הריתוך כמקצוע בישראל- האם בר השגה? מבט פנורמי אל החינוך המקצועי בישראל
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הריתוך כמקצוע בישראל- האם בר השגה? מבט פנורמי אל החינוך המקצועי בישראל 

מאת    [ 13/03/2014 ]
מילים במאמר: 4241   [ נצפה 2592 פעמים ]

 
 

הריתוך כמקצוע בישראל- האם בר השגה?

אינג' עדי א. עציץ, עו"ד

 

הוועדה הלאומית לריתוך (להלן: "הוועדה") פועלת מזה שנים רבות לקידומו ושדרוגו של תחום הריתוך בישראל. זאת לנוכח היבטי הבטיחות המובהקים הגלומים בביצוע עבודות ריתוך במסגרת פרויקטי תשתית שונים, ריתוכי ציוד לחץ, צנרת, מוצרי תעבורה, מתקני הרמה, מתקני ספורט ועוד. בתוך כך פועלת הוועדה מזה זמן רב בקרב רשויות המדינה, התאחדות התעשיינים וההסתדרות להכרה בעבודות הריתוך כמקצוע ייחודי לכל דבר, וזאת לנוכח היבטי הבטיחות הגלומים בהן, כאמור. לצערי מצאתי את עצמי יחד עם חבריי בוועדה מאותגרים לא אחת באמצעות משוכות בירוקרטיה רבות שניצבו ועדין ניצבות בדרכנו, ואשר מנעו ועדין מונעות בעדנו להשיג את היעד החשוב הזה. המשמעויות העיקריות הנגזרות מאוזלת יד זו, הינן:


    • רתכים שאינם מוסמכים משולבים בעבודות ריתוך, גם באלה הנחשבות קריטיות מבחינה בטיחותית. לא זו אף זו יובהר, כי מקריאת תעודת ההסמכה של חלקם מתברר, שהם אולי מוסמכים לתהליך מסוים אך אינם מוסמכים לתהליך הריתוך הספציפי אותו הם נדרשים ליישם כעת.
    • במסגרת שוק העבודה הישראלי נמנעת יצירתם של מסלולי קידום לרתכים, שיש בהם כדי להבטיח יצירת עניין ומשיכה למקצוע חשוב זה אשר ניתן למצבו גבוה הרבה יותר מרמתו כיום
    • ביסוס מעמדו של כוח האדם העוסק בריתוך בישראל ויצירה של מקורות תעסוקה בהיקף גדול הרבה יותר, אינם מיושמים בפועל
    • היצע הרתכים בישראל עומד ביחס הפוך לרמת הביקוש ההולכת וגוברת. המשמעות הינה, שהתעשייה המקומית לא מתבססת בצורה נאותה על כוח אדם מקומי ולפיכך נדרשת להביא ארצה כוח אדם זר, גם כשמדובר בפרויקטים המיושמים בארץ על ידי חברות זרות
    • בטיחות המשתמש והסביבה אינה מובטחת תמיד
    • איכות ומקצועיות הביצוע של ריתוכים במבנים שונים בארץ אינן עומדות, במקרים רבים, בסטנדרטים מקובלים בעולם
    • חסכון למשק בשל הקטנת הסיכוי לכשלים, הן בהיבט של שמירה על חיי אדם (חסכון בימי מחלה והיעדרויות) והן בהיבט של הקטנת נזקים אפשריים לרכוש נמנע, וזאת למרות הרצון, עפ"י המדיניות הממשלתית הנוכחית, לפעול להקטנת יוקר המחיה. יובהר, כי ניתן להפנות את העלויות שנחסכות כנ"ל, לאפיקי חינוך, רווחה וסיוע לצעירים, בדיוק בהתאם למדיניות הממשלתית המוצהרת.

 הוועדה פועלת מזה שנים להגדרת תחום הריתוך כמקצוע אך ללא הצלחה מספקת. משום מה אנו נתקלים פעם אחר פעם במשוכות בירוקרטיות רמות, מזהים רצון טוב אצל נציגי רשויות השלטון אך מכאן ועד להבאת הנושא החשוב הזה לחוף מבטחים הדרך ארוכה, או ליתר דיוק, חסומה. מדובר בחסמים מיותרים, שראוי ונכון שיוסרו, וזאת במסגרת מדיניות ממשלתית נאותה. אמנם אנו מקיימים ב- 14 השנים האחרונות קורסי הכשרה של מפקחי ריתוך, ומסמיכים את אלה שעומדים בהצלחה בבחינות המאתגרות, אך זימונם של אותם מפקחי ריתוך מוסמכים ליטול חלק בפיקוח על פרויקטי תשתית בישראל, הינו על בסיס וולונטרי בלבד. זאת אומרת שישנם פרויקטים רבים המיושמים בישראל ללא פיקוח כלל או בפיקוח מזערי ולא מבוקר, במקרה "הטוב".

האם המצב בארץ כה שפיר שאנו יכולים להרשות לעצמנו, כחברה, להתעלם מהצורך הדחוף להסדיר את עבודות הריתוך המיושמות בישראל, ולהכניסן למסלול רגולטורי ראוי המבטיח שרק רתכים מוסמכים יועסקו בהן, ושלא ניתן יהיה להתחיל פרויקט ולסיימו ללא מעורבות פעילה של מפקח ריתוך מוסמך?! התשובה הינה, לכל הדעות, שלא! אלא שעולם כמנהגו נוהג ותופעת האבסורד לא רק שמתרחבת אלא שזו אף הכתה שורשים עמוקים. השאלה המתחייבת הינה: מתי הרשויות במדינה שלנו תתעוררנה? מתי מקבלי ההחלטות יפנימו סופסוף שאנחנו עוסקים בבטיחות המחלחלת לכל אפיק בו אנו מעורבים בחיי היומיום שלנו?!

ובכן, טול קורה מבין עיניך וצפה באירועי הכשל ההנדסיים האחרונים להם היינו עדים. די לנו אם נביט באסונות הללו ממעוף הציפור כדי להבין שיש לנו כחברה תרומה נכבדה להתרחשותם, וזאת בעיקר לנוכח שתיקתנו המתמשכת כפרט וכחברה. כל אחד מבין שאירועי הכשל ההנדסיים הסעירו אותנו ביום קרות האירוע ואולי בימים שלאחר מכן, אך לצערי לא טלטלו אותנו די הצורך כפי שהיינו מצפים, על מנת שנזכור אותם תמיד. בחודשים האחרונים נוכחנו לגלות שמרפסות שמש בבניינים חדשים, כדוגמת אלה שבחדרה, קורסות, נוכחנו לגלות שמשאית העושה דרכה ברחוב וייצמן בכפר סבא והנוהג בה אינו מרוכז דיו כדי להבחין בגובה המקסימאלי המותר למעבר מתחת לגשר להולכי הרגל, פשוט לוקחת איתה את הגשר זמן קצר לפני שהתלמידים יפסעו עליו בחצייתם מעל כביש ראשי סואן. אחת ההתמחויות שלי הינה ציוד לחץ. שם יש מושג שנקרא Leak before break"", ז"א שיוצרים לכתחילה במסגרת התכנון, מנגנון המבטיח שבמקרה של כשל המיכל ידלוף בטרם ייכשל ובכך יימנע פיצוץ אפשרי. ומה קרה במקרה זה? האשימו את הנהג, שוודאי יש לו אשם תורם ברור, אך שומה על המתכננים להבטיח שהגשר לא יקרוס בצורה זו. ואם לא די בכך, אזכיר גם את מחלף דרור שבסערה הגדולה של חורף 2013 שקע בקול ענות חלושה, זמן לא רב לאחר שנגזר הסרט במעמד טכסי מרשים ובקולות תרועה. הלוואי וזה היה הכשל האחרון, אך שוב נוכחנו אך לא מזמן  והשכמנו קום לשמע דיווח מצמרר על פיצוץ הגז הקטלני בירושלים אשר במהלכו נגדעו חיים במשפחת טופאן. האירועים הללו, אחדים מיני רבים, מצויים בערכאות משפטיות, בשלב כזה או אחר, דבר, שלבטח יימשך זמן רב. משך הזמן הארוך הזה מצוי בעוכרנו. כשיגיעו הסוגיות הללו לידי מיצוי נהיה שקועים באירועים אחרים אשר ישכיחו מאיתנו את הכשלים ההנדסיים החמורים הללו. המשמעות ברורה- ספק אם יופנמו הלקחים והאם תשונה השיטה. תרבות הסמוך, עיגולי הפינות ומקסום הרווחים על חשבון בטיחות המשתמש והסביבה, שכה רווחים בחיינו והכו שורשים הרבה מנציחים את הבעיה בה אנו שרויים מזה שנים רבות.  ראוי על כן, לעקור אותם ממחוזותינו, שכן הכל מתחיל ונגמר בתרבות ובחינוך.

אירועי הכשל הנ"ל לצד הקושי במיסודו של תחום הריתוך בישראל, כך, שיקבל הכרה של רשויות המדינה ככזה המחייב הסמכה של העוסקים בריתוך וככזה המחייב פיקוח שוטף של מפקחי ריתוך על פרויקטי תשתית המיושמים בישראל, הביאוני לחרוג מגבולות תחום הריתוך ולצלול עמוק פנימה תוך נבירה במעמקי מערך החינוך המקצועי הקיים, אם בכלל, בישראל. זאת תוך השוואתו למערך הקיים בארצות המערב, מתוך כוונה להבין האם ישנו סיכוי להפוך את עבודות הריתוך בישראל למקצוע מוכר, אם לאו.

בטרם נצלול אל נבכי השאלות המהותיות והחשובות שהצבתי לעצמי כאתגר, מן הראוי לערוך אתנחתה קלה ולהתמקד בישיבת הממשלה שהתקיימה ב- 9/2013 ועסקה בחינוך המקצועי בישראל. באותה ישיבה שטח שר החינוך את תוכניתו להרחבת מערך החינוך המקצועי בישראל. דא עקא, 3 שרים זינקו ממקומם והתנגדו בתוקף ליישום התוכנית המוצעת. היו אלה השר סילבן שלום, השר עמיר פרץ והשר מאיר כהן, שלושתם באים ממפלגות שונות אך דבר אחד מאחד אותם- מקורם בפריפריה ושלושתם מזרחיים. הגדיל לבטא את מחאתם השר שלום באומרו: "אתם לא תחזירו את החינוך המקצועי לעיירות הפיתוח. אם אתם רוצים חינוך מקצועי אז בבקשה, אבל רק כששרי הממשלה ישלחו את הילדים והנכדים שלהם לחינוך המקצועי נסכים שתחזירו את זה לשאר המקומות. קודם בצפון ת"א, אחר כך בירוחם!".

עמדה זו, אותה בטאו שרי הממשלה למגינת לבו של שר החינוך, מחייבת אותנו להקדים ולסקור את הנושא מנקודת מבט היסטורית. עוד בשנותיה הראשונות של ישראל כמדינה ואף עוד קודם לכן הושם דגש רב על הקמתו של דור עובדים בעלי ידיים חכמות. עוד באותה תקופה ידעו להעריך את חשיבותן של ידיים מנוסות, מוכשרות ומקצועיות ולכן רבים פנו לבתי הספר המקצועיים והחלו לעשות חיל בתחומי המסגרות, המכונאות, החשמלאות ועוד. אלא שכבר בסוף שנות ה- 70 חלה תמורה במארג החיים בישראל, ובדומה למדינה, גם בצבא הופנו האנשים הטובים למקצועות הלחימה, וזאת על חשבון משרות אחזקה למיניהן. בנוסף נעשה ניסיון במסגרת רפורמה שבוצעה בישראל, להבליע את חשיבות החינוך המקצועי בחינוך העיוני, דבר שבפועל גרם לנזק גדול יותר. כתוצאה מכך קרנו של החינוך המקצועי ירדה עם השנים וגם הניסיון לבצע רפורמות מקיפות נוספות לא צלח. היום, למעשה פחות מ 25% מהתלמידים מגיעים לחינוך המקצועי ומדינת ישראל מאבדת עתודה מקצועית חיונית ובעלת חשיבות אף קיומית לעתידה. מאחר ולא ניתן לייצר ואקום בתחום זה, הרי שאת שורותיה ממלאים יותר ויותר עובדים זרים המובאים ארצה בעלות פחותה יחסית, כך שהבעיה מועצמת אף יותר לנוכח יצירתה של בעיה חברתית אחרת בדמות מהגרי העבודה. לא זו אף זו, מעמדו של החינוך המקצועי הלך ודעך עם השנים, תדמיתו הפכה שלילית, התקצוב שניתן לו פחת וכיום משלמת את המחיר החברה הישראלית כולה והתעשייה המקומית בפרט.

מדוע אם כך כל זה קורה? איך הגענו, שלא לומר התדרדרנו, לשפל שכזה? האם אין המדינה זקוקה לכוח אדם מקצועי ומיומן שישתלב בתעשייה המקומית בכלל ובפרויקטי תשתית המיושמים בישראל בפרט? האם תמונה זהה תתחוור לעינינו גם בארצות המערב? האם ניתן לשנות כיוון ולהגדיל את המערך המקצועי והטכנולוגי בארצנו? מהן המשמעויות הנגזרות מכך? ובסופו של יום, האם יש סיכוי ריאלי שעבודות הריתוך יוכרו לבסוף כמקצועי מוגדר, מוכר וכזה המכבד את העוסקים בו?

ובכן, לפני קום המדינה ניתנה הכשרה מקצועית דו שנתית לעובד, וזאת כתנאי לקליטת הבוגר במשק. אחרי קום המדינה חלה עליה בביקוש לעובדים מקצועיים במשק ולכן גבר גם הצורך בחינוך מקצועי. זאת הודות להתפתחותה המהירה של התעשייה בישראל, דבר, מבורך לכשעצמו. בנוסף, עקב גלי העלייה הגדולים לישראל נותבו העולים אל החינוך המקצועי בלא שהותרה להם אפשרות הבחירה ובכך הונצחה שיטת ההסללה (קביעת מסלול חייו של התלמיד כבר בביה"ס התיכון). עפ"י מחקרים רבים שפורסמו על החינוך המקצועי וההסללה, נקבעה נוסחה שהתקבעה בשנות ה 60-80 ולפיה החינוך המקצועי הוא פתרון למזרחיים מהפריפריה שלא יצלחו לימודים עיוניים והשכלה אקדמית, ועל כן הוחלט להכשירם בהמוניהם להיות מסגרים, מכונאים וחשמלאים או מטפלות, מזכירות ותופרות, שישמשו כשואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית בשכר נמוך ובמעמד חברתי עוד יותר נמוך. החינוך העיוני הפך להיות המסלול המכובד והיוקרתי השמור לעולי המערב ואילו החינוך המקצועי היווה תחליף של אין ברירה ואות לכישלון של כאלה שהינם בעלי יכולת נמוכה שאינם מתאימים לדרישות. במערכת החינוך של שנות ה 60-70 למדו מחצית מתלמידי בתיה"ס התיכוניים במסלול מקצועי לעומת פחות משליש היום. היה ברור לכל, שהחינוך המקצועי גורם להסללה, לתיוג ולהדרה, מביא להישגים לימודיים פחותים ומגדיל את אי השוויון ומלחמת המעמדות בחברה הישראלית. עם הישגים כאלה מה הפלא שהשרים המזרחיים שלמדו וגדלו בפריפריה מתקוממים?!

על שאלת מקומו של החינוך המקצועי בחברה בכלל ובמערכת החינוך בפרט מתנהל דיון ציבורי ער. שלוש דילמות מרכזיות קשורות לשאלה זו:


    • האם על החינוך המקצועי לתת מענה הכרחי לצורכי המשק והכלכלה?
    • האם יש להבטיח חינוך מקצועי נרחב כערוץ חלופי ליצירת תחושת מסוגלות והצלחה בקרב התלמידים המתקשים בחינוך עיוני?
    • האם יש להבטיח חינוך מקצועי נרחב כאמצעי להקניית חינוך לחיי עבודה ויצרנות?

