פרפקציוניזם - מה עושים כשהילד מרגיש הוא חייב להיות מושלם? 

בס"ד

הורים רבים חולמים על הילד המושלם, שעושה הכל בדיוק איך שצריך, ומצליח בכל משימה אליה הוא נדרש. אבל, מי שמגדל ילד כזה, מגלה מהר מאוד שהדבר אינו פשוט כלל. הצורך להחזיק תמיד במצב 'מושלם', מלווה בלחץ מתמיד ובדימוי עצמי פגיע, והילד חווה סבל לא קל.

אמנם הרצון לעשות דברים בצורה מושלמת, כולל בתוכו גם תכונה חיובית של שאפתנות, שמובילה למוטיבציה גבוהה לבצע דברים בצורה מיטבית, ולהתקדמות משמעותית בתחומים רבים, אבל מצד שני ביחד עם המוטיבציה החיובית מתפתח אצל הילד הפרפקציוניסט מבט הפוך על תוצאות.

כלומר - על פי תפיסת העולם שלו, ביצוע שהוא פחות ממושלם, הוא כישלון! לדוגמא: אם אדם מקבל 94 במבחן, הוא בדרך כלל מאושר ומרגיש שהצליח מעל ומעבר, אבל, בשביל הילד הפרפקציוניסט, 94 הוא למעשה מינוס 6.

לא קשה לדמיין את הלחץ הנפשי שמתפתח כתוצאה ממדידה כזו של התוצאות. ישנם ילדים שהצורך להצליח בכל מחיר, מונע מהם את ההנאה שבמשחק, במידה ויש אלמנט תחרותי, גם אם הוא רמוז וחבוי. פגשתי ילדים שלא הסכימו לשחק מונופול, אם שיחקו בשם עצמם. הדרך היחידה של ילדים אלה לשחק, היתה כאשר שיחקו בשם אמם או אדם, כך שבמידה והם הפסידו, יכלו לתרץ לעצמם שלא הם אלה שהפסידו, אלא האדם שהם שיחקו בשמו. עבור ילד כזה, כל משימה שהוא אינו מיומן בה ב-100%, נראית קשה ומייגעת, משום שמבחינתו מה שנדרש לביצוע המשימה, הוא מה שנדרש לביצוע מושלם. במקרים רבים הדבר גורם לו למשוך את ידם ממשימות לא מעטות, ובמיוחד ממשימות שדורשות אימון רב בטרם ניתן יהיה לבצעם בצורה טובה. לדוגמא: רבים מילדים אלה אינם אוהבים לצייר, אם אין להם כשרון מולד לציור, שגורם לכך שהציורים הראשונים יקצרו שבחים.

הצורך לעשות הכל בצורה מושלמת, נפגש עם המציאות שאינה מאפשר שלמות תמידית, ומוליד כעסים ומתחים פנימיים. ילדים פרפקציוניסטים כועסים על עצמם ועל הסביבה, והם מלאים ברגשי אשם על 'כשלונותיהם'. אגב, גם הכעס עצמו, והנטיה להתפרץ לעיתים, גורמת להעצמת תחושת האשמה והכישלון, ולכן במקרים רבים תגלו שלא צריך להעיר להם על הכעס, משום שהם עושים זאת מצויין בעצמם.

נקודה חשובה נוספת, היא הנטיה של הילד הפרפקציוניסט להזניח תחומים אחרים, כגון פיתוח קשרים חברתיים, לטובת לימודים אינטנסיביים יותר, שיובילו להצלחה ולמשוב מיידי. הדבר גורם להיווצרות פערים בין חלקי האני של הילד, כאשר החלק הלימודי מפותח מאוד, ואילו התפתחותם של החלק החברתי והרגשי נפגעת.

על מנת לרכך לאט לאט (כן, צריך לקחת בחשבון שזהו תהליך איטי…) את הנטיה הפרפקציוניסטית, ולהשאיר במקומה רק את השאפתנות החיובית, מומלץ לנקוט בצעדים הבאים:

ראשית, יש סיכוי רב שהפרפקציוניזם של הילד, אינו ה'המקרה' הראשון במשפחה. לילדים פרפקציוניסטים, יש במקרים רבים גם הורה שמתאפיין באותה הנטיה עצמה. על מנת לסייע לילד לרכך מעט את הנטיה הזו, חשוב שההורה הפרפקציוניסט ירכך אותה קודם כל לגבי עצמו. הרשו לעצמכם להיכשל מעט לעיני הילדים, ולספר להם על דברים שעשיתם בצורה לא מושלמת, ובכל זאת אתם שמחים בהם, בגלל שבסך הכל יצאו טוב.

לעתים הורים פרקפציוניזם רואים בהצלחת ילדיהם, ביטוי להצלחה שלהם עצמם, ובכך יוצרים לחץ סמוי על הילד להצליח באופן מושלם, ממש כמו שהם עצמם מנסים לעשות. לחץ כזה עלול לתת לילד את התחושה שהוא ראוי לאהבה רק כאשר הוא מספק ביצועים מושלמים. לכן, חשוב שתבדקו האם אינכם 'מעמיסים' על הילד ציפיות גבוהות מידי.

בדרך כלל, הפרפקציוניזם כולל אמונה מוטעית של הילד שניתן להגיע לשלימות, ובתוך כך דרישה מעצמו להגיע לכך. חשוב לסייע לו להפריך אמונה מוטעית זו, ולהבין שמה שנדרש מאיתנו הוא המאמץ וההשתדלות, ולא השלימות, שאינה אפשרית עבור בן-תמותה שיכולותיו מוגבלות. על מנת להשריש אמונה בריאה יותר, נסו להעביר בבית את התחושה שהדברים נמדדים על פי המאמץ ולא על פי התוצאות. לכן, כוונו את השבח שלכם להשתדלות, ולא לתוצאות. כמובן, חשוב להימנע ממצב שבו הילד יחוש שאפילו על ציון מושלם הוא אינו זוכה בשבח, אבל באופן כללי השתדלו להדגיש את ההערכה שלכם כלפי העמל שלו.

ניתן להשתמש בהומור ולעודד יחס סלחני לחוסר הצלחה. לדוגמא: הצעתי פעם להורים לילד פרפקציוניסט, שלא השלים עם ציון שאינו 100 'עגול' - לתת לו פרס על כל שאלה במבחן בה הוא טעה! זו נראית עצה מוזרה, אבל היא הועילה בצורה מפתיעה.

במידה והילד נמנע מהתנסות, רק משום שהוא אינו בטוח שיוכל להצליח בה באופן מושלם, עודדו אותו להתנסות בכל זאת, ושבחו אותו על עצם הנכונות 'לקפוץ למים' ולנסות. השבח שלכם ישדר שעצם הנכונות לבצע פעילות שהוא עדיין אינו מיומן בה, היא הצלחה אדירה, חשובה לא פחות מההצלחה בביצוע. בנקודה זו חשוב לשים לב שלעתים מה שנראה כעצלות, או חוסר מוטיבציה, יכול להיות למעשה וויתור מראש על משימה שהילד חושש שלא יצליח בה באופן מושלם (מה שמבחינתו נתפס ככשלון), ולכן חשוב שלא לוותר, אלא לנסות לשוחח עם הילד, לזהות את הגורם לאי-הביצוע, ולעזור לו לפתח תפיסה יעילה יותר.

חשוב לציין שהדברים הכתובים במאמר זה, אמורים לגבי ילדים שאינם מסוגלים לחוש שביעות רצון מהביצוע שלהם כל עוד אינו מושלם, והדבר מוביל אותם לתחושת לחץ ומצוקה, ולעיתים אף לשיתוק היכולת הלימודית בתחומים בהם הם אינם בטוחים שיצליחו באופן מושלם. לעומת זאת, ילדים בעלי שאיפות גבוהות, שמניעות אותם להשקיע השתדלות ולהתקדם באופן מיטבי, הם ילדים בריאים שראויים לעידוד ולתמיכה במאמציהם.

לסיום, אני רוצה להזמין אתכם להירשם לסדרת הוידאו החינמית שלי - סמכות הורית ללא כעס, בה ניתן ללמוד כיצד להציב גבולות לילדים, מבלי להשתמש באיומים או עונשים. ניתן להירשם על ידי לחיצה על הקישור.