מבוא:
ערכים ואידיאלים זה דבר שיש לכולנו.
השאלה הגדולה היא, מה אנחנו מוכנים לתת למענה ואיזה מחיר אנו מוכנים להקריב למען אותו אידיאל. האם נמות למענו? האם נוותר על האידיאל ונשמור על חיינו? במה נבחר בחיים או במוות למען אידיאל?
תשובה ברורה- אין!
במהלך המאמר, אנסה להעלות דעות, רעיונות לשני הצדדים, שיביאו לקרוא נקודות למחשבה, כך שאולי במקרה אמת התגובה לסיטואציה תהיה יותר שלמה, אישית כמובן, כיוון שהיא תבוא לאחר הרהור ומחשבה בנושא.
אגע במאמר בפן ההלכתי והמוסרי של העניין.
- פן הלכתי-
שאנו באים להסתכל על הנושא מהפן ההלכתי חשוב לזכור, שההלכה לא משאירה לאדם את הקביעה של 'תפעל לפי המוסר האישי שלך' , אלא קובעת מה לעשות ואיך.
חשוב לציין שאדבר במאמר על חיי היום יום של אדם דתי ולא עת מלחמה.
וזאת כיוון שבעיתות מלחמה, מצווה על חייל דתי לצאת למלחמה, אף שיש בה כניסה וודאית למצב סכנה.
כאשר באו הפוסקים לדון בסוגיה של הצלת אדם מישראל נקבעו כמה הנחות יסוד:
1- במקרה שאין המציל מכניס את עצמו לספק סכנה כול שהוא במהלך ההצלה, וההצלה תהיה בטוחה, אז זו מצווה ואף חובה להציל, ומי שלא מציל עובר על עברה.
טעם קביעה זו נובע מהפסוק: "לא תעמוד על דם רעך" .
2- במקרה הפוך שכאשר המציל בא לעזרת אדם אחר, ובאקט של ההצלה הוא יכניס את עצמו לסכנה וודאית, אסור עליו להציל.
טעם קביעה זו מקורו בפסוק : "ושמרתם את-חוקתי ואת-משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני יהוה". (ויקרא יח' , ה').
וחי בהם ולא שימות בהם.
תלמוד בבלי מתואר מקרה ששני חברים הולכים במדבר, ולרשותם רק כוס מים אחת המספיקה רק לאחד מהם להגיע לעיר הקרובה.
מה צריך בעל המים לעשות? שתי אופציות עומדות בפניו: או לחלוק ואז שניהם ימותו, או שישתה הכול לבדו ויציל את עצמו.
רבי עקיבא פסק: "חייך קודמים לחיי חבריך" לכן על בעל המים לשתות הכול לבדו.
המחלוקת מתחילה כאשר המציל עלול להסתכן בחייו שלו לצורך הצלת חברו,
כיצד עליו לנהוג? להכניס עצמו לספק סכנה או לא?
זהו בעצם 'חופש הבחירה' היחידי שיש לאדם בנושא, והוא : מתי הוא בספק סכנה, ביחס לנתונים האישים של המציל, של הטובע ושל המקום.
דוגמא: אדם טובע בים ושני בני אדם הולכים בחוף. אחד מהם הוא ספורטאי ושחיין טוב ובשבילו להיכנס להציל את הטובע זה דבר של מה בכך ואין לו סכנה, אז הוא חייב לנסות להציל.
לעומתו חברו שהולך איתו , הוא אדם שמן שלא יודע לשחות , כניסה לים להצלת הטובע היא בשבילו סכנה ואסור עליו להיכנס לים.
לסיכומו של עניין אנו רואים שנושא זה נשאר במחלוקת. ועל כול אדם לנהוג ע"פ רבו.
- הפן המוסרי-
כל מי ששירת בצה"ל זוכר לפחות טקס אחד של השבעת טירונים.
חלק מהשבועה מדבר על "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת לחרות ישראל".
לפני שמתבוננים ברעיונות המתבטאים בשבועה, כדאי להקדים כמה דברים על ההיסטוריה שלה.
רבים מן החיילים של היום הם בנים של מי שהיו החיילים של אתמול. לא מעט מהם אינם רק בנים של חיילים אלא אף נכדים של חיילים.
ואם נשאל את עצמנו מה המשותף לדורות של החיילים, התשובה לא תהיה פשוטה וברורה. כלי הנשק לא אותם כלי נשק והחזיתות אינם אותם חזיתות!
התשובה הנכונה לשאלה בדבר המשותף בין דורות של החיילים, תתנסח במונחים אחרים. באמצעות משמעויות משותפות, סמלים משותפים, שהן מן הערכים היסודיים של הצבא. השבועה היא אחד מן הסמלים המשותפים לכול חיילי צה"ל, מאז שקם ועד היום.
אנו צריכים קודם לבוא ולשאול, מה פירוש " לשמור אמונים לכלל האזרחים במדינה"?
"לשמור אמונים" משמעו, להיות נאמן באותם תחומים בעלי חשיבות ראשונה במעלה בחייו של כול אחד ואחד, לפיכך לשמור אמונים פירושו, בראש ובראשונה, להיות נאמן לכלל האזרחים בתחום השמירה על חייהם ובמתן אפשרות לקיום אורח חיים תקין. בהקשר הישראלי פירושו של דבר להשתתף בפעילות ההגנה הצבאית על מדינת ישראל, על פי העיקרון לפיו " כולנו מגנים על כולנו".
לפי עיקרון זה, לתקוף חלק מאיתנו - פירושו לתקוף את כולנו.
לשמור אמונים לכלל האזרחים- פירושו לעשות את כול המעשים הנדרשים, כשותפים מלאים בהגנה של כולנו על כולנו.
ישנה שאלה שמתעוררת מעיקרון זה, ברגע זה משרתים בצה"ל באופן פעיל כך וכך אלפי אזרחים, בעוד כך וכך מאות אלפי אזרחים אינם משרתים בצבא ואינם פעילים כעת במאמץ ההגנתי?
הבדל אחד מוסבר בקלות. כול אחד בתורו, כל אחד בדורו.
הבן שמשרת עכשיו בצבא לא מופלה לרעה מאביו ששירת בעבר בצבא, כול אחד בתורו היה שותף להגנה על כולם.
נוסף על ההבדל הזה, אנו מכירים הבדל חשוב בין החיילים הסדירים עצמם.
ההבדל העמוק בין חייל קרבי שמסכן את חייו בפעילויות שבשגרה, לבין כל שאר החיילים, שתפקידם הצבאי הוא בעל חשיבות, אבל לא כרוך בו שום סיכון.
ההסדר של ההגנה המשותפת יכול להיחשב הסדר הוגן, בהנחה שכל אחד מהמשרתים בצבא ממלא תפקיד שאפשרי לו לפי יכולותיו האישיות.
אנו יכולים לבוא בטענות כלפי אלו שיכולים לשרת בתפקידים בעלי סיכון אך משתמטים או בוחרים להוציא פטור, אך לא נכנס לזה במאמר.
כמובן שנוכל למצוא את האלה שיגידו שהם לא מרגישים שום קשר למדינה ולאזרחיה, ככה שאין להם שום סיבה להתגייס.
העיקרון של " כולנו מגנים על כולנו" לא רלוונטי מבחינתם. טענתם העיקרית תהיה אין שום דבר שמחבר אותו לכול אזרח אחר, לכן אין סיבה שיסכן את חייו למענו.
לעניות דעתי, מתוקף היותנו אזרחי מדינת ישראל, מוטלת עלינו החובה של הגנת המדינה ואזרחיה. קודם כול ברמה המינימאלית של אני חיי במדינה אני חייב להגן עליה ועל האזרחים כמו שאבא שלי עשה, סבא שלי וכמו שחברים שלי עושים.
רמת המוטיבציה לשירות ומוכנות לסיכון חיים עולה במקביל ל 'כמות' הסיבות ועומק משמעותם. אפשר לראות זאת בצבא, החיילים הקרביים הם לרוב החיילים היותר בעלי אידיאלים ציונים לעומת חיילים בעורף.
חשוב לציין, שאני לא מדבר על אנשים שפיזית או נפשית לא יכולים לשרת כלוחמים אלא על משתמטים ופטוריסטים.
סיכום:
כפי שציינתי במבוא וכמו שהוכח במהלך המאמר אין תשובת קסם.
בפן ההלכתי נשארה המחלוקת עומדת בעיניה, וכל אחד ינהג לפי פסיקת רבו.
לעומת זה, המסקנה הנובעת מהפן המוסרי הינה, שיש צידוק לאיזה טענה שתוצג ולאיזה דרך שהאדם יבחר, כיון שאנו אישים בעלי חשיבה שונה ודעות מגוונות.
מה שכן ישנם מוסכמות חברתית ונורמות פעילות שמושתות בחברה שלנו, שאדם שלא פועל על פי הם היינו יוצא מגדר הכלל, סוטה מכללי החברה.
לדעתי, בפן ההלכתי אומנם אין לי רב ואני לא אדם שחי אורח חיים דתי, אך אני מסכים וטוען שהדעה שגורסת שהאדם מצווה להכניס עצמו לספק סכנה לצורך הצלת חברו- היא הנכונה.
יוצא מזה גם לפן המוסרי, האתי, שמוטלת על כול אזרח ואזרח במדינת ישראל החובה , שאני רואה אותה בכלל כזכות, לשרת בצבא הגנה לישראל, ולשמור על האזרחים במדינה,
כיוון שאנו חיים כאן, מקבלים הטבות וזכויות ומוטלת עלינו חובה מינימאלית של 'להחזיר טובה'
יש שיסברו שאין להם שום קשר למדינה ולאזרחים, ואין הם ישרתו בצבא, ולא ירגישו שיש בכך בעיה.
מה שכן בעיה בכך, שאותם המשתמטים מכול סיבה שהיא, אינם מתביישים בכך ומצהירים על כך בפומבי ואף מתגאים בזה.
את זה עלינו למנוע מהשרשה בחברה.
ערכים ואידיאלים זה דבר שיש לכולנו.
השאלה הגדולה היא, מה אנחנו מוכנים לתת למענה ואיזה מחיר אנו מוכנים להקריב למען אותו אידיאל. האם נמות למענו? האם נוותר על האידיאל ונשמור על חיינו? במה נבחר בחיים או במוות למען אידיאל?
תשובה ברורה- אין!
במהלך המאמר, אנסה להעלות דעות, רעיונות לשני הצדדים, שיביאו לקרוא נקודות למחשבה, כך שאולי במקרה אמת התגובה לסיטואציה תהיה יותר שלמה, אישית כמובן, כיוון שהיא תבוא לאחר הרהור ומחשבה בנושא.
אגע במאמר בפן ההלכתי והמוסרי של העניין.
- פן הלכתי-
שאנו באים להסתכל על הנושא מהפן ההלכתי חשוב לזכור, שההלכה לא משאירה לאדם את הקביעה של 'תפעל לפי המוסר האישי שלך' , אלא קובעת מה לעשות ואיך.
חשוב לציין שאדבר במאמר על חיי היום יום של אדם דתי ולא עת מלחמה.
וזאת כיוון שבעיתות מלחמה, מצווה על חייל דתי לצאת למלחמה, אף שיש בה כניסה וודאית למצב סכנה.
כאשר באו הפוסקים לדון בסוגיה של הצלת אדם מישראל נקבעו כמה הנחות יסוד:
1- במקרה שאין המציל מכניס את עצמו לספק סכנה כול שהוא במהלך ההצלה, וההצלה תהיה בטוחה, אז זו מצווה ואף חובה להציל, ומי שלא מציל עובר על עברה.
טעם קביעה זו נובע מהפסוק: "לא תעמוד על דם רעך" .
2- במקרה הפוך שכאשר המציל בא לעזרת אדם אחר, ובאקט של ההצלה הוא יכניס את עצמו לסכנה וודאית, אסור עליו להציל.
טעם קביעה זו מקורו בפסוק : "ושמרתם את-חוקתי ואת-משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני יהוה". (ויקרא יח' , ה').
וחי בהם ולא שימות בהם.
תלמוד בבלי מתואר מקרה ששני חברים הולכים במדבר, ולרשותם רק כוס מים אחת המספיקה רק לאחד מהם להגיע לעיר הקרובה.
מה צריך בעל המים לעשות? שתי אופציות עומדות בפניו: או לחלוק ואז שניהם ימותו, או שישתה הכול לבדו ויציל את עצמו.
רבי עקיבא פסק: "חייך קודמים לחיי חבריך" לכן על בעל המים לשתות הכול לבדו.
המחלוקת מתחילה כאשר המציל עלול להסתכן בחייו שלו לצורך הצלת חברו,
כיצד עליו לנהוג? להכניס עצמו לספק סכנה או לא?
זהו בעצם 'חופש הבחירה' היחידי שיש לאדם בנושא, והוא : מתי הוא בספק סכנה, ביחס לנתונים האישים של המציל, של הטובע ושל המקום.
דוגמא: אדם טובע בים ושני בני אדם הולכים בחוף. אחד מהם הוא ספורטאי ושחיין טוב ובשבילו להיכנס להציל את הטובע זה דבר של מה בכך ואין לו סכנה, אז הוא חייב לנסות להציל.
לעומתו חברו שהולך איתו , הוא אדם שמן שלא יודע לשחות , כניסה לים להצלת הטובע היא בשבילו סכנה ואסור עליו להיכנס לים.
לסיכומו של עניין אנו רואים שנושא זה נשאר במחלוקת. ועל כול אדם לנהוג ע"פ רבו.
- הפן המוסרי-
כל מי ששירת בצה"ל זוכר לפחות טקס אחד של השבעת טירונים.
חלק מהשבועה מדבר על "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת לחרות ישראל".
לפני שמתבוננים ברעיונות המתבטאים בשבועה, כדאי להקדים כמה דברים על ההיסטוריה שלה.
רבים מן החיילים של היום הם בנים של מי שהיו החיילים של אתמול. לא מעט מהם אינם רק בנים של חיילים אלא אף נכדים של חיילים.
ואם נשאל את עצמנו מה המשותף לדורות של החיילים, התשובה לא תהיה פשוטה וברורה. כלי הנשק לא אותם כלי נשק והחזיתות אינם אותם חזיתות!
התשובה הנכונה לשאלה בדבר המשותף בין דורות של החיילים, תתנסח במונחים אחרים. באמצעות משמעויות משותפות, סמלים משותפים, שהן מן הערכים היסודיים של הצבא. השבועה היא אחד מן הסמלים המשותפים לכול חיילי צה"ל, מאז שקם ועד היום.
אנו צריכים קודם לבוא ולשאול, מה פירוש " לשמור אמונים לכלל האזרחים במדינה"?
"לשמור אמונים" משמעו, להיות נאמן באותם תחומים בעלי חשיבות ראשונה במעלה בחייו של כול אחד ואחד, לפיכך לשמור אמונים פירושו, בראש ובראשונה, להיות נאמן לכלל האזרחים בתחום השמירה על חייהם ובמתן אפשרות לקיום אורח חיים תקין. בהקשר הישראלי פירושו של דבר להשתתף בפעילות ההגנה הצבאית על מדינת ישראל, על פי העיקרון לפיו " כולנו מגנים על כולנו".
לפי עיקרון זה, לתקוף חלק מאיתנו - פירושו לתקוף את כולנו.
לשמור אמונים לכלל האזרחים- פירושו לעשות את כול המעשים הנדרשים, כשותפים מלאים בהגנה של כולנו על כולנו.
ישנה שאלה שמתעוררת מעיקרון זה, ברגע זה משרתים בצה"ל באופן פעיל כך וכך אלפי אזרחים, בעוד כך וכך מאות אלפי אזרחים אינם משרתים בצבא ואינם פעילים כעת במאמץ ההגנתי?
הבדל אחד מוסבר בקלות. כול אחד בתורו, כל אחד בדורו.
הבן שמשרת עכשיו בצבא לא מופלה לרעה מאביו ששירת בעבר בצבא, כול אחד בתורו היה שותף להגנה על כולם.
נוסף על ההבדל הזה, אנו מכירים הבדל חשוב בין החיילים הסדירים עצמם.
ההבדל העמוק בין חייל קרבי שמסכן את חייו בפעילויות שבשגרה, לבין כל שאר החיילים, שתפקידם הצבאי הוא בעל חשיבות, אבל לא כרוך בו שום סיכון.
ההסדר של ההגנה המשותפת יכול להיחשב הסדר הוגן, בהנחה שכל אחד מהמשרתים בצבא ממלא תפקיד שאפשרי לו לפי יכולותיו האישיות.
אנו יכולים לבוא בטענות כלפי אלו שיכולים לשרת בתפקידים בעלי סיכון אך משתמטים או בוחרים להוציא פטור, אך לא נכנס לזה במאמר.
כמובן שנוכל למצוא את האלה שיגידו שהם לא מרגישים שום קשר למדינה ולאזרחיה, ככה שאין להם שום סיבה להתגייס.
העיקרון של " כולנו מגנים על כולנו" לא רלוונטי מבחינתם. טענתם העיקרית תהיה אין שום דבר שמחבר אותו לכול אזרח אחר, לכן אין סיבה שיסכן את חייו למענו.
לעניות דעתי, מתוקף היותנו אזרחי מדינת ישראל, מוטלת עלינו החובה של הגנת המדינה ואזרחיה. קודם כול ברמה המינימאלית של אני חיי במדינה אני חייב להגן עליה ועל האזרחים כמו שאבא שלי עשה, סבא שלי וכמו שחברים שלי עושים.
רמת המוטיבציה לשירות ומוכנות לסיכון חיים עולה במקביל ל 'כמות' הסיבות ועומק משמעותם. אפשר לראות זאת בצבא, החיילים הקרביים הם לרוב החיילים היותר בעלי אידיאלים ציונים לעומת חיילים בעורף.
חשוב לציין, שאני לא מדבר על אנשים שפיזית או נפשית לא יכולים לשרת כלוחמים אלא על משתמטים ופטוריסטים.
סיכום:
כפי שציינתי במבוא וכמו שהוכח במהלך המאמר אין תשובת קסם.
בפן ההלכתי נשארה המחלוקת עומדת בעיניה, וכל אחד ינהג לפי פסיקת רבו.
לעומת זה, המסקנה הנובעת מהפן המוסרי הינה, שיש צידוק לאיזה טענה שתוצג ולאיזה דרך שהאדם יבחר, כיון שאנו אישים בעלי חשיבה שונה ודעות מגוונות.
מה שכן ישנם מוסכמות חברתית ונורמות פעילות שמושתות בחברה שלנו, שאדם שלא פועל על פי הם היינו יוצא מגדר הכלל, סוטה מכללי החברה.
לדעתי, בפן ההלכתי אומנם אין לי רב ואני לא אדם שחי אורח חיים דתי, אך אני מסכים וטוען שהדעה שגורסת שהאדם מצווה להכניס עצמו לספק סכנה לצורך הצלת חברו- היא הנכונה.
יוצא מזה גם לפן המוסרי, האתי, שמוטלת על כול אזרח ואזרח במדינת ישראל החובה , שאני רואה אותה בכלל כזכות, לשרת בצבא הגנה לישראל, ולשמור על האזרחים במדינה,
כיוון שאנו חיים כאן, מקבלים הטבות וזכויות ומוטלת עלינו חובה מינימאלית של 'להחזיר טובה'
יש שיסברו שאין להם שום קשר למדינה ולאזרחים, ואין הם ישרתו בצבא, ולא ירגישו שיש בכך בעיה.
מה שכן בעיה בכך, שאותם המשתמטים מכול סיבה שהיא, אינם מתביישים בכך ומצהירים על כך בפומבי ואף מתגאים בזה.
את זה עלינו למנוע מהשרשה בחברה.
אין האדם מלמד את החיים, האומנם?!
