לדידה של ד"ר אסתר הרצוג, אחת מכותבות ה"בית" של מעריב, העולם נחלק לרעים וטובות. הרעים הם הגברים, הטובות הן הנשים הפמיניסטיות הרדיקליות. כל מי שאינו איתה, הוא מסית, משסה, מסוכן, אסור לדבר אתו, אסור לתת לו במה. צריך לסגור לו את הפה. במיוחד אם הוא גבר. אפילו אם זו אישה.
עו"ד יעל גיל המתמחה בעניני משפחה הסבירה במעריב יום א' כי יש לבדוק את טובת הילד במקרה גירושין, ויצאה כנגד השימוש בילדים לשם איזון עיוותים שיצרה ההלכה היהודית ותיקון קיפוח של נשים. במאמר תגובה קשה לעיכול האשימה אותה הרצוג בשקרים, בהסתה נגד נשים, בגזענות. בעצם במה לא? עו"ד גיל סומנה כמטרה. היא משת"פית, לא פחות, כך קבעה הרצוג.
תגובתה של הרצוג http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/013/002.html היתה ברובה כתב תלונה על מסע ה"שיסוי והגזענות" נגד "הביזאריות הפמינסטית", שאותו, כך הרצוג, מייצגת גיל. בין כל הטענות המקארתיסטיות האלו אמרה הרצוג משהו אחד לענין - היא נפנפה בטענה כאילו כביכול בישראל ניתן לתת משמורת לאב כאשר האם אינה ראויה.
כל מי שניסה אי פעם לחפש במאגר משפטי פסק דין על פיו ניתנה משמורת לאב חרף חרפת הגיל הרך יודע שהרצוג לא ממש דייקה. פסקי דין כאלו כמעט אינם קיימים. בואו נדייק: בשנים האחרונות היה רק פסק דין אחד כזה. כב' השופט יעקב כהן שהעז לקבוע כי האב ראוי יותר, במקרה מסויים אחד, לגדל את הילד, התחרט מרה על החלטתו, לאחר שהרצוג עצמה שפכה עליו קיתונות של רותחין מעל בימה זו.
הקפדתי לכתוב כי הרצוג "לא ממש דייקה". לו כתבתי "טענות כזב", "שקר גס ביותר", "בדותה אבסורדית", ושאר צירופי לשון השגורים על לשונה של הרצוג, גם אני הייתי מואשם על ידה ב"שיסוי", ב"הסתה", ב"ארסיות", ב"שובניסטיות", ב"שימוש בדם ילדים", ב"גזענות" ועוד ביטויים החביבים על הרצוג ובית מדרשה.
הזהירות הזו כנראה לא ממש תעזור לי, כי אני גבר, וכמו במשל של הזאב המחפש תואנה לטרוף את הגדי בן יומו, גם בי ימצא אשם כלשהו (ואם לא בי, באחי, או בבן דודי, או בסתם גבר שדומה לי) שיצדיק את ההתקפה שתהיה בקרוב עלי.
אנסה להצביע גם בעדינות על הכשל המוסרי באופן שבו הרצוג ודומותיה מנצלות את העובדה שבמרבית המקרים בני הזוג מחליטים כי האם תופקד על גידול הילדים הן לעת נישואין והן לעת גירושין כדי להצדיק העברה אוטומטית של ילדים לאישה. ההעברה האוטומטית הזו פירושה שדווקא במקצת המקרים שבהם האם היא מתעללת ומזניחה, או שסתם האב ראוי ומתאים יותר, נפגעים ילדים. ובמספר מקרי הגירושין העולה מדי שנה, הפגיעה מסתכמת באלפי ילדים מדי שנה.
כבר ברור שדיון תרבותי, רציני, אמיתי, נוקב, לא יהיה כאן. לפחות כל עוד הרצוג וחברותיה עומדות מהצד השני. גם אני בוודאי אואשם בגזענות או בשיסוי או בשנאה או במשהו אחר כי אני אומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאלפי הילדים האלו נפגעים רק לשם ריצוי זעקת החמס על קיפוח נשים בבתי הדין הרבניים.
לא ניתן לנהל דיון כזה כי המקארתיזם בנוסח ההרצוגי המודרני משפר ומשכלל את הדוגמה הישנה של הסנאטור מקארתי. שהרי, איך אומר הפמניזם הרדיקלי, שונא הגברים: "כל מה שגברים יכולים לעשות, ויותר טוב". גם מקארתיזם.
ראוי לטבוע מונח חדש כדי לתאר את השכלול החדש הזה - ה?ת?קרבנו?ת: הצגת הדובר של עצמו כקרבן של בן שיחו במטרה למנוע דיון עניני.
מפלגת הנשים בראשותה של הרצוג לא הצליחה בבחירות עד כה. ואולי התוקפנות והאלימות המילולית של הרצוג הם יריות הפתיחה בקמפיין בחירות כהנסטי המבוסס על השיטה המקארתיסטית הישנה בקישוט ההתקרבנות.
דוגמת השיח הזו שמציבה הרצוג, אינה מעודדת פלורליזם, שיוויון, או אהדה. היא מעוררת כעס, שנאה והתלהמות. הרצוג עלולה להפיג את האהדה הראשונית הבסיסית הטבועה בכל אדם נאור לערכים הפמינסטיים ליברליים.
לתקשורת לעומת זאת יש כאן תפקיד חשוב - לעצור את ההתקרבנות ולהפוך את השיח הציבורי לנוקב, אמיתי, אך לא יצרי. בסופו של דבר, הרי את כולנו מעניין לדעת האם מתחת להתלהמות, ההתממות, וההתקרבנות של הרצוג וחברותיה, קיימים טיעונים עניניים כלשהם.
עו"ד יעל גיל המתמחה בעניני משפחה הסבירה במעריב יום א' כי יש לבדוק את טובת הילד במקרה גירושין, ויצאה כנגד השימוש בילדים לשם איזון עיוותים שיצרה ההלכה היהודית ותיקון קיפוח של נשים. במאמר תגובה קשה לעיכול האשימה אותה הרצוג בשקרים, בהסתה נגד נשים, בגזענות. בעצם במה לא? עו"ד גיל סומנה כמטרה. היא משת"פית, לא פחות, כך קבעה הרצוג.
תגובתה של הרצוג http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/013/002.html היתה ברובה כתב תלונה על מסע ה"שיסוי והגזענות" נגד "הביזאריות הפמינסטית", שאותו, כך הרצוג, מייצגת גיל. בין כל הטענות המקארתיסטיות האלו אמרה הרצוג משהו אחד לענין - היא נפנפה בטענה כאילו כביכול בישראל ניתן לתת משמורת לאב כאשר האם אינה ראויה.
כל מי שניסה אי פעם לחפש במאגר משפטי פסק דין על פיו ניתנה משמורת לאב חרף חרפת הגיל הרך יודע שהרצוג לא ממש דייקה. פסקי דין כאלו כמעט אינם קיימים. בואו נדייק: בשנים האחרונות היה רק פסק דין אחד כזה. כב' השופט יעקב כהן שהעז לקבוע כי האב ראוי יותר, במקרה מסויים אחד, לגדל את הילד, התחרט מרה על החלטתו, לאחר שהרצוג עצמה שפכה עליו קיתונות של רותחין מעל בימה זו.
הקפדתי לכתוב כי הרצוג "לא ממש דייקה". לו כתבתי "טענות כזב", "שקר גס ביותר", "בדותה אבסורדית", ושאר צירופי לשון השגורים על לשונה של הרצוג, גם אני הייתי מואשם על ידה ב"שיסוי", ב"הסתה", ב"ארסיות", ב"שובניסטיות", ב"שימוש בדם ילדים", ב"גזענות" ועוד ביטויים החביבים על הרצוג ובית מדרשה.
הזהירות הזו כנראה לא ממש תעזור לי, כי אני גבר, וכמו במשל של הזאב המחפש תואנה לטרוף את הגדי בן יומו, גם בי ימצא אשם כלשהו (ואם לא בי, באחי, או בבן דודי, או בסתם גבר שדומה לי) שיצדיק את ההתקפה שתהיה בקרוב עלי.
אנסה להצביע גם בעדינות על הכשל המוסרי באופן שבו הרצוג ודומותיה מנצלות את העובדה שבמרבית המקרים בני הזוג מחליטים כי האם תופקד על גידול הילדים הן לעת נישואין והן לעת גירושין כדי להצדיק העברה אוטומטית של ילדים לאישה. ההעברה האוטומטית הזו פירושה שדווקא במקצת המקרים שבהם האם היא מתעללת ומזניחה, או שסתם האב ראוי ומתאים יותר, נפגעים ילדים. ובמספר מקרי הגירושין העולה מדי שנה, הפגיעה מסתכמת באלפי ילדים מדי שנה.
כבר ברור שדיון תרבותי, רציני, אמיתי, נוקב, לא יהיה כאן. לפחות כל עוד הרצוג וחברותיה עומדות מהצד השני. גם אני בוודאי אואשם בגזענות או בשיסוי או בשנאה או במשהו אחר כי אני אומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאלפי הילדים האלו נפגעים רק לשם ריצוי זעקת החמס על קיפוח נשים בבתי הדין הרבניים.
לא ניתן לנהל דיון כזה כי המקארתיזם בנוסח ההרצוגי המודרני משפר ומשכלל את הדוגמה הישנה של הסנאטור מקארתי. שהרי, איך אומר הפמניזם הרדיקלי, שונא הגברים: "כל מה שגברים יכולים לעשות, ויותר טוב". גם מקארתיזם.
ראוי לטבוע מונח חדש כדי לתאר את השכלול החדש הזה - ה?ת?קרבנו?ת: הצגת הדובר של עצמו כקרבן של בן שיחו במטרה למנוע דיון עניני.
מפלגת הנשים בראשותה של הרצוג לא הצליחה בבחירות עד כה. ואולי התוקפנות והאלימות המילולית של הרצוג הם יריות הפתיחה בקמפיין בחירות כהנסטי המבוסס על השיטה המקארתיסטית הישנה בקישוט ההתקרבנות.
דוגמת השיח הזו שמציבה הרצוג, אינה מעודדת פלורליזם, שיוויון, או אהדה. היא מעוררת כעס, שנאה והתלהמות. הרצוג עלולה להפיג את האהדה הראשונית הבסיסית הטבועה בכל אדם נאור לערכים הפמינסטיים ליברליים.
לתקשורת לעומת זאת יש כאן תפקיד חשוב - לעצור את ההתקרבנות ולהפוך את השיח הציבורי לנוקב, אמיתי, אך לא יצרי. בסופו של דבר, הרי את כולנו מעניין לדעת האם מתחת להתלהמות, ההתממות, וההתקרבנות של הרצוג וחברותיה, קיימים טיעונים עניניים כלשהם.
