חושב שאוהב: כשמגיע רגע המיצוי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

חושב שאוהב: כשמגיע רגע המיצוי 

מאת    [ 09/03/2008 ]
מילים במאמר: 1268   [ נצפה 2662 פעמים ]

 
 
אוהב, אוהב
דחוס בחדר.

גבי יושב מולי טרוט עיניים. הוא שעון לאחור בכיסא השחור, המפואר, ורגליו הארוכות שמוטות קדימה. תנוחתו מתאימה יותר לשפת הים. שפת גופו אומרת: "אני לא כאן". הוא מספר לי על אירועי השבוע האחרון ביחידה. הוא אינו ממוקד. מודה ומתוודה אני מקשיבה לו בחצי אוזן. המילים שלו, ממש כמוהו, מרחפות מעל פני השטח, מרפרפות, ריקות מעומק ועניין ואינן מצליחות לגעת בי. אני נותנת לו לדבר תוך שאני בוחנת את הנקודות הבאות:

לגבי יש חזות מתעתעת הוא גבוה, מרשים ומתנסח היטב, אך מתחת למעטפת זו קיים ילד ילדותי ועצלן. כפיפיו מאוד אוהבים אותו, רוחשים לו כבוד ומתאמצים עבורו בכל דרך אפשרית. אך הוא בתמורה מנצל זאת לתועלתו. הוא מגיע באיחור לעבודה, אינו מתייחס למצוקותיהם ברצינות הראויה, פותר כל שאלה בהינף יד ובעיקר עסוק בעצמו. אני מתלבטת כיצד להגיע לשיח על הנקודות הללו מבלי לגרום לגבי לאנטגוניזם. אני שומעת את גבי מסכם:

"...לאור כל זאת אני סבור שאת צריכה לעשות עבודה יותר הדוקה עם נועם. אני נותן לו את כל המרחב והגיבוי אבל הוא צריך לדעת להשתמש בזה. אני לא מוכן לקבל עליו יותר תלונות מלמעלה".

אופס, הנה הזדמנות. אני שותקת רגע ואז שואלת: "האם אתה מגדיר את עצמך כמנהל שמאציל סמכויות?"

גבי עונה במהירות: "ברור. הרגע הסברתי לך שאני נותן לנועם את כל המרחב וכך גם לשאר הצוות. אני לא מתערב להם בעבודה ולא יושב להם על הצוואר".

"אתה חושב שהם אוהבים ומעריכים את זה?"

"אני מאמין שכן. אני הייתי רוצה בוס כמוני!"

ברור, אני מגחכת לעצמי, בוס כמוך היה מאפשר לך לא לעבוד כלל!

"אם כולם מרגישים טוב, אז המסקנה שלך נכונה, אכן יש להתמקד בתפקודו של נועם".

"מה קורה לך היום? לא ישנת הלילה? את מקשיבה לי בכלל?"

אין לו מושג כמה אני מקשיבה. אני מקשיבה וקולטת ששוב הוא נוקט בשיטה הכועסת והמטיחה שמרחיקה ממנו אחריות וביקורת, הפעם הוא מרחיק את הביקורת אלי. כבר ראיתי זאת בעבר. כשהוא מרגיש מאוים הוא מייד מפנה את כעסו הלאה, אל אחד העובדים. אני מחליטה להוביל את השיחה לכיוון אחר:

"גבי, אני מקשיבה לך ותוך כדי כך אני חושבת על שאלה".

גבי מתיישר בכסא ומתבונן בי בריכוז. הצלחתי לפחות לעורר בו עניין. אני שותקת ואנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים. גבי נשבר ראשון:

"נו, אז מה השאלה?"

"אתה אוהב את העבודה שלך?" גבי ממש לא מבין את התפנית בשיחה. אחרי רגע הוא מחליט לשתף פעולה:

"כן, אוהב, אוהב".

"טוב, עכשיו תדמיין את עצמך בעוד חמש שנים. איפה אתה? מה אתה עושה?

"אני לא כאן!"

וואו. זה היה מהר. הוא אפילו לא היסס. הוא לא יודע איפה הוא יהיה אבל הוא כן יודע איפה הוא לא יהיה. "למה אתה לא כאן?"

"כי מיציתי. משעמם לי". הוא לא שם לב שהוא מדבר בלשון הווה. אני נותנת למילים שלו להדהד בחדר ואז אומרת לאט ובשקט:

"אני חושבת שאתה מדבר על כאן ועכשיו ולא על עוד חמש שנים..." הטון שלו עולה כשהוא שואל:

"למה את מתכוונת?"

"אני שומעת שעכשיו משעמם לך, שעכשיו מיצית..."

"את חושבת שמיציתי?"

"מיצוי זו תחושה אישית וסובייקטיבית והיחידי שיכול לענות על השאלה הזו זה אתה. לכן מה אני חושבת זו שאלה ממש לא רלוונטית. מה שאמרתי הוא רק שיקוף של מה שאתה אמרת. אתה זה שאמרת שמשעמם לך ושמיצית. כעת תשאל את עצמך האם זה נכון לרגע זה?"

"אני לא חושב". אני לא מרפה. הנקודה הזו קריטית לייעוץ וקריטית לתפקוד היחידה.

"אמרת שאתה אוהב ושוב פעם אוהב את העבודה שלך ואחרי שנייה הכרזת במהירות שלא תהיה כאן עוד חמש שנים, שמשעמם לך ושמיצית. זה לא ממש מסתדר יחד..."

"אני לא יודע מה את רוצה ממני". אני ממשיכה כאילו לא שמעתי אותו.

"אולי אתה לא אוהב את העבודה שלך אלא פשוט נוח לך בתפקיד הזה כרגע".

כמה הרבה במהלך חיינו אנחנו מבלבלים נוחות עם אהבה. אנו משקרים לעצמנו כדי שנוכל להמשיך בדרך הקלה, הנוחה, כדי שנוכל להימנע מעשיית שינויים משמעותיים. וכך, למעשה, אנחנו מונעים מעצמנו אהבה. גבי שותק. אני ממשיכה ללחוץ:

"אני אתאר לך מה אני רואה מבחוץ, טוב? אתה מגיע מאוחר לעבודה, מאחר לישיבות הצוות, לא ממש מתעניין במטלות, חושב תמיד שכולם לא בסדר, כועס הרבה, דוחה את הישיבות איתי. זו לא ממש התנהגות של מנהל שאוהב את העבודה שלו, שאכפת לו באמת ובתמים מה קורה בשטח".
הוא ממשיך לשתוק, מסתכל על התקרה. אני לא יודעת כמה עמוק אני נוגעת ומנסה לדובב אותו:

"מה אתה חושב?"

"תמשיכי". הוא פוקד עליי ואני קולטת שהוא מאוד מרוכז.

"אני חושבת שאתה לא אוהב את העבודה שלך ושלא ממש אכפת לך מה קורה, אבל כרגע, בשלב זה של חייך היא נוחה לך ומתאימה לך. והיות ולא ממש אכפת לך אתה מאציל סמכויות."

"מה?!" חיברתי חוליה נוספת למעגל השיחה והוא נזעק.

"תראה, האצלת סמכויות יכולה לנבוע משני מניעים. האחדשיתוף, אכפתיות, חלוקה בנטל ובאחריות והעצמת העובדים. זה מניע חיובי. השנימחוסר אכפתיות. מהרצון להרחיק אחריות ולהימנע מעשייה. אני חושבת שאתה באמת מנהל שמאציל סמכויות אבל מהמניעים הלא-נכונים. האצלת סמכויות כזו נתפסת על ידי העובדים כשלילית. הם יודעים לזהות אינטואיטיבית מאיזה מקום היא מגיעה. אותם אי אפשר לתמרן. לכן אני גם לא בטוחה שכל כך טוב להם עם הסגנון הניהולי הזה".

גלגלי כסא המנהלים השחור חורקים וגבי נעמד. אחרי רגע הוא ניגש לארון להוציא כוסות, פותח את המקרר ומוציא בקבוק שתייה. הוא מתעסק ממושכות עם פתיחת הבקבוק. אני מחליטה להמשיך:

"לכן אני גם לא בטוחה שנועם הוא הבעיה. אתה אולי נותן לו את כל המרחב והגיבוי אבל אתה גם מוסר לו מסר נוסף - שלא ממש חשוב לך איך הוא יפעל, מתי וכמההעיקר שיהיה שקט. שלא תקבל עליו תלונות. הרי בתלונות צריך לטפל..."

"אז את אומרת שאני לא צריך לפזר סמכויות?" אני מחייכת בציניות:

"מי עכשיו לא מקשיב?" לפני שהוא מספיק לענות אני ממשיכה: "זה לא מה שאמרתי. אמרתי שמשעמם לך ושמהמקום הזה אתה מרחיק ממך כל דבר שעלול לגרום לך להתעסק בענייני עבודה. ואת זה העובדים קולטים. עובד כמו נועם זקוק להכוונה, זקוק להנחיה, זקוק לעצות, בקיצורזקוק למנהל אכפתי, קשוב ומתעניין גם אם הוא מאציל סמכויות".

"ואיך אני יכול להתעניין אם אני לא אוהב את מה שאני עושה?"

"טוב, לפחות הגענו להסכמה אחת ברורה. אתה לא אוהב את העבודה שלך".

מצחו של גבי חרוש קמטים. הוא צונח ברעש גדול חזרה לכסא. אחרי רגע הוא לוגם מהכוס.

"תשתי, אני מקווה שאת אוהבת דייאט ספרייט"

"אוהבת, אוהבת".

גבי מחייך, הוא קלט את משחק המילים.

"טוב, אז מה שאני מנחש זה שבפגישות הבאות נדבר על אהבה".

"כן, נדבר גם על אהבה, גם על תשוקה, אבל בעיקר עלייך. על התמודדות שלך עם המקום שבו אתה נמצא. נדבר על זה הרבה לפני שתחליט שצריך לטפל בנועם או בכל עובד אחר. נדבר על זה עד שתחליט איך אתה ממשיך מכאן ועד שתדע בבירור מה מחירה של כל החלטה".

"אוף, נשמע לי מעייף".

"נראה לי שמעייף יותר ושוחק יותר לעבוד במקום או בתפקיד שלא אוהבים אותו. לקום כל בוקר בתחושת מיאוסזה לא רק מעייף, זה ממש ממש עונש. העניין הוא שזה עונש לא רק לאדם הספציפי אלא עונש גם לכל הסובבים אותו". תוך כדי דיבור אני קמה, אוספת את התיק שלי ולפני שאני פונה לדלת אני מוסיפה:

"ואני לא חושבת שעונש כזה מגיע למישהו. בטח לא לעובדים מסורים כמו שלך".

"אם אנחנו בענייני עונש זה מזכיר לי שרציתי לדבר איתך גם על יואב".

"הענשת אותו?"

"עדיין לא, אבל עכשיו לאור השיחה שלנו אולי כדאי להשאיר את עניין העונש שלו בצד בינתיים".

אני מחייכת אליו: "יופי, העבודה שלך כבר התחילה".

אני יוצאת מהדלת וחושבת לעצמי איזו התמודדות אישית מורכבת עוד נכונה לו. גבי לא בהכרח ילמד לאהוב את תפקידו או את הארגון אבל הוא יכול להגיע לנינוחות ניהולית שתאפשר עבודה; או, מנגד, להגיע למסקנה שהמחיר האישי שהוא משלם גבוה מידי ושעליו לעזוב. מה שברור הוא שבמידה וגבי לא יתמודד עם שאלות אלו, במוקדם או במאוחר מישהו אחר יחליט עבורו. וזה, בעיני, תסריט הרבה פחות אטרקטיבי.

כל קשר בין הדמויות בסיפור לבין דמויות בשר ודם הוא רצוי ומבורך, אך הוא על אחריות הקורא בלבד!

ד"ר ענת קופ שותפה עם יעל דובר בניהול מבט מן הצד - מכון לייעוץ ארגוני (ראו באתר מאמרים וסיפורים נוספים)

תחומי התמחות : אבחון ארגוני, ראיונות עובדים, תפיסת תפקיד הניהול, תרבות ארגונית, נורמות ארגוניות, עבודת צוות, נשים בעולם העבודה, תהליכי שינוי, התמודדות עם קונפליקטים, קבלת החלטות, תהליכי משוב ושיח ארגוני.
בעלת תואר שני בהנדסת תעשיה וניהול מהטכניון ובעלת תואר דוקטור במנהל עסקים מאוניברסיטת ניו-פורט, קליפורניה בארצות הברית.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב