המנדלות של אנטון
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

המנדלות של אנטון 

מאת    [ 02/07/2014 ]
מילים במאמר: 3098   [ נצפה 2329 פעמים ]

 
 

המנדלות של אנטון 

מתפקדות כמעברים. מעברים בין עבר להווה, מעברים בין חיים למוות, מעברי התכתבות בין ההיסטוריה של האמנות למשמעותה האחרת בהווה. המנדלות של אנטון הן כמעברי הזמן המשתנים. קריאתן נחווית דרך דימויי נשים שהוא בחר לשכן בתוכן, לטפל בהן בדרך דיגיטלית מורכבת של חילוץ ודחיסה, של קרעי חלקים, קרעי זיכרונות. נשים מצוירות שצוירו במאות הקודמות על ידי טובי הציירים של אותה עת, עוברות שינוי במסע הזמן של אנטון, חלק מהנשים מצוירות בידיו שלו, במנדלות אחרות פרי מכחולו. אבל לכולן מאפיין אחד:

בין אם הן תוצר מתיחה של המחשב ובין אם הן עשויות באמצעות המכחול, הן מתפקדות כסמני תאוצת הזמנים בתוך מעברי המנדלות ונראות לעין הצופה כ"דימויים נמתחים".  דימויי נשים "נמתחות" "מסתחררות" במסדרונות מעגלי הזמן הספירליים. נשים נמתחות בתצורה מתעוותת. דימויים וזמן נמתחים ומואצים קדימה ולאחור במנדלות (תלויות נקודת מבט אישיות, תלוי בזווית ההתבוננות לתוכן, בידע מוקדם, בהלך הרוח ומהות המידע כשמתבוננים בהן. הן מתפקדות כדימויי איקונות, הן מושכות אל תוך המנדלות, מתוך תנועת המנדלות כתנועת הספיראלות של מאיץ חלקיקים.

הנשים במנדלות מהוות "דימויי- זמן". הן נבחרו לתווך בין הזמנים. הן הנשים המשתנות לאורך ההיסטוריה האנושית. דימוייו המשתנה מתעד גם את השינוי ההרמוני והדיס הרמוני של היקום והכאוס ושל ההיסטוריה האנושית. הנשים משפיעות דרך דימויי שפעת רכותן על העולם הרוחני והגשמי, כאמא אדמה ולפעמים הן מסמלות את היקום כולו, כמו גם מאפיינים אחרים שדבקו בהן כמגרות ומתגרות ומכשפות. הן עירומות ולבושות, הן תמות, בתוליות ושטניות, הן מצביעות דרך מנהרות הזמן על שינויי האקלים ההיסטורי, האנושי, התרבותי, זה המצביע גם על השינוי במעמדן, מהיותן נשות הרמון חסרות השפעה שתפקדו כבובות מקושטות, לכדי מודלים של נשות קריירה ומנהיגות ששברו מחסומים בעידן הנוכחי, דרך השינויים ההיסטוריים. הנשים הן דימויו המתכתב של אנטון עם המנדלות, הנשים כמנדלות.

המנדלות הן "מעגל מקודש" בשפה הסנסקריטית העתיקה, המכיל צורות יקום, את מרחב שמשות וכוכבים. עיקרן שהן עגולות, מיועדות לריפוי רוחני, לאנרגיות קוסמיות, הן שייכות לעת בה ראה את עצמו האדם כחלק מהטבע ולא כנבדל ממנו. המנדלות הנשיות של אנטון עשויות לייצג את הפרח הפעור האופייני במנדלות, הנפתח ונסגר, גם את גלגל העין כמראה של הנפש שבתוכו משוטטות נשים מעידני תרבות אחרים. הן מייצגות בעיקר את גלגל-הזמן כגלגל- נשים, גלגל הזמן הנשי המשפיע על היקום מתוך מנדלות המייצגות גם את כדור הארץ בהאצת זמן קדימה ולאחור.

הנשים גם כדימויי פריון, במשמעות האדמה, הטבע ועונותיו. אך במנדלות הקונוונציונליות אין דמויות אנושיות, גם לא של נשים. במנדלות של אנטון נוצר עימות בין הטבע, הטבע האנושי והטבע האנושי האורבאני, ובין עבר לעתיד. מנדלות כנשים מייצגות את חורבות העולם המתחדש, ובה בעת מתיישן על דרך מעגלי הזמן. דרך אזכורן מתוך ציטוטי תולדות האמנות הן מתגלות תמיד כנשים הענוגות והמפתות, ריאקציה דימויית, אולי אף צינית, אל מול נבילתו המואצת של העולם וסיאובו. המנדלות הנשיות כחלקיקי- מאיץ המובילים לניסיונות פענוח של סוד הבריאה. סוד הבריאה הוא אלוהי, כסוד הפריון. סוד הבריאה של מאיץ החלקיקים עדיין לא ידוע. "החלקיק האלוהי" לא ידוע, סוד הבריאה, הפריון, במערכת זמן מתקדמת ונמתחת בקודים משלה, מעבר למהירות האור, אל הלא ידוע, אך הלא ידוע, גם הוא עשוי לסגת לאחור.

המנדלות של אנטון מחדדות את סימולם של מעגלי הזמן מהעבר אל ההווה, מההווה אל העתיד ובחזרה, הזמנים מתערבבים, פרקי זמן נשאבים קטועים אלה מתוך אלה. גם המנדלות קטועות ונקטעות, גם הן עשויות מחלקים. בתוך מבנים מעוגלים, מבני זמן מהירים, יוצרי שלמות ואחדות רגעית, מעורפלת, עכשווית, מהירה.

המנדלות של אנטון כראיית הרגע בעיוות. זמן מעוות מתפקד כפונקציה של זיכרון מתכלה. זוהי נהייה אחר עבר הגדוש בסימבוליקה אופיינית, מתוך עיבוד שבבי זיכרון ואזכורים של היסטוריה אנושית דומה או שונה ואחרת. גלגל העין זוכר תמיד את שנוח לו לזכור, הוא מתפקד כ"מצלמת המוח", גלגל העין כמנדלת מאיץ החלקיקים, המוח הוא גם ה"חור השחור".

מרכז ההוויה והעניין האנושי התמקד מאז ומתמיד בנשיות ופריון, באלות הפריון, במלאכת הפיתוי, בתהליכי הולדה ומוות, היום העניין הוא סוד הבריאה. המנדלות הנשיות של אנטון עשויות מתוך זיקות להתבוננות בתרבות האנושית שיצרה נשגבות וחיפוש מתמיד אחר תהליכים, תהליכים שהובילו את העולם קדימה ולאחור, ומאחור לקדימה. התהליכים לא תמיד הגיעו אל יעדם. וכשהגיעו, הם מובילים גם להליכה לאחור, במובנים של הרס כדור הארץ למשל... דבר שהפך מהותי בתרבות האנושית: לחקור בתהליכים, חקירת התהליכים היא גם דרך התהוותה ההיסטורית של התרבות האנושית, חלק בלתי נפרד ממנה, חקירת התהליכים במדע חופפת לא פעם חקירת תהליכים באמנות ובאמנויות בכלל.

המנדלות של אנטון נוצרו תוך התכתבות מאסיבית ועמוקה עם תולדות האמנות, גלגל העין המנדלי של אנטון מעביר לצופה את המעורר לזיכרון והנוגע בעונג, אך בה בעת מזכיר לצופה כי הוא רק מתבונן מן הצד, נשאב לרגע לעולם שכולו מעברי זמן קטועים. המבט אל המנדלות שואב בעיקר אל תת- ההכרה, מתוך הסיבובים, הזמן מתקיים כאובייקט מופשט, הזמן מהווה משל לחוסר האונים של הזיכרון האנושי, גם זה הקולקטיבי.

הזמן כיחידה בלתי ידועה מורגש ומודגש רק בחלקיו. המנדלות - שעון ללא מחוגים. הזמן מורגש רק בחלקים שגורמים לזכור או לחוש מסיבות כלשהן את עוצמת הרגע הנתון. מתוך התת- מודע האנושי יצוצו משמעויות זיכרון שהן פונקציה של זמן. זמן שה תת המודע יעטוף אל תוכו ויפרש אחרת, בגרסה משלו. ה תת מודע הוא החור השחור של החלומות, החלומות הם מקריים ולא מקריים. כך גם המציאות היא מקרית והיא גם לא. המקרי שבמציאות עשוי להיות גם לא מיקרי. אירועים מקריים יקבלו תחושה של אי מקריות גם בשל תעתועים במימד הזמן.

אירוע בלתי מפוענח הופך לנושא מיסטי, אירוע מיקרי הופך לעניין בעל משמעות מעורפלת. גם אירוע לא מיקרי עשוי לקבל עם הזמן משמעות מעורפלת. כך תת המודע לא יאפשר אחיזה בזמן. המנדלות פונות אל הכאוס שביקום. כך גם האחיזה במציאות שהייתה, והאחיזה במציאות שתהיה. זו שנבנתה ונחרבה, תתקשה להתמקד, תתקשה שלא להתערפל על אף התיעוד שלה, על אף שעברה וחלפה ותועדה. וזו שתהיה גם לה מימדים שונים. בניית הפוקוס על ההיסטוריה שהייתה לא תוכל לעזור לבניית פוקוס למציאות שתהיה.

העין המנדלית כמאיץ חלקיקים, המוח כיקום, אפשר רק לחוש במציאות, אפשר לדעת מה השעה, אפשר לגלות חלקים מהותיים יותר או פחות מעברה, מתוך שרידיה כמתוך שרידי הזיכרון. המציאות עצמה היא בעצמה פונקציה מופשטת, גם היא על חלקיה מעורפלת וחסרת פוקוס, משתייכת לתת מודע, לחור השחור הקולקטיבי והפרטי. ותאוצת הזמן במנדלות תוביל ותשאב לא רק לענוג ולמרוכך, היא תניע את המעגלים הדיכוטומיים של צדדים שונים בתכלית. הנשים מן המנדלות השואבות אל תת המודע יהפכו על פי תפקידן החדש למפתות אל תוך הכאוס המואץ, מלאכת הפיתוי שלהן תוביל למקום שבו מתוך יצירת היש, הטוב והמוכר, יופיעו גם הזרות, הניכור והחידלון, כשינויי צבירה של אור וחושך מתחלפים.

המנדלות הנשיות של אנטון ימשכו לפיתוי, אל גבולות ומגבלות הזיכרון, אל מערכת סימבולית רב תכליתית שהשתמשה בנשות העונג, המפתות במלמלות, העירומות למחצה, בעלות העור הצח והרך להוות סמלי זיכרון של רגעי מתיקות מדומה, שיקרית. כאותם מודלים לציירים, נשות חברה מהמאות הקודמות, שהיו סמלי יופי לתאווה וראווה. סימולן טוען גם לאמירה על העכשווי, סימולן מתכתב גם עם מבול פרסומות התאווה הצבעוניות, רוויות הסקס והזימה הפונות אל תת המודע של הצרכן המצוי בהווה, מהותו הדרמטית של הקפיטליזם. לכל מוצר מכולת וכל מוצר תעשייתי נדבקת תווית ארוטית הפונה אל ה תת מודע המתענג, הקולקטיבי. מודלים לשטיפת מוח וליחסי תת מודע - צופה - קנייה ומכירה שבהווה, פלקאטי עונג סקסיסטיים בהווה נרקמים אל ה תת מודע האנושי כדבוקת דונג, דבוקת דונג נשאבת מעמלנות דבורים חרוצות הבונות ממציצת פרחי השדה את הדבש שבעונג הקנייה, המכירה, הכסף. 

הנשים הכחושות והרזות של מודעות הפרסומת בהווה, מסמלות דרך גופן את עידן השפע. מהנשים הבשרניות ההן שייצגו את מודלי היופי והתאווה אל הכחישות והרזון כמקור פיתוי. בתוך מעברי הזמן, באופן מקאברי, מתבקשות הנשים הבשרניות עם המלמלות ההן, ממאיץ הזמן, לסמל ולסמן את ראשית תאוצת השפע שבעידן העכשווי.

נשים שבלבוש שמלותיהן מסמנות את חמקמקותו של המושג "יפה" שהשתנה מעידן לעידן ובהתאם לתרבות האנושית. בהתאם לכך גם באמנות הפלאסטית כשאר האמנויות, הטעם הגלובלי נותר בעין המתבונן ,לא הטעם האישי. ההיסטוריה האנושית ידועה בטעמה הקולקטיבי. האופנתי הוא המקובל. המנדלות של אנטון כתאוצת הזמן אל המקובל משכבר והמקובל היום,  כפונקציה לא משתנה במהותה, בדומה אך גם בשונה מהשינוי שחל בחברת השפע וחלחל אל האמנות ולאמן בן- זמננו שעיסוקו המקורי בעבודת כפיים קשה, כבדה ואיטית, שעבודתו היחידנית והמקורית הייתה לצלם את המציאות ואת דמויותיה במכחולו.

עכשיו הוא מוצא את עצמו עוסק בעבודה מלוקטת, עשויה מתוך המיידע על אופני השימוש של מעבדת המחשב הדיגיטלית הספונה בביתו, שאופייה עצבני, מהיר, דחוס. מהירות דיגיטלית דחוסת היגדים בעומס משמעויות, כמהירות תאוצת השינויים שעברה מן העבר אל ההווה, דרך דימויים שהשתנו מאופן עשייתם הפיזית אל המנטאלית, בתאוצה סכמטית של עומס שכפולים מכל הסוגים, מהדיגיטלי אל הגנטי, המעבדתי, המחקרי, בלקיחה מן העבר אל ההווה דגימות במעבדת בדיקות המכילה אין ספור אבחנות וצורך עמוק לדעת במהירות על מהותו של העולם, מהירות המובילה גם לחוסר קבלתו, התמקדות בתהיות אודות שאלת ייחודו של העבר האנושי התם אל מול ההווה המושחת המדלג בקפיצות ענק כמעט אל סופו.

המנדלות של אנטון, מהציורי אל העשייה הדיגיטלית הקרה והזרה, בידי אמן הציור.  המנדלות החוקרות את היש שמתוך האין, מנדלות האין שמתוך היש. מנדלות של יצירת מרכז עולם מדומה. של עבר מפואר היסטורי בפורמט מדומה. של איזון קוסמי במנדלות מדומות. של שיווי משקל קלסטרופוביה המדמה את גבולות היכולת של הנפש להכיל זיכרונות, בראייה מתווכת שאיננה חד ממדית. של עיסוק נחוש ובלתי מסופק בקידומו של המוח המלאכותי, דרך ראיית האמורפי חסר המיקוד, דרך ראייה המפתה להתבוננות בעיוותיה, בתחלואיה, הסודות נותרים איתה.

עניינן של המנדלות "התקניות" "הרוחניות" איננו מתקיים באופן מובהק במנדלות הדיגיטליות "המערביות" של אנטון, אלא על דרך השאילה. שאילה מן העבר את הנשים המדושנות לצורך חזרה לעבר, חזרה להווה. אלה מנדלות על דרך הפרשנות הדיכוטומית, במובן אין סופי, בריבוי רעיוני אין סופי.

המנדלות של אנטון מדברות על יצירת האופן הפיזי כהקרנה של המנטאלי, והאופן הפיזי כמעט שאיננו מקרין דבר. הדימויים הנשיים מרוחקים ומתוחים כקפיץ בתוך מאיץ החלקיקים. זהו פרדוכס הבא לבטא את חוסר הפוקוס שיש בהן. הסיבוב המאיץ שניכר בתוכן, כמנהרות זמן, אינו מאפשר זוויות ראייה ממוקדת אל דימויי העבר. כמו גם אל המציאות המוחשית. מתקיים בהן אנטי- פוקוס, עיוותי ראייה המוצפנת בשלווה מפתה ומדומה. הפרדוכס נדחס אל מכונת הזמן שנשגבות דימוייה בהשתנות חסרת מוקד, בגודש תוכני על פני מיקוד חזותי. הדימויים הנשיים מסוחררים, חלקם מתעגלים אל תוך תחילתו של עולם אחר, של חור שחור. הם מתארים את תחילתו של סיאוב, ריבוי ומידע דרך איקונה דימוי הגוף הנשי. סיבובי המאיצים מותחים את הדימוי הנשי ומעוותים אותו במעבר מנהרות הזמן של המנדלות.

השינויים האסתטיים הם ביטויים של השינויים המנטאליים. השינויים נוצרים על פי צווים קונבנציונליים של טעם ויידע מצטבר, ציבורי. הנשים עם השמלות המסולסלות או העירומות, בגופן המוצק והשמנמן היו מקובלות פעם כמודל הטעם הטוב וכמודל ליופי ונשגבות שנגמרה בחלוף הזמן בין מנהרות הזמן עם הופעת השפע החונק, האוכל המלאכותי, הטעם ההמוני והפלאסטיקי של החברה המערבית. שפע שהפך את השומן למחלה והגדיר מחדש את מודל היופי כרזון מבורך, כאנטי תזה למוצריו של האדם, כאי אמון ביצירת התכולה האין סופית של המזון שהוא מנפיק שלא לצורך על כדור הארץ, בה בשעה שמיליוני אנשים שחיים בו מתים מרעב.

המנדלות הנשיות מסמלות את השינוי שעבר על האנושות משכבר דרך איקונת הגוף הנשי, משמנה ויפה לרזה ויפה. כל זה נכון ויפה לאמירת המנדלה של אנטון כמאיץ חלקיקים ולפירוק התכנים המכילים שלה, אך הצופה ממבט ראשון יתבלבל, הוא יראה בהן למראית עין תמונות עבר. איקונות נשיות יפות מן העבר. הן מתפקדות כציטוט מציירי העבר ומעולם שהחל לבנות את עצמו לקראת התיעוש והסיאוב. הן אינן נתפשות ברגעי המבט הראשונים כמנדלות דיגיטליות עכשוויות.

כשיוצר מנדלות בונה מנדלות הוא שוקע אל תוכן בתהליך של מדיטציה, וכך גם הצופה אמור לשקוע. תהליך המדיטציה במנדלות של אנטון פועל בצורה לכאורה דומה. ד"ר אנטון בידרמן שילב בין כל המרכיבים הנכונים כך שהצופה אמור בתהליך הצפייה לשקוע פנימה כמו אל תוך מנדלה עגולה, אך פתאום יעצור, יחשוש לשקוע אל תוך מנהרת הזמן של המאיץ כי מה שבאמת חוסם את הצופה מלהכנס בשלוות נפש את תוך המנדלות זה הפחד מעיוותי הנשים שהמנדלות משקפות אליו, העיוות הצורני כמראות פנוראמיות, יוצר בעין הצופה מלכוד, מסמן לו תמרור עצור.

המנדלות של אנטון מהוות סוג של משככי כאבים בעבור אי היכולת לשאת את ההארה. ההארה באה מהטבע, מהקשר של האדם לטבע, הטבע התרחק, הטבע הסתגף, הטבע נבלע, המנדלות מכוונות להרפיה, להגעה למקומות נשגבים, אך בפועל פעולתן של אלה,הפוכה. הן מושכות מהמקומות הנשגבים והייחודיים, מצורת המנדלות המקורית, מאיקונות יופי מקובלות, אל מאיץ החלקיקים וממנו אל הכאוס. המנדלות של אנטון אינן מתחברות אל היקום, גם לא אל האדם, הן דוברות כשפה מלאכותית את השינוי שחל באנושי, דרך הפונקציות הרבות שהשתנו במאגרי הידע האנושי.

המנדלות של אנטון גם לא משקפות את קירות המקדשים, הן משקפות אם הנטייה הטבעית של הצופה להתרפק נוסטלגית על מקדשי העבר התרבותי שהוא מכיר מהמוזיאונים שבלונדון ובאיטליה מלפני כמה מאות שנים. הוא מכיר את ציורי המודל הנשי והנשים המענגות של ציירי העבר. המנדלות הללו אינן יכולות לשמש כלי עזר במדיטציה, הן גם לא פונות לבודהות ולא לאלוהות.  הן מהוות מחיצה מתוחכמת בין דימויי הפיתוי והעידון של תרבויות האדם בעבר אל מול דימויי הפיתוי בהווה, והן מכילות מעגלים המתארים במדויק את תאוצת העולם המערבי אל סיאובו וסופו.

אין במנדלות של אנטון כל סגולה למתן שלווה ותחושת אחדות, אלא להפך, המנדלות שהאמן מגדיר אותן בשם כולל: "מראות זמן", מהוות תפאורה, מסך עשן של ההווה. הן מתקיימות כשלט כניסה מפתה, כמחיצה לפרשנות ולהתכתבות עם אי ההרמוניות של ההווה. עם אי הסדר ואי האנושיות שבעולמנו המנוכר. עם ההיסטוריה המתיישנת מדי יום במהירות האור, מתוך תאוצת החלקים. עם אופיו חסר הסבלנות של האדם המודרני מאוד, עם ריבוי צורות המחשבה וחוסר האחדות שבריבוי. עם תהליכי בנייה, החסרה והסרה שבהם לכל רכיב יש צורך בלתי נשלט להשתכפל באופן גנטי או רעיוני לעוד ועוד דימויים זהים, קרובים, דומים, או לעצמו כפרט מקורי, עד כי הוא נבלע בחשכת הדמיון המושלם. הזהות השלמה מושכת לחוסר וודאות רעיונית.


תחושת הייחוד הקוסמי והאנושי נעלמת לא רק דרך המצאה מהפכנית, אלא על פי רוב דרך שיבוט והכפלת הקיים. גם המצאה מהפכנית תהפוך בעין האדם העכשווי לחסרת ייחוד אם תשתכפל. הכל תלוי בזווית המבט המשתנות בהדרגה של האדם, גם השכפול עשוי להראות בעוד חמישים שנה כפונקציה מקורית ואנושית, אך בינתיים,  כך באה לידי ביטוי דרך הטיפול הדיגיטלית כצילומי. מעבירה את נגיעת האמן במנהרות הזמן אל נגיעת האמן שהייתה לפניו, מערבולת של מאיץ טכנולוגיה מתקדמת, באופן של עריכה ועיבוד דיגיטליים אין סופיים, הסותרים עשיית מנדלות יחידניות, מסומלות כעבודת יד חד פעמית.

עניין זה סותר את הגישה הייחודית שהייתה תמיד נר לרגלי האמנים, שהורגלו לעבוד בידיים ולגעת בחומר ו"להתלכלך" בצבע ובפיסול, כך שגם תהליך היצירה מסתאב, התהליך הופך לנקי, מחויט, היכולת שלו להשתכפל ללא סוף יוצר תהליך הנוגד את הייחוד, המוטמע האין סופי מסתמן כחסר ייחוד. חוסר הייחוד לא יכול לשקף אמנות, ובעוד התוכנה הדיגיטלית שייכת לעוד מחשבים, המוח האנושי בינתיים שייך רק לאדם אחד, את התוכנה הדיגיטלית מישהו אחר המציא ולא האמן עצמו , זוהי נקודה לשיח בפני עצמו. תוכנה הדיגיטלית גורמת לתהליך השכפול להתקיים וכמו הדימויים הנשיים החד פעמיים ביצירות האמנות של העבר שאיש לא חשב עליהם משוכפלות, כך עוברים גם דימויי העבר שינוי דפוס משונה. הם הופכים למשוכפלים על אף ייחודיותם, מי היה חושב על כך במאה ה- 16? שהרי אלה דימויים שבעבורם ישבו טובי הציירים במאות הקודמות ועבדו על כל יצירת שמן כזו שנים.

התהליך הדיגיטלי מצטט זרמים משכבר לכדי אמירות משתכפלות, זהו אותו תהליך שעבר מהעולם של יצירת הייחודי אל העולם של יצירת הסינטטי והטכנולוגי המשובט. זהו תהליך של שינוי בצורת המחשבה במנהרת הזמן מהעבר להווה, כובש חלקה טובה או ישנה, זהו גם תהליך המשמש כמפתה, כפיתיון, המעביר באופן מיידי את הצופה מהמחשבה על הייחודי למחשבה על ההמוני, זהו תהליך שהופך את העידן ה"ידני", "התם", "האישי", לעולם מנוכר חסר ייחוד ומשוכפל. התאוצה המואצת מובילה בסופו של דבר לנוכחות מציאותית עכשווית מאוד, אך גם "לקיום ללא קיום","לזמן ללא זמן".

 התחושה היא ככניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לקפיצה מהירה במהירות האור לכל כיוון רחוק מהעבר, או קרוב אל העתיד, כל הפרדוכסים שאותם ציינתי דרך עולמן של הנשים המדושנות המצוירות, אל משמעותן של המנדלות בכלל ואלה של אנטון, דרך כוח הסיבוב והשיבוט, דרך עיוותי הדמויות הנשיות, כולם כאחד מהווים את תחילתו של כאוס עכשווי המשכפל את זיקתו לייחודיות באופן סיסטמתי, כאמירה בפני עצמה על מדולריות של זמן, והחיפוש אחר הזמן. הזמן, השחקן הראשי בפרדוכסים הללו, מרחיב בכוח את גבולותיו דרך ערכים אלה, הזמן נשען על גרסתו הקודמת, הזמן הוא גם הגרסה העכשווית, והוא גם העתיד, הזמן הופך את עצמו לסינדרום תהליכי רב עוצמה, הזמן מטפל בשכפול הגנטי, בשכפול הדימוי,   הזמן כקלישאה יוצר שפע של ריק, שפע ריק שמתמלא כל אימת שרכיבים מסוגים שונים יגרמו לו ליצירת אמירה חדשה. העידן הנוכחי נשען על אובססיית רכיבים מוכלאת שעדיין לא נבנתה עד הסוף, חלק מאמירותיה של התקופה והמקום יזרקו לתהום הנשייה בכדי  לייצר אמירות חדשות שיבלעו אף הן בכוח הזמן, חלק אחר יתכנס אל תוך מבנה חדש.

באחת מתערוכות היחיד שהציג אנטון בידרמן בגלריה 'שלוש' בסוף שנות השמונים כתב: "תחושה של ניכור היא פונקציה של התבוננות בין זיכרון מול זיהוי". בהמשך הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון פתח תקווה בשם "מחסן זיכרונות תרבות", בתערוכה זו באו לידי ביטוי דימויים שליקט וצייר מתוך המחסן הגדול של תולדות האמנות והאנושות.

בידרמן עוסק לאורך שנים בפירוק ובהרכבה מחדש של מבנים רעיוניים וויזואליים המשנים או מגבשים דימויים של מציאות אחת אל תוך מנהרות של מציאות אחרת,  דרך ההווה אל ההיסטוריה של האמנות והתרבות והאמנות המהווה חלק חשוב ומרכזי בעולם המציאות. האקלקטיות והסימבוליזם המרובים שבעבודותיו מאפשרים קריאה רב כיוונית של "חורבות התרבות" כפי שהוא מגדירן, כארכיאולוג תרבות,

ד"ר אנטון בידרמן הוא רב - אמן,  הוא מרים אבן מעל אבן. 

על הגדרתו "חורבות תרבות" אוסיף: "חורבות תרבות שנופלות וקמות מחדש ושוב נופלות". ולא רק בחורבות תרבות מדובר, אלא במחקר אמנותי - רעיוני החופף או דומה פילוסופית למחקר אודות מאיץ החלקיקים. המנדלות הללו מעבר למורכבותן ולחיבור הקושר שלהן עם ההיסטוריה האנושית והאמנות, בין עבר להווה ועתיד מספרות על תהליכי הזמן, על האמן המחפש אחר האמת, אחר סוד הבריאה, אחר החלקיק האלוהי. זאת בדומה לחוקרי מאיץ החלקיקים המנסים להפעילו בהווה, ללא הצלחה עד כה. 

 חורבות מפוארות אלה, בתוך תהליכי בנייה, עוברות כחוט השני לצד התמורות והשינויים שהתחוללו תדירות לפרקים בהיסטוריה הארוכה ורבת השינויים של האמנות, מהמודרניזם אל הפוסט מודרניזם, משם גם אל הפוסט פוסט מודרניזם. מבחינה זו א.ב. הוא יוצר מושגי המציב כמו בתוך חור שחור תהליכים רב תרבותיים החושפים את האמיתות. הוא נשען על שרידי תרבות באמירה ויזואלית נוקבת ונוגעת, אמירותיו הוויזואליות יוצרות משמעויות חדשות אל תוך המציאות מתוך תהליכי הבנייה והחשיבה על האמנות הפלאסטית.

אחד מהמאפיינים ליצירותיו בא לידי ביטוי בכך שהוא מרבה להשתמש בפיגורטיביות ובהפשטה בתוך עבודה אחת, כשהפיגורטיביות מהווה לא פעם הפשטה לכשעצמה, ואילו ההפשטה מהווה פיגורטיביות לכשעצמה, ובתוך כל אלה, כל אחת בפני עצמה בתהליך של אחדות ופירוק, תהליכים אלה חופפים לתהליכי המדע המדויק. התהליך והעבודה, המחסנים והתיאוריות יוצרים מארג מדהים של קולאז'ים רעיוניים מרתקים, נוסחאות מרתקות, הם מעבירים מתוך החיפושים תחושה וודאית של חוסר וודאות ושל חוסר וודאות מתוך הוודאות.

בידרמן מתייחס למציאות ולאמנות כאל ערכים היונקים אלה מאלה, אך גם הם לכשעצמם עשויים משברי אינפורמציות, וכך באופן פרדוכסלי עודף הריבוי, עודף האינפורמציה, עודף המידע, הלקטנות והטכניקות המשתנות, הפיגורציה וההפשטה, העבר והעתיד, מדגישים במסרי יצירותיו אל הצופה את חוסר יכולתו של האדם להבין לעומקם של התהליכים עצמם, על אף נסיונותיו הבלתי נדלים. התהליכים מצביעים גם על חוסר יכולתו של האדם להבין את האצת ותאוצת מעגלי הזמן, לנבא במדויק אודותם, ולדעת לדון בהם בבהירות גם לאחר שהתקיימו, כי כל זמן הוא פונקציה של מעגלי זמן נוספים, קשה להתעכב במדויק על כל מעגל כזה גם כשחופרים בחורבות תרבות איתנות.

יצירות המנדלות הן בבחינת מעגלי זמן כאלה המתקיימים בתוך עוד מעגלי זמן. האדם שעדיין לא הצליח לעבור מזמן לזמן עוד לא יכול להם, ממש כשם שחוקרי הזמן, הפיזיקאים, עוד לא הצליחו להם. השינויים ושפע המידע יובילו למשמעויות נוספות, ובסופו של דבר המנדלות של אנטון מעלות סיפור מרתק על האין סוף, כפיצול השאלות הגורליות, כחוסר הידע של האדם להעריך בוודאות את האין סוף ואת סוד הבריאה.

המנדלות של אנטון, הן לכשעצמן מהוות טרנספורמציה מעיסוק במדיה האמנותית הישנה לעיסוק במדיה האמנותית החדשה. זו הלבושה בכסות אחרת, המתקיימת בתוך מעגלי זמן אחרים לא מוכרים. מאמר זה נגע בנקודות רבות שעוד אפשר היה לפתח עד אין סוף. בעיניי מדובר ביצירות חכמות, עתירות תכנים עמוקים, הנוגעים לאמנות הפלאסטית מכל רבדיה וזמניה. אשמח אם בעתיד הקרוב יימצא להן מקום והן יוצגו בכבוד באחד משלושת המוזיאונים הגדולים בישראל.  

קישור לסרטון: https://www.youtube.com/watch?v=1wp9ccVLR0o

מוכרחה אני להוסיף למאמר זה, ולמי שמתעניין - לינק מתוך עיתון הארץ. קטע מהותי שלא ראיתיו לפני שכתבתי את המאמר, לא ידעתי שהשתמשתי בהקשרים ובמילים כל כך מדויקות עד שלא ראיתי יומיים אחרי כתיבת המאמר את הכתבה הזאת הנוגעת לבעיות "עיוותים" בפרויקט השאפתני ביותר של האדם מול היקום - מאיץ החלקיקים שבשוויץ. http://news.haaretz.co.il/hasite/spages/1123592.html?more=1

Dr. ANTON BIEDERMANN is a Painter, Sculptor, Art teacher and lecturer, artistic project producer in Israel and abroad, Manager and Curator of the Art School and Gallery ?Studio Oman?- Hadera, Israel. http://anton-art.co.il/ http://enter-system.com/site/index.asp?depart_id=63175 l

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב