רגע קודאק מושלם- האשליה שבמשמורת משותפת
החג הבא עלינו לטובה מספק לנו הרבה רגעים משפחתיים , גם לי היה רגע כזה עם בני הקטן... הוא נשכב עליי פנים על פנים. שם את הלחי המתוקה שלו על הלחי שלי ונרדם. מהצד זה היה רגע קודאק מושלם.. כמי ששכבה תחת פניו, אני יכולה לומר שלמרות ריחו המשכר של בני הפעוט ומגעו הנעים, אחרי 2 דק' נהיה לי כבד.. נרדמו לי הפנים והריר שנזל על פניי, לא הקל את תחושת הכאב שהתחילה ממשקלו של הבונבון שלי על פרצופי המעוך...
בעודי שוכבת ככה מסרבת להפריע את מנוחתו של ילדי הקטן ומוכנה לסבול בשבילו כל כאב ואי נוחות שתציף אותי, חשבתי על המושג הזה שנקרא "טובת הילד". מושג אותו בתי המשפט כ"כ אוהבים לזרוק לאוויר כדי להצדיק כל החלטה שנוגעת לקטינים שלנו בלי בדיקה ממשית האם זוהי באמת טובתם?!
בתי המשפט בישראל והוועדות השונות שהתכנסו לאחרונה אימצו לחיקם בחירוף נפש את רעיון "המשמורת המשותפת". ברור הרי ששני הורים לילד עדיפים מאחד ואין בגירושים הצדקה לחסוך מילד הורה... אך חייבת להישאל השאלה האם משמורת משותפת כהלכתה ועל פי הגדרתה, שהיא דה פקטו יצירת 2 בתים לילד אחד, האם היא באמת "טובת הילד"?
בשנת 2008 הוגש דו"ח ועדת שניט אשר המליץ על משמורת משותפת ככלל וביקש לבטל את חזקת הגיל הרך, מסקנות אלה מאומצות רובן ככולן בבתי המשפט לענייני משפחה וכיום ניתן לראות יותר ויותר פסיקות הנוטות לכיוון משמורת משותפת.
בנקודת זמן זו, בה אנו בעיצומה של "רפורמה" לעניין המשמורת ההורית, חשוב לעצור ולשאול האם באמת "טובת הילד" היא 2 בתים ו 2 מרכזי חיים.
מחקרים בארצות הברית מראים שלא כך הדבר.
גישת המשמורת המשותפת אומצה מעבר לים כבר לפני עשרות שנים. הדבר מאפשר מחקרים ארוכי טווח ובדיקת ההשפעות של חלוקת חייו של קטין ל-2 בתים והמסקנות לא משאירות מקום לבלבול, "טובת הילד" לא באמת נבחנת במקרים שכאלה, רק טובת ההורים ותפיסתם האישית לגבי הורות מהי.
ברוב המוחלט של המקרים ילדים שגדלו ב- 2 בתים גדלים בתחושת בלבול, חוסר שייכות, חוסר יציבות והדבר משפיע קשות על יכולתם לנהל מערכות יחסים תקינות עם בני זוגם ובכלל, הם גדלים להיות אלימים יותר ובעייתיים יותר בחייהם האישיים והמקצועיים.
אזהר אקדים ואומר, שני הורים פעילים, מעורבים ובעלי מסוגלות לקטין הם בעלי משמעות קריטית להתפתחותו התקינה והבריאה נפשית. על כך אין חולק! השאלה הנשאלת היא האם הדרך לכך עוברת דרך "משמורת משותפת" כהגדרתה. האם הסדרי ראיה מורחבים בהם ההורה שאינו משמורן רואה את הקטין באופן קבע ואף יומיומי אך מאפשר מרכז החיים אחד וקבוע לקטין אינו יותר נכון ל"טובת הילד"?
בהערת שוליים אציין כי משמורת משותפת מחייבת גם את ההורים בהגבלת חייהם, הישארותם במקומות מגורים קרובים, קשירת חייהם הפיזיים אחד בשני גם לאחר הגירושים ואף לאחר הקמת מערכות יחסים נוספות, פרק ב' וכו', האם נכון להגביל קריירה ו/או זוגיות והתפתחות אישית של הורה במחיר של השארתו בתוך מרכז חייו של הקטין? האם הורה ממורמר או מקריב הוא הורה טוב יותר? האם איכותנו כהורים נמדדת במידת ההקרבה שלנו?
זכותנו כהורים ליישם שיטות חינוך, גידול והתפתחות לילדנו הקטינים לפי אמונותינו ודעותינו, אך בעשותנו זאת עלינו לחשוב ראשית על תפיסת החיים של הקטין, מתוך ראייתו שלו, מה הוא זקוק כדי לחיות חיים בריאים ומאושרים.. אני אטען שהדבר לא תמיד עולה עם הצרכים שלנו ו/או הרצונות האישיים שלנו כאנשים וכהורים ובזאת אנו נבחנים... אם טובת הילד חשובה מטובתנו שלנו, מרכז חיים אחד ויציב הינו חשוב ועיקרי בכל אלה ונכון הדבר כי יהווה קו מנחה לכל חלוקה הורית בה נבחר
למגלי העניין- קישורים למחקרים המדוברים:
עו"ד שני ליבמן
