למה היא בכל זאת שומרת בבטן אם הסברנו לה לא להחזיק את זה בפנים? 

כהורים, אנחנו יודעים שלא טוב שהילד ישמור בבטן, וברור לנו מדוע חשוב שהוא ידבר איתנו.
לכן, מאז שהיה זאטוט, הסברנו לו מדוע ראוי שישתף אותנו במה שמטריד אותו, שאלנו אותו איך היה בגן ופתחנו צוהר שיאפשר לו לספר ולהיפתח. אבל למרות זאת, משום מה, כאשר אנחנו מרגישים שעובר עליו משהו, אנחנו לא מצליחים "להגיע" אליו ולגעת בו, הוא בתורו מסתגר וזורק תירוץ לא משכנע שמסביר, לכאורה, את מצב רוחו ואנחנו מתוסכלים מהעובדה, שאנחנו פועלים בדיוק כנדרש, אך התוצאות הרצויות בוששות מלהגיע. סיפורם של של דפנה וברק (השמות שונו כדי לשמור פרטיותם  של לקוחותינו), שהגיעו אלינו להדרכת הורים בנושא זה, עשוי לשפוך אור על מה שקרה בדרך, שיצר פער בין מדיניות השיתוף והפתיחות שהתכוונתם ליצור בבית, לבין מה שקורה בפועל.

סיפור מקרה: למה אביגיל לא מדברת איתנו?

לדפנה וברק ילדה מתבגרת בת 15, אביגיל (שם בדוי), ילדה ש"קל איתה", כפי שתיארו ההורים: היא מחונכת, מנומסת, חכמה, מצליחה בבית הספר, יש לה חברים, היא הולכת לחוגים, המורים תמיד אומרים עליה דברים טובים, היא מכבדת את הוריה ונשמעת להם ועושה את המוטל עליה כראוי, בבית ובבית הספר כאחד.
אלא שבחודשים האחרונים אביגיל החלה להימנע מלצאת לטיולים ולפעילויות מחוץ לבית הכוללות לינה, היא מסתגרת יותר בחדרה, ועולמה הפנימי נראה קודר. כאשר ההורים מנסים לדבר איתה, לשאול לשלומה, להבין מה קורה ולבדוק מה מעסיק אותה, אביגיל משדרת חזות של "הכל בסדר", מסבירה להוריה שאין להם מה לדאוג ומספרת שיש לה פשוט עומס בלימודים, ולכן היא "קצת לחוצה". הוריה של אביגיל הגיעו להדרכת הורים בתחושה של חוסר אונים, ובבקשה להבין, מה השתבש במהלך הדרך, שגרם לאביגיל להסתגר, דווקא בזמנים שהכי קשה וכאשר היא באמת זקוקה לעזרה. ההורים סיפרו שמאז שנולדו אביגיל ואחיה הקטנים, הם השתדלו ליצור בבית אווירה של פתיחות והקשבה, ועל כן הם תמהים על פשר התנהגותה של אביגיל, ורוצים לדעת מה לעשות כדי להצליח להגיע אליה.

דיבורים לחוד ומעשים לחוד

בירור מעמיק יותר עם דפנה וברק העלה, שעל אף שבדיבורים הם עודדו פתיחות, במעשים, הם שידרו את המסר ההפוך. כאשר הייתה אביגיל בת 5, החלו להופיע, כך פתאום, טיקים, שנמשכו מספר שנים בדרגות משתנות ושהתבטאו כל פעם בצורה אחרת (מצמוצים בעיניים, תנועות לא רצויות בידיים וכן הלאה).
ההורים פנו לייעוץ חד פעמי, מהר מאוד הם הבינו כי מדובר בתסמונת טורט, אך עם אביגיל הם מעולם לא החליפו מילה בנושא. כל מי שפגש את אביגיל לא יכול היה להתעלם מהטיקים שלה, שהיו בולטים מאוד והפכו להיות חלק ממנה, אך בשל הקושי של ההורים להציף את הנושא בנוכחותה של אביגיל, ומאחר שהם לא ידעו כיצד לדבר איתה על כך, נוצר בבית קשר שתיקה סביב הטיקים של אביגיל, שמעולם לא דובר. הטיקים הלכו ופחתו מעצמם, ככל שגדלה אביגיל, וכיום קשה מאוד להבחין בהם, אך המסר שאביגיל קיבלה מהוריה, שעל רגשות קשים ודברים כואבים לא מדברים. כאשר נשאלו ההורים, מה היו הרגשות שהיו שזורים בשיחות ובדיבורים משפחתיים בבית, מהר מאד גילינו, שהיה להם מכנה משותף גדול מאוד: הם היו תמיד חיוביים. כאשר הילדים קיבלו ציון טוב במבחן, כאשר המורה ציינה לשבח את התנהגותם, כאשר הייתה להם חוויה טובה בטיול השנתי- הם תמיד שיתפו בכך את הוריהם. לעומת זאת, החוויות הקשות והכואבות- של הילדים ושל ההורים כאחד- מעולם לא הוזכרו. כך למשל, עד היום הילדים אינם מכירים את סיפור חייו הקשה של אביהם, שגדל בפנימייה, וכאשר סבא שלהם גסס והם שאלו לשלומו, תמיד סיפרו להם שהכל בסדר, שלא לדבר על כך שהם מעולם לא ראו את הוריהם בוכים, רבים או סוערים. במילים אחרות, ההורים אולי ניסו לפתח בבית תרבות של פתיחות, אך בפועל  (באופן לא מודע) הם העבירו לילדיהם את המסר, כי בבית יש מקום רק לרגשות חיוביים, רק לתחושות טובות ורק לסיפורים משמחים. כל השאר הוא מחוץ לתחום.

פתיחות קשורה ליכולת להציף רגשות מכל הסוגים ולדבר על חוויות נעימות וקשות כאחד

המסקנה מהסיפור המתואר היא, כי אם אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו למדיניות של "לא לשמור בבטן", ולעודד אותם לדבר איתנו בפתיחות, עלינו לשמש דוגמא כהורים. זאת אומרת, לא להבנות להם מציאות ורודה, שבה הכל רק טוב ויפה, כי אז הם יבינו שלרגשות קשים אין מקום, ויותר מכך-  הם ילמדו להדחיק אותם, כי הם לא רוצים להיות עם תחושות כואבות לבד. כדי ליצור פתיחות בבית, עלינו ליצור מרחב שבו ניתן להציף הכל- גם מה שטוב, וגם מה שקשה, גם מה שמשמח וגם מה שכואב ועצוב, וכמובן שגם עלינו כהורים, להיות מסוגלים לדבר על הכל, שכן אחרת, אם אנחנו לא יכולים לעשות זאת, כיצד נוכל לצפות מילדינו שיעשו כן?