: 1641   [ נצפה 3636 פעמים ]

בגיל 16, בתיכון, הייתה הפעם הראשונה בה נכנסתי בשערי בית משפט. זה היה בית משפט קטן לעניינים מקומיים, אולם אחד מיושן, מבנה שלא מזכיר אפילו במעט את בתי המשפט המשוכללים של היום.

הגעתי לשם בזכות חבר לכיתה שאבא שלו תבע אדם אחר בבית המשפט לתביעות קטנות ואנחנו פשוט הלכנו איתו לראות את המשפט.

נכנסנו אל האולם הקטן, החברים שלי פשוט נכנסו ברעש ובחוסר תשומת לב לכך שמתנהל שם דיון.  אבל אני, נעמדתי בכניסה והסתכלתי לעבר כס המשפט, הייתה שם במה "מורמת" בצבע חום בהיר, על הקיר מעל הייתה תלויה תמונה גדולה עם סמל המנורה ובמרכז הבמה ישב השופט, עטוי בגלימה שחורה מצוחצחת, בעל סבר פנים חמורות וחשובות, חמוש בפטיש. כל התמונה הזאת יצרה אצלי תגובת שרשרת בלתי נמנעת, גיליתי את יראת הכבוד הטמונה בי, התיישבתי בדממה מופתית  בקצה האולם והתרחקתי מהחברים שלא הפגינו לא יראה ולא כבוד, התחלתי להתעניין בדינמיקה שבין השופט לבין האנשים שבאו "לבקש" צדק, כל אחד שטען נראה לי צודק, דיבר מדם ליבו ונפשו אל השופט, לא היה לי מושג מי צודק..... אבל כנראה שגם לשופט לא היה מושג והוא שלח אותם באותו סבר פנים להתפשר אל מחוץ לדלתות אולם המשפט.

כבר באותם רגעים הבנתי שיום אחד ארצה לשבת שם, במקום "המורם" מעם.

היום, כשפס הייצור של שלבי החיים חלף אותי כמעט בכול עוצמה אפשרית הבנתי מהי אותה יראת כבוד, היא שינתה אלי את פניה ואני שיניתי אליה את פניי, זה לא טוב, זה גם לא רע, היא פשוט שונה.

 

לצערי או לשמחתי, ניחנתי בזיכרון טוב מדי מילדות מוקדמת, נחקקו אצלי כל תמונות הילדות שהפכו אותי למה שאני היום ומשם הכול התחיל.

בשנת 1980 עליתי לכיתה א', הגעתי מלווה באימא שלי לבית הספר נווה בעיר הקטנה שגדלתי בה, אני זוכר את המדרגות המאיימות שהיו מחופות במעקה עץ בצבע חום כהה ומחוספסות המכוונות מעלה אל מסדרון הכיתות, אימא עזבה את ידה מידי וביקשה ממני לעלות, אתה בכיתה א'1.

כך, ללא הכנה מוקדמת נזרקתי אל המים העמוקים של החיים.

אני זוכר שפחדתי, שהתביישתי, חשבתי שאני נמוך מדי וקטן מדי להיות בכיתה א, אבל כבר לא הייתה ברירה. נכנסתי אל הכיתה שהיה כתוב בכניסה אליה א' 1 כי למזלי כבר ידעתי לקרוא ולכתוב.

למורה שלי קראו מזל, מורה שאולי בזכותה הצלחתי לעבור את השנים האיומות האלו, היא האמינה בי וידעה שכל מה שקורה לי הוא בגלל המבוכה שמשום מה אחזה בי ולא שחררה. היה לי מזל..?

אני לא מספר כאן סיפור אישי עלי, יראת הכבוד עדיין נבחנת כאן וביתר שאת, בית הספר של אז היה שונה בתכלית מבית הספר של היום, לא במושגים של טוב יותר או רע יותר, אלא פשוט שונה.

מנהל בית הספר היה משה גד האגדי, הוא היה ניצול שואה מדרגה ראשונה, ידו הייתה מקושטת ברצף מספרים מקועקע שבמהלך השנים קיבל משמעות קריטית להבנה של מה שקרה.

בכל בוקר בבית הספר, בשעה שמונה בדיוק, היו עומדים תלמידי כל הכיתות מ א'- ו' במגרש המשחקים המרכזי, מסודרים לפי כיתות בטורים ובשלישיות מול תורן גבוה עליו היה מונף בגאון דגל ישראל.

בכל יום בשעה מוקדמת בבוקר היו מגיעים שני תלמידים תורנים, מקפלים את הדגל על פי הדרכה אישית של המנהל וקושרים אותו במורד התורן. בשעה שמונה בדיוק היה מתחיל הטקס היומי, אבוי למי שאיחר או לא הופיע ללא סיבה מוצדקת, או אז, היה זוכה אותו תלמיד לפגישה אישית עם המנהל עליה אפרט בהמשך.

אותם שני תלמידים היו עומדים משני צידי התורן ומעלים לאט לאט את הדגל מעלה כאשר כל התלמידים והמורים עומדים בעמידת דום.

כאשר הדגל היה בשיא התורן מערכת הכריזה של בית הספר החלה לנגן את המנגינה של שירת התקווה, וכך במשך שש שנים מכיתה א' ועד כיתה ו' היינו שרים כולנו את שירת ההמנון מילה אחר מילה, זה כמובן בנוסף לשיעורים ולהרצאות על חשיבות הדגל וההמנון ועל תולדות עם ישראל, משכבת הגיל שלנו אין תלמיד שאינו מודע לתולדות עם ישראל, לסיפורי השואה והמלחמות, על תקומת הארץ והמלחמות, עיצוב אישיות מובנה שלעולם לא יכול להימחק.

בתחילת כל שיעור בבית הספר, כאשר המורה היה נכנס לכיתה, נדרשנו כולנו לעמוד, במפגן של יראת כבוד עד אשר קיבלנו אישור להתיישב.

שיחה אישית אצל המנהל משה גד הייתה אחד העונשים המפחידים ביותר שתלמיד היה יכול לחוות, משהו בעוצמה ובקשיחות שהוא הקרין הפכה אותו לעונש הכי רע שהיה אפשר לקבל ממורה בבית הספר.

וגם אני חוויתי זאת על בשרי. המורה לחשבון, שעד היום איני מוכן לקרוא בשמה, הגיעה לאחד השיעורים כשהיא עצבנית באופן שאי אפשר לתאר, אני, כשהייתי חולה במשך שלושה ימים בבית חזרתי בדיוק מביקור אצל הרופאה, ד"ר ביאליק, אשר אישרה שאני בריא ויכול לחזור אל בית הספר. אימא שלי הסיעה אותי עד פתח בית הספר ואני עליתי אל הכיתה, איחרתי בפחות מדקה, המורה, שאת הצעקות שלה היה אפשר לשמוע מתחילת המסדרון הבחינה בי מיד, היא הסתכלה עלי במבט שלעולם לא אשכח, ואמרה לי בצעקות " אתה לא תיכנס לכיתה, גם ככה אתה לא עושה שיעורים, עדיף שתחזור לשחק כדורגל עם הילדים שלא לומדים" עמדתי שם המום, לא זזתי, לא פציתי פה, והיא פשוט המשיכה " מה אתה עומד שם, לך למזכירה ותאמר לה שאתה לא נכנס לכיתה עד אחרי שיחה עם המנהל" אני זוכר את הדמעות שעמדו לי בעיניים ואת הפחד שהרגשתי, באותה השנייה לא רציתי יותר להיות בבית ספר, רציתי לברוח הביתה, לא רוצה לראות יותר את המורה הזאת.

לא הייתי תלמיד רע, הייתי פשוט משועמם, בגן חובה לימדו אותי לקרוא ולכתוב ואפילו באנגלית, חשבון לא אהבתי בגלל המורה שהייתה לא נעימה אלי ולא אהבה אותי משום מה.

הגעתי אל מזכירות בית הספר, שם המזכירה הסתכלה עלי כשהדמעות זלגו מעיניי, היא הייתה אישה טובה והרגיעה אותי, אחרי שהיא הבינה מה קרה ושחזרתי מהמרפאה היא כעסה על המורה ונכנסה להסביר את העניין למנהל משה גד. היא יצאה מחייכת והעיניים שלה אמרו לי כבר שהכול יהיה בסדר.

"תיכנס, הוא רוצה לדבר איתך ולהרגיע אותך, אל תדאג, הסברתי לו הכול". זה עזר, נרגעתי מעט, אבל התרגשתי כי זו הפעם הראשונה שלי מול אדם כל כך חשוב(חוץ מהוריי) ורעדתי בכל הגוף.

ישבתי מולו, מאחוריו הייתה תמונות הקשורות כולן למדינת ישראל. הוא הסתכל עלי והבין שאני בחרדה והמבט שלו הפך להיות רך.

הוא שאל אותי למה לא הסברתי למורה שהיית במרפאה, ניסיתי לדבר אבל הדמעות שוב החלו לזלוג לבד, בדמעות אמרתי לו שהיא לא נתנה לי הזדמנות וצעקה עלי בפני כולם וסילקה אותי, הוא התעקש לשמוע את המילים שהיא אמרה לי, חזרתי על אותן מילים בדיוק, ראיתי איך הפנים שלו מאדימות מכעס.

ואז, מולי, הוא הניח את ידו על השולחן והראה לי מקרוב את קעקוע המספרים שעל היד שלו, זה זעזע אותי, מקרוב זה נראה הרבה יותר מוחשי ומאיים. ואז הוא אמר לי כך " כשהייתי ילד, אותו אדם שצרב לי את היד על המספרים החזיק ברובה ובכלב ואם הייתי מעז לדבר מילה אחת בזמן שצרבו על היד שלי את המספרים הוא היה יורה בי או משסה בי את הכלב, אבל היום, אנחנו חופשיים בארצנו, כמו שאתה שר בהמנון כל בוקר, מותר לך לדבר, מותר לך לבכות ומותר לך לכעוס, מה שהמורה עשתה הוא לא בסדר ואנחנו נדאג שהיא תבין את זה" הוא נתן לי אישור לא להיכנס להמשך השיעור הזה ואמר לי שאני יכול להיות בינתיים בספריה.

ורק לשם ידיעה כללית, חשבון, ובהמשך מתמטיקה היו מקצועות שמעולם לא הצלחתי בהם מדי, נאבקתי כל השנים, ואין לי ספק שזה בגלל אותה מורה.

האם הסיפור הזה חיזק אצלי את תחושת יראת הכבוד, אולי היא זו שגרמה לי להיות שונה משאר החברים כאשר "פרצו" בהמולה אל תוך אולם בית המשפט? הרי אף אחד מהם לא למדי איתי בבית ספר נווה.

לאחר שנים רבות, לאחר שני תארים ולאחר קבלת רישיון עורך דין בטקס מרשים הגעתי לחיים האמיתיים.

ההתייצבות הנוספת שלי מול שופט במהלך ההתמחות החזירו אותי אחורה אל אותו מעמד רק עשרים שני לאחור.

הכול נראה דומה, רק בהבדל אחד קטן, הפעם שמתי לב לדמות נוספת באולם, הקלדנית.

פניה הסתתרו מאחורי מסך, הפנים שלה נראו טרודות ומרוכזות וכולה היית מכווצת ממתח ודריכות.

למרות שהייתי עסוק ומתוח מהדיון הראשון שניהלתי כעורך דין, לא יכולתי להתעלם מההערות של השופט לקלדנית שלפעמים היו לא נעימות ודוחקות, לא אשכח את המתח בפניה ואת הניסיון שלה לרצות את השופט ולעמוד בקצב גם כשזה לא היה אפשרי.

ואז זה היכה בי....

יראת הכבוד ספגה מכה איומה, או במילים פשוטות עברה שינוי מהותי.

עבורי זה לא היה שינוי בגישה לאנשים, אני התייחסתי לכל אדם בכבוד תמיד, מעולם לא הייתי מסוגל לפגוע בנפש של אדם ובטח שלא בכוונה או בפני אנשים אחרים, גם במצבים בהם הייתי בעל הסמכות נמנעתי מכך בעקביות גם כשזה בא על חשבוני, וזה היה על חשבוני לא מעט.

וכאן נכנסת לדיון כותרת המאמר, האם המושג יראת כבוד הוא בכלל מתנשא?

האם יראת כבוד באולם בית המשפט צריכה להיות שונה כלפי השופט אל מול הקלדנית?

האם בבית החולים יראת הכבוד מול רופא צריכה להיות שונה אל מול אחות?

ויש עוד מיליון דוגמאות. העובדה הפשוטה היא שיראת כבוד מובחנת היא משפט נרדף למעמד, ומה לי, ילד מעיר קטנה למעמד?

רוב השופטים בארץ, עד העת האחרונה, היו תלמידים מצטיינים, חיילים מצטיינים, סטודנטים וחוקרים מהטובים שבאקדמיה, ולאחר מכן עורכי דין מוצלחים מלאי הישגים עד אשר הגיעו אל היום המיוחל בו מונו לשופטים והגשימו בדרך כלל את חלום ילדותם או נערותם.

אבל... רוב האנשים במדינה הם לא שופטים, לא רופאים, לא מרצים באוניברסיטה, לא שרים ולא חברי כנסת(שני האחרונים גם לא מקצועות מזהירים...).

רובנו עובדים, לרוב במקצועות שוחקים, כפופים למנהלים ולמסגרת קפדנית של זמנים ונהלים, האם יראת הכבוד היא לא נחלתנו גם?

אני לא מתכוון לבצע הכללות, כי חלק מדבריי אינם מופנים אל כולם, יש בהחלט המון אנשים אשר כן מתייחסים ביראת כבוד או בלפחות כבוד כלפי כל אדם, אני פונה לאותם אנשים שבראשם ישנו הבדל בין סוגי אנשים לפי תפקיד ולא על פי האישיות.

אני מתכוון לחולה אשר פונה לאחות בנימת קול שונה לגמרי מאשר אל רופא, סטודנט הפונה אל מזכירת פקולטה באופן שונה מאשר אל מרצה וכך הלאה....

השאלה העול מהמאמר הזה היא פשוטה...

האם חונכנו לכך?

באיזה שלב מתבצעת אבחנה בתוכנו כלפי מקצוע של אנשים במקום לאישיותם?

האם יש דרך למנוע את זה?

האם צריך להתערב?

 

 

 

 

אברהם גבאי,
עורך דין
דינים פליליים
דיני עבודה
ביטחון וממשל


href="mailto:avi3196@gmail.comavi3196@gmail.com">">avi3196@gmail.com

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב