טיפול הוליסטי- מהו, איך ולמה? 

המושג "טיפול הוליסטי" הופך יותר ויותר מוכר מבלי שרוב האנשים באמת מבינים מה זה אומר. -מה עומד בבסיס הגישה ההוליסטית? איך נראה טיפול הוליסטי? ולמה לבחור בו על-פני שיטות הטיפול המוכרות הקיימות כיום? -המאמר הבא בא לעשות קצת סדר בדברים ולעזור לכולנו להגיע לבריאות שלמה.

"גופותינו הם פלא של תכנון אלוהי, אשר אין באפשרותנו אף לקוות לחקותו; ואין הם מכילים בשר ודם בלבד, הם מכילים אותנו! לכן, ניחשב לכסילים אם נתייחס אל גופותינו כאל שפורפרות מבחנה גדולות ונמלאים בחומרים כימיים או אם נשלוף מהם חלקים חלקים שנפגמו כמו היו הם חלקי-חילוף למכוניות. חלקי-חילוף אמנם טובים למכוניות, אך לא לגוף אנוש" (ר. טיסראנד, "אמנות הארומתרפיה").

התפיסה ההוליסטית, בניגוד לשיטות הטיפול הרווחות כיום, רואה באדם יישות שלמה המורכבת מהרבה מאד פרטים- נפש, תודעה, גוף, איברים, מערכות ועוד- שקשורים ומגיבים אחד לשני ומרכיבים ביחד את האדם השלם (הוליסטי מלשון "הול"= שלם).  על פי התפיסה ההוליסטית לא ניתן להבין חלק כזה או אחר באדם מבלי לראות את המכלול, בבחינת "השלם הוא יותר מסך חלקיו".  ההתייחסות לחולי ובריאות בגישה ההוליסטית, כמו גם האבחון והטיפול, נגזרים מתפיסה זו. כלומר: ישנו ניסיון להסתכל מעבר לסימפטום שאיתו מגיע האדם ולראות את התמונה הכללית.  לדוגמא: ילד שמגיע עם הרטבה כרונית. לרוב, הטיפולים המוצעים במקרים כאלו הם תרופתיים או התנהגותיים (בניית לו"ז עם זמנים קבועים להתרוקנות, הימנעות מקפאין וממזונות מסוימים וכד'). בהתבוננות הוליסטית מעמיקה יותר, יתכן ונגלה כי הילד סובל מחרדה כלשהי, חרדה קשורה לעולם המים- העולם הרגשי, הפנימי שלנו. הילד שמוצף כרגע בתכנים רגשיים מעוררי חרדה מנסה לשחרר את המתח על-ידי מנגנון ההרטבה. מסתבר אם כן שההרטבה, על אף אי הנעימות שבה, מהווה מנגנון בריא מאד למצבו הנוכחי של הילד- היא האופציה היחידה שלו לפרק את המתח ולשחרר את החרדה. הטיפול יתמקד בחרדה עצמה ופחות בסימפטום- ההרטבה. כאשר נשכיל להבין את הסיבה העמוקה להרטבה, נטפל בשורש ולא בסימפטום, נצליח להעניק לילד חווית הצלחה וריפוי אמיתי.

דוגמא נוספת: אישה שמתלוננת על תחושת חנק עזה, כעין "גוש בגרון" שתוקפת אותה מידי פעם. אינספור בדיקות רפואיות לא העלו דבר והאישה מתוסכלת וסובלת מזה זמן רב. בטיפול ננסה להקל על תחושת המחנק בעזרת תערובות טבעיות שונות (תמציות, שמנים וכד') אך בעיקר- ננסה להבין אילו תכנים חונקים אותה? מה אוצר בתוכו הגרון שאסור לו להיאמר? עד כמה הקול שלה יכול  באמת להישמע וכד'- כל מקרה לגופו. רק כשנבין את מקור המחנק נוכל "להמיס" בהדרגה את הגוש החוסם ולאפשר שוב מעבר חופשי ונקי בין החוץ לפנים.   

שתי שיטות הטיפול הנפוצות בעולם המערבי שבו הכול נמדד בפרמטרים מדעיים הן הרפואה- לחולאי הגוף, והפסיכולוגיה- לחולאי הנפש;

הרפואה המודרנית שינתה ללא ספק את תוחלת החיים ואת איכות החיים שלנו. בעיניי, עיקר כוחה הוא במצבי חירום ובמצבים כירורגיים נצרכים. יחד עם זאת נראה לי, שבמהלך המרוץ המטורף שלה אחרי הישגים והצלחות, איבדה הרפואה המודרנית את האדם. בשונה מהתפיסה ההוליסטית חדלה הרפואה לראות את האדם כיצירה שלמה ועברה לספציאליזציה; כל רופא מתמחה ומטפל רק בחלק אחד של האדם (קרדיולוג, נוירולוג וכד') ואם קורה משהו לחלק האחר הוא שולח לרופא מתמחה אחר, מה שגורם לעתים קרובות לחוסר יכולת לראות את התמונה הכללית ואת הסיבה השורשית למחלה. כשהייתי לאחרונה עם בן משפחה שסבל מכאבים עזים בבטן אצל רופא מומחה, מוכר בתחומו ושאלתי אותו האם יתכן שכאבי הבטן מקורם בעניין רגשי כלשהו, ענה לי הרופא בחיוך: אני לא פסיכיאטר, אותי מעניין רק מה אני רואה בבטן. לרגע היה נדמה לי כי הרופא שוכח שמולו עומד אדם ולא בטן. דוגמא נוספת: אישה שמתלוננת על כאבי ראש תכופים- לרוב יסתפק הרופא בלרשום לה משככי כאבים כלשהם.נדיר מאד שיתשאל אותה באופן מפורט על הרגלי האכילה והשינה שלה, על גורמים מעוררי מתח בחייה וכד'. ניתן כאן פתרון סימפטומתי, הקלה לרגע, ולא מענה אמיתי לבעיה. ההתייחסות הזו מזכירה התייחסות למכונה והרופא לצורך העניין הופך לטכנאי. אגב, לא פעם יצא לי לשבת מול רופא דקות ארוכות מבלי שזה ירים את ראשו להסתכל עליי, היושבת מולו.. (חשוב רק לומר כי אין בכוונתי למתוח ביקורת על רופא ספציפי כזה או אחר חלילה, ישנם רבים וטובים העושים עבודת קודש מופלאה, הביקורת היא על הגישה הרפואית בכללה). הרפואה המודרנית מצאה את הדרך לטפל בכל התקלות אבל איבדה את הדרך למנוע אותן. היא מתעלמת מכוחות הריפוי המופלאים הקיימים באדם, מתעלמת מהצדדים הרגשיים, מהיסטוריית החיים, מההרגלים, מהמשהוהזה שהופך את כל החומר לבן-אדם חי ונושם.

במובן הזה הפסיכולוגיה- מדע הנפש- עושה את אותו הדבר בדיוק; היא מתעסקת רק בנפש ובתודעה ומתעלמת לגמרי מהגוף (גם כשיש "עבודה" על הגוף- היא נעשית רק במישור התודעתי והרגשי ); הטיפול הפסיכולוגי שם במרכז את העלאת החומרים הבלתי מודעים למודעות, צעד חשוב מאד בדרך לריפוי, אך הוא מתעלם מהרישום של החוויות בגוף, מהזיכרון התאי שאוצר את החוויות הנפשיות בגוף הפיזי, ובעצם לא מאפשר להשלים את תהליך הרפוי. לצורך הדוגמא: אדם שסובל במשך שנים מפחד קהל, יכול להגיע בטיפול הפסיכולוגי לתובנות עמוקות מאד על המקור לחרדה שלו, להיזכר באירוע בילדותו המוקדמת שגרם לחרדה וכד', אבל כשיצטרך לעמוד שוב מול קהל, הגוף שלו יגיב באופן שבו הוא מתוכנת אליו כבר שנים- הזעות, דפיקות לב, דופק מואץ וכד', מבלי להתחשב באינספור התובנות שעלו בטיפול. דוגמא נוספת: בחורה שעברה פגיעה מינית יכולה להיות מטופלת שנים אצל פסיכולוג- לדבר על הפגיעה, לדבר על הקושי במגע, לדבר על עוררות מינית שאיננה מווסתת ואינה תואמת סיטואציה. אבל כשאין התייחסות לגוף, כשאין יכולת ללמוד מחדש, פיזית, מהו מגע מיטיב, מהם גבולות הגוף וכד'- הטיפול הוא מאד מוגבל וקשה מאד להגיע לריפוי מלא. 

הטיפול ההוליסטי כאמור, רואה את האדם כיצור שלם ומתייחס לאדם על כל רבדיו- גוף, נפש, תודעה, רוח, ועוד. הטיפול בהתאם יעבוד תמידעל כל המישורים במקביל (שוב, מתוך התפיסה שאם חלק אחד נשאר עדיין "פגוע" זה ישפיע על כל הרבדים האחרים), והכלים בהם ישתמש המטפל ההוליסטי יהיו לקוחים מהעולמות השונים על פי בחירתו; פסיכותראפיה, טיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים שונים, שיטות מגע שונות (רפלקסולוגיה, שיאצו, טווינה ועוד), דמיון מודרך, ארומתרפיה, פרחי באך ועוד.

דגש נוסף שקיים בטיפול ההוליסטי הוא לקיחת האחריות של המטופל על חייו; המטופל הוא שותף מלא לטיפול, הוא מקור הידע המרכזי אודות עצמו וכל הטיפול נסמך על יכולת הגוף והנפש שלו לרפא את עצמם. המטפל בא כדי לעזור בתהליך; הוא מביא את הידע והמיומנות שלו על- מנת לעזור לגוף להגיע להרפיה מלאה ולבצע את תהליכי הריפוי שהוא יודע. טיפול כזה יכול להביא את החולה ל"בריאות עמוקה", למנוע מצבי חולי עתידיים, ולהביא לשיפור בחיי המטופל הרבה מעבר לסימפטום- במצבו הפיזי הכללי, ברמת המתח בה הוא חי, במצב הנפשי והרוחני ובסגנון החיים שלו.

לסיכום, אביא מדבריה של ד"ר כריסטיאן נורת'רופ, רופאת נשים ומייסדת מרכז רפואי הוליסטי לנשים שהפך לדגם למרפאות נשים בכל רחבי ארה"ב: "אנו יכולים להתחיל לרפא את חיינו ברמות העמוקות ביותר כאשר אנחנו מתחילים להעריך את גופנו ולכבד את המסר שלו במקום להרגיש כקרבנותיו. הביטחון שלנו בחכמת הגוף הוא קפיצת אמונה בתרבות שאיננה מבינה עד כמה קשורים הנפש והגוף. בביטוי חכמת הגוף אני מתכוונת לכך שעלינו ללמוד לבטוח בכך שהסימפטומים בגוף הם לעתים הדרך היחידה שבה הנפש יכולה ללכוד את תשומת הלב שלנו. כיסוי הסימפטומים שלנו ב"טיפולים" חיצוניים מונע מאתנו לרפא חלקים בחיינו הזקוקים לתשומת לב ולשינוי".