איך להשגיח על הילדים בגיל ההתבגרות? 

חלק מלהיות הורה למתבגר אומר לחיות ברמה מסוימת של אי ודאות

אנחנו לא כל הזמן איתם, ואנחנו לא יודעים מה הם עושים, מה עובר עליהם, ועם מי הם נמצאים. לפעמים, גם כשהם לידנו אנחנו לא יודעים מה הם חושבים או מרגישים. וככה זה. הם נפרדים מאתנו ויש להם את החופש במה לשתף אותנו.

ובכל זאת, אנחנו אחראים עליהם, אחריות שמשתנה עם הגיל שלהם. ולכן כדאי שנדע, עד כמה שאפשר, מה קורה אתם.

יהיו כאלו שיאמרו שזו אשליה, לחשוב שאנחנו יכולים להשגיח עליהם. בייחוד בגיל ההתבגרות.  לכולנו יש סיפורים על סיפורים שסיפרנו להורים שלנו, שחשבו שהם יודעים ומשגיחים, ובודאי גם לילדים שלנו יהיו סיפורים שכאלו. ובכל זאת, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לדעת, לכוון ולשמור על גבולות.

זה לא שהם כל הזמן בסכנה, אבל כדאי להיות ערניים. למנוע מצב שהם במצוקה ולא מספרים.

אז איך עוזרים להם לערב אותנו?

שואלים
לא להשאיר בבטן את אי הודאות.
חשוב לכם לדעת לאן הם יוצאים?
תשאלו!
לא עונים?
תשאלו שוב!
ותשימו לב לטון הדיבור. שאתם לא הופכים את השיחה לחקירה, שאתם נחושים לקבל תשובה ולא משדרים שאתם נואשים.

משוחחים
אם הם לא משתפים פעולה, אפשר למצוא זמן מתאים ולספר להם איך היינו רוצים שתהיה התקשורת בננו.

לחשוב על נושאים שיותר קל לדבר עליהם, ולכל אחד יש את המקומות בהם יותר קל ופשוט. אם קל יותר לדבר על מה שקורה בבית הספר ועל הציונים, לדבר על זה. וכשכבר מתנהלת שיחה, אפשר לגלוש לנושאים נוספים.

כשהילד משתף, לא למהר להיות יועצים. לבדוק אתו אם הוא בכלל רוצה או זקוק לעצה.

משחררים
לזכור, שלא תמיד הם רוצים לספר וגם לא כל דבר. גם אלו מאיתנו שמחשיבים עצמם הורים פתוחים וקשובים, לא תמיד הילדים חשים בנוח לספר.

וגם...

לא נבהלים מחוסר שיתוף פעולה.

שמים לב לא להתערב (יש הבדל בין מעורבות ל-התערבות).

תגיעו ליום הורים בבית הספר. תבואו מספר דקות קודם ותסתובבו. בחצר, בקיוסק, בשירותים. תראו איפה הם מבלים מספר שעות לא מבוטל בכל יום. תכירו את המורה, תפגשו הורים נוספים. אפשר להחליף אתם טלפונים, זה טוב לתיאומים (מכירים את כולם? לכולם מרשים. לכולם קונים...) ותיידעו את הילדים עם מי נפגשתם ושהחלפתם מספרי טלפון.

אחד המאפיינים של גיל ההתבגרות הוא שהילדים המתבגרים חיים בסערה. כדאי לזכור את זה, במיוחד כשמתווכחים, ולדעת שככה הם חווים את המציאות. הם לא מנסים לעשות דווקא או לגרור אותנו לריבים, ומאד יעזור את תכניסו את הדברים לפרופורציות.

מצד אחד

הילדים כבר לא חושבים שאתם מושלמים. אל תטרחו לשמור על חזות גיבורי העל ולשדר שהכול קטן עליכם. כשאתם נבוכים, תהיו נבוכים. אם נעלבתם, זה קורה, רק אל תתקעו על העלבון.

מצד שני

תזכרו שגיל ההתבגרות הוא גיל מורכב. הם אמנם יותר גדולים ויותר עצמאיים, אבל הם גם עדיין ילדים, בתקופה שמנסים, ובודקים, ונועזים. שיקול הדעת שלהם עדיין לא מפותח מספיק. הם צריכים את ההכוונה של ההורים, ורוצים שנהיים נוכחים בחיים שלהם, גם בגיל 17.

כל טוב,

הדס