בצל השאלות הנ"ל, היינו עדים בתחילת שנות ה 90 לסגירתם של הרבה מפעלים, כך, שחלקה של התעשייה בישראל התכווץ. מנגד הוקמו לנגד עיננו הרבה חברות הייטק, כך, שחלקה של המערכת הפיננסית גדל. התוצאה- משק פחות יצרני ומוטה פיננסים, משק המוגבל ביכולתו לצמוח וקושי בהדבקת הפער בתוצר לנפש.

עקב ביקורת חריפה על החינוך המקצועי בישראל, מונו בסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 וועדות בדיקה. בעקבות המלצותיהן החל משרד החינוך ביישום רפורמה מקיפה, ובכלל זה ביטול שיטת המסלולים, ריכוז מגמות מקצועיות וטכנולוגיות וצמצום מספרן, הרחבת הבסיס המדעי-עיוני וצמצום ההכשרה המעשית הממוקדת, מתן יתר גמישות בבחירת מקצועות ובנגישות לבחינות בגרות. למרות הרפורמה שיושמה, שיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי בישראל נמוך משמעותית מבעבר, עלות הלימודים בנתיב הטכנולוגי גבוהה מעלות הלימודים בחינוך המקצועי, תקציב החינוך הטכנולוגי קוצץ בהיקף של כ- 35% וכיום, כמו בעבר, החינוך המקצועי-טכני לבני הנוער בישראל אינו באחריותו הבלעדית של גורם אחד- משרד החינוך- אלא של מסגרות לימודים על יסודיות המקנות הכשרה מקצועית באחריותו של משרד הכלכלה והמסחר. דר' רותם זאב- יועץ אסטרטגי הכין באחרונה ניתוח של הצמיחה, הפריון והפערים בישראל וממנו עולה תמונת מצב עגומה למשק. אחד הממצאים המרתקים והמטרידים בדו"ח שלו הינו הזינוק החד בחלקו של המגזר הפיננסי (כולל נדל"ן) בכלכלה. המגזר הפיננסי גדל מאז שנות ה- 60 מ- 5.6% ל- 24.6% בשנת 2011. לעומתו המגזר התעשייתי קטן מאז שנות ה- 60 מ- 21.2% ל- 12.9% בשנת 2011. אמנם ראינו בעולם גידול יחסי בענף השירותים (לרבות פיננסים) אבל בישראל זה מוקצן. גם בארה"ב מכים על חטא, שכן העברת תעשיות הייצור למזרח אסיה, בעיקר בשנים האחרונות, הביא לזינוק בשיעור האבטלה ומיליוני אמריקאים אבדו את עבודתם. הדרך לסגור את הפער ולהדביק את הפיגור בתוצר לנפש בהשוואה למדינות מפותחות דומות לישראל, היא באמצעות חיזוק המגזר היצרני, צמצום המגזר הפיננסי, חיזוק העסקים הקטנים ופירוק הקרטלים והמונופולים. במלים אחרות: פחות בנקים, אנשי ביטוח, נדלניסטים ויועצי השקעות ויותר מהנדסים, טכנאים והשקעות במפעלים ובמכונות.

היכן בעצם הבעיה? מי אחראי להכשרה הנוער לצבא ולשוק העבודה? מערכת החינוך או מערכת ההשכלה הגבוהה? האם בתיה"ס התיכוניים או מערכת ההשכלה הגבוהה? וועדת דוברת קבעה שמערכת ההשכלה הגבוהה היא האחראית. התעשיינים והצבא מצפים שמערכת החינוך תעשה להם את העבודה ותספק עובדים שהוכשרו מקצועית. זה אומנם חוסך עלויות מסוימות לצבא ולמפעלים אבל זה עולה הון עתק למערכת החינוך, ובעיקר פוגע בתלמידים שדרכם להשכלה הגבוהה נחסמת למעשה, בשעה שרכישת המקצוע שבה השקיעו 3 שנים בתיכון, יכולה להיעשות בכמה חודשים בצבא או במפעל. ויכוח זה, אך לא רק, הביא לצמצום מרכזי ההכשרה המקצועיים בישראל. אם בעבר ראינו מכונות, אמצעי ייצור ועיבוד שבבי נשאלת השאלה היכן הם היום? לאן בעצם נעלמו המחרטות? בסרטו הדוקומנטרי של מוטי קירשינבאום ניתנה תשובה מקוממת לשאלה זו. אותן מחרטות ששמשו במשך שנים להכשרתו המקצועית של הנוער בישראל נמכרו ומצאו את דרכן לרצועת עזה ומשמשות כיום לייצור אותם קסאמים המונחתים, חדשות לבקרים, על ישובים רבים בדרום ארצנו.

התעשיין סטף ורטהיימר מדבר על בעיה זו כבר כ- 3 עשורים ומנסה בכל כוחו להסיט את מערכת החינוך וההכשרה המקצועית מעסקי האוויר, כלשונו, של לימודי מנהל העסקים והמשפטים לכיוון היצרני יותר- מכניקה, כרסמות, חרטות, ריתוך, הנדסה וכל מה שכרוך בבגדי עבודה כחולים. היו שנים שסטף נשמע כחוזר על אותה מנטרה שאינה נעימה לאוזן ויש כאלה שהגדירו אותו כתקליט שבור ומאוס, וזאת למרות שהקים בכוחות עצמו בחצר ביתו בנהריה בית מלאכה שגודלו כ- 20 מ"ר בו ייצר סכינים, כלים לחיתוך מתכות וכן לוחיות מתכת מושחזות.  לימים הפך בית מלאכה זה למפעל ישקר המשגשג. לאחרונה מקשיבים לו יותר, הודות לסיפור המופלא שלו ושל חב' ישקר שנרכשה בשתי פעימות על ידי חברת ההשקעות של וורן באפט בסכום של כ- 4 מיליארדי דולרים. יותר מכל הצהרותיו, מכירת ישקר לבאפט, חיזקה את ההכרה בחשיבות החינוך המקצועי טכנולוגי, והוכיחה לכל הספקנים למיניהם שאפשר לייצר ערך כלכלי אדיר בתעשיית הייצור המקומית בישראל. הערך הרב לא נובע רק מהסכום ששולם עבור ישקר אלא בעיקר הודות לאלפי מקומות תעסוקה איכותיים שהיא מייצרת בגליל.

ב 25.5.2011 התקיים כנס בילטרלי ישראל גרמניה שעסק בחקיקה והסדרה של מערכות ההכשרה המקצועית, שיתופי פעולה בין הממשלה, התאחדויות המעסיקים ואיגודי העובדים ומודלים בהכשרה המקצועית של כוח האדם לשוק העבודה על פי הניסיון שנצבר בגרמניה, באיחוד האירופי ובישראל. באותו כנס הכריז שר התמ"ת דאז מר שלום שמחון, ש"ההכשרה המקצועית משרתת לא רק מטרה כלכלית לאומית. היא משרתת גם מטרה חברתית, במיוחד עבור האוכלוסיות המיוחדות בחברה". לדידו, שם המשרד דגש מיוחד בצמצום הפערים בקרב אוכלוסיות מיוחדות וחלשות, לרבות חרדים, מיעוטים, אנשים עם מוגבלויות, עולים חדשים, אוכלוסיות בפריפריה וכלל המובטלים דורשי העבודה. השר שמחון הגדיל והוסיף שהוא "רואה קשר הדוק בין היכולת לממש יעדים כלכליים, באמצעות מתן כלים לעידוד התעשייה, לבין בניית תשתית כוח אדם מקצועי-טכנולוגי המסייעת להוריד חסמים הנובעים ממחסור בעובדים מיומנים". לדבריו, "ההכשרה המקצועית משרתת לא רק מטרה כלכלית לאומית, היא משרתת גם מטרה חברתית, במיוחד עבור האוכלוסיות המיוחדות בחברה". עוד הוסיף השר ופירט: "לצורך מימוש היעדים הללו, תמיכה בתעשייה ובכלכלה מחד גיסא וקידום האוכלוסיות המיוחדות מאידך גיסא יש צורך בהסדרת מערכת הכשרה וחינוך מקצועי הנתמכת על ידי חקיקה ורגולציה, כנהוג במדינות מתקדמות רבות, כ- OECD ובאיחוד האירופי. ההכשרה והחינוך המקצועי נעשו על בסיס חוקים קיימים, כגון: חוק שירות התעסוקה, חוק החניכות, חוק עבודת הנוער ועוד, אך אנו נדרשים ליצור חקיקה מיוחדת, רגולציה ותיאום בין כל השותפים לעשייה- הממשלה, המעסיקים ואיגודי העובדים. בכוונתי לפעול לקידום החקיקה והתקנות אשר יביאו בסופו של יום לשילוב כוחות ומאמצעים של העושים במלאכה חשובה זו". השר הוסיף והדגיש, שמשרדו פועל לקביעה של רמת הידע המקצועי הנדרש מכל בעל מקצוע וליצירת הקשר הבסיסי בין מערכת ההכשרה והחינוך המקצועי לבין ההשכלה הגבוהה, אשר יאפשרו מעבר של בוגרים מההכשרה והחינוך המקצועי ללימודים אקדמיים, כפי שנעשה במדינות האיחוד האירופי בכלל ובגרמניה בפרט כגורם מרכזי באיחוד האירופי ובמדינות ה- OECD. השר חתם את דבריו ואמר, ש"ישראל חייבת להימצא בשורה אחת עם המדינות המתקדמות וליצור מערכת חקיקה, הסמכה ותקינה שיעלו את רמת הידע המקצועי של כוח האדם בתעשייה ובשירותים".

גרמניה, לצורך ההשוואה, נחשבת למדינה היציבה ביותר, מבחינה כלכלית, בכל אירופה. מה תרומת מערכת החינוך למצב זה? ובכן, לדברי שרת החינוך והמדע הגרמנית- פרופ' אנט שאוואן, יותר מ- 50% מצעירי גרמניה מוכשרים במסגרת "השיטה הדואלית"- חלק מהזמן לומדים וחלק ממנו עובדים, בבתי ספר מקצועיים שבמפעלים. במהלך הפעילות הם מקבלים שכר ולאחר 3 שנים של לימודים ובחינות הם נחשבים לעובדים מיומנים. רבים מהם מועסקים במפעלים בהם למדו. מקצוענות המפעלים וההכשרה ברמות גבוהות ויציבות הם חלק מסודות הכלכלה הגרמנית. לדידי, המפעלים הישראלים מחד ומערכת החינוך ורשויות השלטון בישראל מאידך, יכולים ללמוד מהתעשיינים ומערכת החינוך הגרמנים את הסודות הללו.

השאלה העולה מבין השיטין הינה, מה עושים? כיצד ניתן לחלץ את עגלת החינוך המקצועי מהבוץ העמוק בו שקעה ויש שיגידו שאף נעלמה במעמקיו? אין מקום לדעתי להנחית את החינוך המקצועי על בתיה"ס בפריפריה אלא להתחיל במקומות החזקים יותר, לדוגמא: במרכז הארץ. את החינוך המקצועי עוטפות שלוש זרועות: תרבותית, חינוכית וכלכלית. מבחינה תרבותית, על החברה לשנות את התפישה ולהתחיל לדבר על מצוינות. יש להתחיל זאת דווקא בלב המדינה. ככל שאיכות ורמת הלמידה תהיינה גבוהות יותר וההכשרה יקרה יותר, זה יבהיר שלא מדובר בפתרון זול אלא יקר ויוקרתי. ודאי אם נדע להעניק תואר של מייסטר, רב אומן או אומן במקצועות האמורים בכלל ובתחום הריתוך בפרט. יש להעניק לתלמידי החינוך המקצועי אופק אקדמי ברור שיאפשר להם לגשת אל הלימודים הגבוהים. חשוב להפנים, שעלינו להיות חברה הלומדת מטעויות העבר שלה ולא הופכת אותן לבלוק חוסם בפני העתיד! מבחינה חינוכית הרי שישנם ילדים שמתייחדים בחוכמת ידיים ולכן לא מצליחים במסלול העיוני ונושרים. מדינת ישראל חייבת להתבסס על עובדים מיומנים שהוכשרו מתוך אוכלוסייתה ולא להתבסס בהיקפים גדולים על עובדים מהחוץ. ובאשר להיבט הכלכלי הרי שזה ברור דיו- מדינה שמתברכת בעובדים מיומנים ומקצועיים מביאה בהכרח ליצירתו של משק יצרני מחד ולתעשייה פורחת ומשגשת, מאידך. אשר על כן, ראוי לפרוץ את גבולות החינוך המקצועי ולהרחיבו גם לתחום הטכנולוגי. לא עוד חינוך מקצועי בלבד אלא חינוך מקצועי טכנולוגי. בדרך זו נמצב אותו גבוה יותר, נפתח אותו לאוכלוסיות רחבות יותר, ניצור את התשתית לביסוסו של הידע הנרכש בבתיה"ס התיכוניים ושדרוגו במערכת ההשכלה הגבוהה, ונאפשר אף לנוער המקצועי הבוגר להשתלב ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל. כמו כן יש לפעול לשינוי הסטיגמה הקיימת שהחינוך המקצועי הוא ברירת מחדל עבור תלמידים חלשים למניעת נשירתם ממערכת החינוך. לפיכך, יש להתחיל בביסוס החינוך מקצועי טכנולוגי דווקא במחוזות החזקים במדינה, כגוש דן לדוגמא, ומשם להרחיבו גם לפריפריה. בדרך זו תבנה יוקרה ומעמד חברתי הולם ומכובד למקצועות האמורים, וזאת בשונה ממה שהכרנו בשלושת העשורים האחרונים. עוד יובהר, כי אבחון יכולות התלמידים בשלב מוקדם ככל האפשר יאפשר להציע להם 2 מסלולי למידה חלופיים- מסלול לימודים מקצועי טכנולוגי או מסלול לימודים עיוניים. במקביל יהיה צורך להציב רף גבוה ויעדים שאפתניים בתחום פריון העבודה, לבנות שוק עבודה משוכלל ולהגדיל את היקף ההשקעות בתחומים היצרניים על חשבון אלה הפיננסיים.

כל הצעדים המתבקשים כנ"ל חיוניים ללא ספק בהתייחס למישור המקצועי טכנולוגי בכללותו, אך עלינו לצמצם את מבטנו הפנוראמי ולהתייחס בצורה ממוקדת לריתוך כמקצוע, נשוא דיוננו. ודאי נהיר שהצעדים בהם יש לנקוט נכונים גם בהתייחס לריתוך כמקצוע אך לבד מהם נשאלת השאלה האם לא הגיעה השעה לרגולציה כוללת בתחום הריתוך? ובכן, אם נפנה לרשומות האגף להכשרה מקצועית במשרד הכלכלה והמסחר נמצא, שהריתוך לא הוגדר עד כה כמקצוע מוגדר נפרד. נמצא שהריתוך נבלע אל נבכי מקצוע המסגרות ונכלל בו, וזאת למרות שמדובר בשני מסלולי ביצוע נפרדים, כאשר על פי המחויב בעולם, הרתך מחויב לעבור הליך הכשרה, בחינה והתעדה על פי התקנים המקובלים בעולם, וזאת בטרם יאחז בידית הריתוך ויחל בחיבורם של מחברי פלדה מורכבים כפשוטים. לצערי, בישראל עולם כמנהגו נוהג ובמרבית עבודות הריתוך עוסקים כל אלה שמחפשים תעסוקה מזדמנת או כזאת המבטיחה קבלת דמי אבטלה, וזאת בהתעלמות מוחלטת מהנדרש בתקינה הבינלאומית בכלל והתקינה הישראלית בפרט. תרבות הסמוך ועיגולי הפינות רווחת בארץ ואותם אלה המעסיקים את "הרתכים", בחלקם לפחות, לא רואים בהכרח לנגד עיניהם את בטחון הציבור והסביבה אלא מתמקדים במיקסום רווחיהם האישיים גם אם אלה באים על חשבון בטיחותנו אנו. בנשימה אחת יש לזכור, שכיום לא קיימת חובה שרק רתכים מוסמכים יבצעו עבודות ריתוך ולא רק על ידי כאלה, מבין המוסמכים, שעבודת הריתוך אותה הם מיועדים לבצע תואמת את תהליך הריתוך (WPS) שהוכן ונבדק (PQR) מבעוד מועד. לא זו אף זו, גם כאשר מבצע את עבודת הריתוך רתך מוסמך, ישנה חשיבות עילאית שהריתוך יבוצע בפיקוחו של מפקח ריתוך מוסמך. הדבר מקבל משנה תוקף ככל שעבודת הריתוך מורכבת יותר ונעשית בתנאים לא פשוטים. בארה"ב ובאירופה, אך לא רק, התרבות במהותה שונה וקיימת הקפדה רבה להבטיח שעבודות ריתוך תבוצענה אך ורק על ידי רתכים מוסמכים ורק בפיקוח צמוד של מפקח ריתוך מוסמך (CWI). יתר על כן, העולם השתנה ועמו הסביבה העסקית והתעשייתית. אין מדברים עוד על בקרת איכות אלא על הבטחת איכות. לא עוד המתנה לסוף תהליך הייצור כדי לאמוד את מס' הפגומים מחד ואת עלותם מאידך, אלא בקרת תהליך הייצור בכל תחנת עבודה, וזאת מתוך כוונה לתפוס את הפגם בראשית היווצרותו וטיפול בו. בדרך זו עלות הפגומים יורדת משמעותית ושרשרת ההספקה אינה נפגמת. אחרי הכל רצון כולנו זה לתת שירות מיטבי, איכותי ומקצועי ללקוחותינו. כפועל יוצא של תפישת העולם המודרנית הזאת, אך לא החדשה יש לומר, אשר תפסה מקום מרכזי במערך הטכנולוגי הגלובלי ובכלל, כבר לפני כשלושה עשורים או יותר, הולך ומתרחב כיום במפעלי הייצור בעולם המערבי מערך מובנה של פיקוח על עבודות הריתוך המבוצעות בהם, וזאת בדגש על הבטחת איכות הביצוע החל מהשלבים המוקדמים ביותר ועד לתום הפרויקט. מערך מבורך זה מקבל ביטוי בתקן הבינלאומי IS03834 אשר מאומץ בימים אלה כתקן ישראלי. מטרתו של תקן זה לחבר את כל החוליות בתחום הריתוך- תכן הריתוך, הסמכת רתכים, הגדרה ובחינה מראש של תהליך הריתוך המבוצע בפועל (WPS) ואישורו על ידי מעבדה מאושרת/מוסמכת (PQR), מעורבותו של מפקח ריתוך מוסמך (CWI) ופיקוחו על עבודות הריתוך המבוצעות בפועל, הפעלתו של מהנדס ריתוך או טכנולוג ריתוך במפעל היצרני, ביצוע בדיקות מכאניות הורסות (מתיחה, כפיפה, נגיפה ועוד) במעבדה מאושרת/ מוסמכת בלבד, ביצוע בדיקות לא הורסות (NDT) על ידי מעבדה מאושרת/מוסמכת בלבד ועוד. חיבור כל החוליות הנ"ל לשרשרת איתנה אחת שתכליתה להבטיח את איכות ביצוע הריתוך והבטחת שלמותו של המבנה כולו, כדוגמת: מיכלי לחץ, דודי קיטור, גשרים, מבנה פלדה ועוד, יש בה כדי להבטיח את בטיחות המשתמש, המבנה והסביבה מחד ואת איכות ומקצועיות הביצוע, מאידך. בנוסף, נדרש לפעול כמקובל במדינות המערב וליצור מדרג במערך ההסמכה של כוח האדם בתחום הריתוך, כך, שרתך מתחיל אשר יוסמך בתום הליך ההכשרה כרתך מקצועי בסיסי יידע, שיש לו אופק קידום, כך, שישודרג לצורך הדוגמא, בתום הליך הכשרה והסמכה כמובן, לרמת רתך אומן ולאחר מכן לרמת רתך רב אומן. בתוך כך מתן אפשרות לאותם רתכים להמשיך ולהתקדם לתפקיד של מפקח ריתוך מוסמך, טכנולוג ריתוך או מהנדס ריתוך, במידה ויימצאו עומדים בתנאי ההכשרה וההסמכה.

 סבורני, שאין עוררין על כך, שכשאנו מדברים על ריתוך אנו מדברים על תחום המגלם בו היבטי בטיחות מובהקים למשתמש ולסביבה והיקף הפגיעה האפשרית בחיי אדם והנזק האפשרי לרכוש מחד והתועלת לחברה כולה מאידך, עולים לאין ערוך על היקף ההשקעה ועלותה. כשדנים במתח שבין אחריות מקצועית לרשלנות מקצועית (ראו מאמר אחר שנכתב על ידי), מכריע ביהמ"ש על פי אמות מידה ברורים וברוח העיקרון הנ"ל של עלות מול תועלת.

 בעידן שבו מדברים על שוק חופשי נטול רגולציות יש שיחששו מהטלתן ואף ירחיקו לכת ויגדירו אותן כחסמים. יתכן ששוק נטול רגולציות מתאים לארצות המערב שבהן התרבות שונה מזו שאנו מכירים בישראל. במדינות הללו אין צורך בקביעת כללים מנדטוריים על מנת שקהל היצרנים וציבור היבואנים יעמדו בהם. שם היוזמה באה מצד היצרנים והיבואנים הרואים ערך עליון בהבטחת שלום ציבור המשתמשים ולכן עושים כל שלאל ידם כדי לפנות למכוני התקנים (במושגנו אנו) או ל Notified Bodies (במושגים אירופיים) כדי לבדוק את המוצר טרם הכנסתו לשוק. ככל שמדובר במוצר העונה לאספקטים בטיחותיים מובהקים יותר, כך חשים היצרנים/יבואנים מומרצים יותר ואחראים יותר להוכיח שהמוצר אותו הם מעוניינים להפנות לציבור המשתמשים בטוח יותר ואיכותי יותר. בישראל התמונה שונה, מדובר בתרבות אחרת, שלעיתים הרצון למקסם רווחים בא על חשבון בטיחות המשתמש והסביבה, ספק בתמימות ספק במלאכת מחשבת מכוונת מראש. ישראל של היום חייבת לצעוד קדימה כשכללים רגולטורים מלווים אותה היכן שצריך ונדרש. ככל שאנו מדברים על מוצרים ותהליכים בטיחותיים יותר, שיש בהם השלכות פוטנציאליות הרות אסון על שלום הציבור והסביבה, כך יש לקבוע במסמרות הוראות וכללים שיחייבו הן את הגורם המחדיר את מוצריו/תהליכיו לשוק והן את ציבור המשתמשים. כל פעולה אחרת השונה מהנ"ל תגרור אחריה פרסומים חוזרים ונשנים בתקשורת על כשלים כאלה ואחרים, כדוגמת אלה שהזכרתי לעיל, הטומנים בחובם פגיעה בחיי אדם וברכוש. בעידן של היום, שבו התגלו בישראל מאגרי גז טבעי בהיקפים כה גדולים ושקיים רצון עז מצד כלל המפעלים להתחבר לצינור חלוקת הגז ובכך להקטין משמעותית את עלויות צריכת האנרגיה, מחויבת חשיבה מדוקדקת וזהירה, תוך צעידה קדימה עקב בצד אגודל, כדי להבטיח שצרכני הקצה- דודי קיטור, תנורים, כבשנים, טורבינות גז ועוד- מותאמים לייעודם ועונים בצורה שאינה מתפשרת על היבטי הבטיחות המתחייבים. כל דרך אחרת, שיש בה כדי להנציח את תרבות הסמוך הרווחת בארצנו ואת הרצון למקסם רווחים על חשבון הבטיחות, תוביל במוקדם או במאוחר לאסונות כבדים להם אנו עדים גם במדינות המערב ואשר שם רמת הבטיחות גבוהה יותר.

אשר על כן, גם במקרה דנן, לא צריך לחשוש מקביעת כללים רגולטורים הנוגעים לעבודות הריתוך המבוצעות בישראל. כללי בטיחות שרווחים בארצות המערב ועליהם נאמר: "It goes without saying" מחויב בישראל של היום ברגולציה. כשנבסס כללים ברורים ונחדירם לתודעת כל ובכך נשנה את התרבות הרווחת כיום בישראל ניתן יהיה להתירם במשורה, אך לא כיום שכן הדרך עודנה ארוכה.

המשמעויות הנגזרות מהרגולציה המתחייבת הינן אלה המפורטות להלן, אם כי אין מדובר ברשימה סגורה: בעבודות ריתוך יועסקו אך ורק רתכים מוסמכים וכאלה שתחום הסמכתם תואם את העבודה אותה הם מיועדים לבצע- בכך תובטח בטיחות הסובבים והמבנה; ייווצרו מסלולי קידום לרתכים, מקצוע הרתך יימוצב היטב ויוגדר אופק לשדרוג רמתם המקצועית של הרתכים עם הזמן; כנגזרת מהנ"ל ייווצרו מקומות תעסוקה איכותיים ומקצועיים בהיקף נרחב ופרויקטי התשתית ואחרים המיושמים בישראל יתבססו על כוח אדם מקומי מקצועי ומיומן. זאת תוך הבטחת עצמאותה של ישראל ומניעת הצורך בהבאתם ארצה של רתכים מחו"ל, דבר, הגורר הגדלת רמת האבטלה בישראל ויצירתן של בעיות חברתיות, כגון אלה שאנו עדים להן בהתייחס למהגרי העבודה בשנים האחרונות. יובהר, שהצעדים הנ"ל לא רק שיגבירו את רמת הבטיחות בישראל מחד ואת רמת המקצועיות והמיומנות של המשאב האנושי, מאידך אלא שהדבר יביא בהכרח לחסכון משמעותי בעלויות האי איכות ולהקטנת יוקר המחייה בישראל, דבר, שהינו כה קרוב ללבנו אנו וללב רשויות המדינה. על כך נאמר עוד מקדמת דנא: "אם תרצו אין זו אגדה".

 

הכותב אינג' עדי א. עציץ, עו"ד הינו מפקח ריתוך מוסמך, מכהן כיו"ר הוועדה הלאומית לריתוך מאז פברואר 2012 והינו חבר הוועדה מאז שנת 2000. בנוסף מנהל הכותב את המעבדות למכניקה והידרוליקה במכון התקנים הישראלי, הינו בודק מוסמך של ציוד לחץ ומפענח מוסמך (רמה II) של צילומים רדיוגרפים (RT).

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אינג' עדי א. עציץ ואין לעשות במאמר שימוש כלשהו ללא קבלת רשותו הפורמאלית מראש.

 

 

 

אינג' עדי א. עציץ, עו"ד                                                                                   הכותב הינו עורך דין ומהנדס, מומחה לציוד לחץ וריתוך ומתמחה במשפט הנדסי טכנולוגי, בטיחות בעבודה, דיני עבודה ותאונות עבודה.  0546-354234

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב