בעולם מושלם......
אילו היינו חיים בעולם מושלם, הכל היה הרבה יותר פשוט: אנחנו היינו מבקשים והילדים היו מהנהנים בהבנה ומיישמים. את החברים של הילדים שלנו היו מחנכים ומגדלים על אותה מערכת ערכים כמו שלנו , כך שלא היינו חוששים מהשפעה רעה.
בכלל, המוכרים בחנויות או סתם עוברי אורח היו אדיבים עם הכוונות הכי טובות , הם לא היו מציעים לילדים ממתקים כשאנחנו ממש לא מעוניינים או מנסים לפתור בשבילנו את הבעיות ובפרסומות ,לא היו מציעים לילדים שלנו מוצרים בסיסיים כמו שמפו או תחתונים עם ציורים של דמויות טלוויזיוניות שעולים כפול.
בעולם מושלם לא היינו צריכים להדוף ולעמוד חסרי אונים מול הילדים שלנו עם הבקשה האולטימטיבית: ?אמא, אפשר???
הדרך הקלה תהיה "להפיל " את האחריות על עובר האורח התמים: המוכר (?מוכר, נכון שאתה לא מרשה??), הורי החבר הטוב (?לי זה בסדר אבל הם לא מרשים שתישן שם היום") או התירוץ האולטימטיבי: ?אני מצטערת, פשוט נגמר לי הכסף"....
אין ספק שמלאכת ההדיפה מעייפת ומשאירה את ההורה במתח פנימי שחרד מהפעם הבאה שהסבתא תציע ממתקים או חבר יציע הצעה שלא נוח לנו איתה ולכן נראה לא פעם הורים שעסוקים בארגון והתאמה של הסביבה ומלאים בכעס על אלה שלא משחקים ע"פ כללי המשחק שלהם וכל זאת על מנת שיוכלו להתאים את המציאות לאג'נדה החינוכית שלהם.
למרות שלפעמים נדמה לנו שיצאנו בשלום מאיזו סיטואציה , סביר להניח שלמחרת נצטרך להתמודד איתה או מצבים דומים לה שוב. אבל הפעם, נצטרך להיות הרבה יותר יצירתיים כי הרי לא נוכל להשתמש באותו תירוץ שוב ושוב, זה לא יהיה אמין ונמצא את עצמנו במצב בו הילד ,אחרי ששמע את התירוץ הזה כבר כמה וכמה פעמים עומד בתוקף ודורש שייענו לבקשותיו. ובצדק. גם אנחנו כמבוגרים מזהים די מהר כשעושים עלינו מניפולציה.
ועוד לא דיברנו על המחירים שמשלמים הילד וההורה: כשההורה מעביר את האחריות לסירוב לגורמים חיצוניים ,הסמכות ההורית שלו נפגעת באופן משמעותי מול הילד ואילו הילד מצידו, חש שקיימים אנשים רבים סביבו ששולטים בגורלו בלי שתהיה לו שום השפעה על כך וללא הגיון מאחורי ההחלטה , הילד לא יכול להבין איך העולם עובד: ?מי זה המוכר הזה, למה הוא מחליט עבורי ולמה הוא לא מרשה??
בשלב הזה, יש בפנינו שתי אופציות: הראשונה, להמשיך כמו שהתחלנו. עם התירוצים, המתח המתמיד שלא יעמידו אותנו במצב בו נידרש ליצירתיות, עם הכעס כלפי כל מי שבאופן הכי טבעי והכי אמיתי מציע הצעות לגיטימיות לילדינו (ממתקים, שינה אצל חבר, מותגים כאלה ואחרים) והאופציה השניה , להתחבר לרגע לעצמינו ולכבד את הילד בתשובה כנה ואמיתית לגבי הסירוב שלנו (?מחר בית ספר, זה יקר מדי, זה לא בריא ועוד).
ברגע ה"משבר" אפשר להציע תשובה קצרה. משפט אחד יספיק ואח"כ בבית ברוגע, לנהל שיחה יותר משמעותית בנושא (ניתן לנהל שיחה כזו בכל גיל, בהתאם להתפתחות הילד, גם בגיל שנתיים!). לשיחה כזו יש ערכים מוספים שהם הרבה מעבר להעברת המסר עצמו: הילד מתנסה בשיחה בה יתאפשר לו להביע את דעתו, לנסות לשכנע ולהשפיע (מי יודע ,אולי הילד יעלה טיעונים שישכנעו אותנו לנהוג אחרת), מתנהל דיון ושיחה שמהווים עבורו מודל לפתירת חילוקי דיעות בעתיד, הילד חש שווה ערך כאשר הוריו מכבדים אותו בתשובה ולא גוזרים עליו גזירה מלמעלה (?ככה זה אצלנו או ככה אני רוצה").
במקרה כזה, הילד יהיה מודע להגיון (בהנחה שיש כזה) מאחורי הסירוב. הוא לא בהכרח יסכים איתו או יאהב אותו אבל לפחות הוא יידע באמת למה סירבנו ויוכל להכיל את הסירוב גם אם בפעם הבאה הוא יבקש שוב. הפעם, זה יהיה בחזקת "ניסינו" והיכולת של הילד לקבל את הסירוב תגדל בהדרגה.
ובפעם הבאה שנעמוד מול חבר שמציע לילדינו שיישן אצלו באמצע השבוע, נוכל להישיר מבט ולאמר שאצלנו בבית במהלך שבוע לימודים לא ישנים אצל חברים ולהמשיך הלאה.
הכותבת היא יועצת בעניני הורות.
מוסמכת מכון אדלר
אי מייל: _ido000@netvision.net.il
טלפון : 054-4998019
אילו היינו חיים בעולם מושלם, הכל היה הרבה יותר פשוט: אנחנו היינו מבקשים והילדים היו מהנהנים בהבנה ומיישמים. את החברים של הילדים שלנו היו מחנכים ומגדלים על אותה מערכת ערכים כמו שלנו , כך שלא היינו חוששים מהשפעה רעה.
בכלל, המוכרים בחנויות או סתם עוברי אורח היו אדיבים עם הכוונות הכי טובות , הם לא היו מציעים לילדים ממתקים כשאנחנו ממש לא מעוניינים או מנסים לפתור בשבילנו את הבעיות ובפרסומות ,לא היו מציעים לילדים שלנו מוצרים בסיסיים כמו שמפו או תחתונים עם ציורים של דמויות טלוויזיוניות שעולים כפול.
בעולם מושלם לא היינו צריכים להדוף ולעמוד חסרי אונים מול הילדים שלנו עם הבקשה האולטימטיבית: ?אמא, אפשר???
הדרך הקלה תהיה "להפיל " את האחריות על עובר האורח התמים: המוכר (?מוכר, נכון שאתה לא מרשה??), הורי החבר הטוב (?לי זה בסדר אבל הם לא מרשים שתישן שם היום") או התירוץ האולטימטיבי: ?אני מצטערת, פשוט נגמר לי הכסף"....
אין ספק שמלאכת ההדיפה מעייפת ומשאירה את ההורה במתח פנימי שחרד מהפעם הבאה שהסבתא תציע ממתקים או חבר יציע הצעה שלא נוח לנו איתה ולכן נראה לא פעם הורים שעסוקים בארגון והתאמה של הסביבה ומלאים בכעס על אלה שלא משחקים ע"פ כללי המשחק שלהם וכל זאת על מנת שיוכלו להתאים את המציאות לאג'נדה החינוכית שלהם.
למרות שלפעמים נדמה לנו שיצאנו בשלום מאיזו סיטואציה , סביר להניח שלמחרת נצטרך להתמודד איתה או מצבים דומים לה שוב. אבל הפעם, נצטרך להיות הרבה יותר יצירתיים כי הרי לא נוכל להשתמש באותו תירוץ שוב ושוב, זה לא יהיה אמין ונמצא את עצמנו במצב בו הילד ,אחרי ששמע את התירוץ הזה כבר כמה וכמה פעמים עומד בתוקף ודורש שייענו לבקשותיו. ובצדק. גם אנחנו כמבוגרים מזהים די מהר כשעושים עלינו מניפולציה.
ועוד לא דיברנו על המחירים שמשלמים הילד וההורה: כשההורה מעביר את האחריות לסירוב לגורמים חיצוניים ,הסמכות ההורית שלו נפגעת באופן משמעותי מול הילד ואילו הילד מצידו, חש שקיימים אנשים רבים סביבו ששולטים בגורלו בלי שתהיה לו שום השפעה על כך וללא הגיון מאחורי ההחלטה , הילד לא יכול להבין איך העולם עובד: ?מי זה המוכר הזה, למה הוא מחליט עבורי ולמה הוא לא מרשה??
בשלב הזה, יש בפנינו שתי אופציות: הראשונה, להמשיך כמו שהתחלנו. עם התירוצים, המתח המתמיד שלא יעמידו אותנו במצב בו נידרש ליצירתיות, עם הכעס כלפי כל מי שבאופן הכי טבעי והכי אמיתי מציע הצעות לגיטימיות לילדינו (ממתקים, שינה אצל חבר, מותגים כאלה ואחרים) והאופציה השניה , להתחבר לרגע לעצמינו ולכבד את הילד בתשובה כנה ואמיתית לגבי הסירוב שלנו (?מחר בית ספר, זה יקר מדי, זה לא בריא ועוד).
ברגע ה"משבר" אפשר להציע תשובה קצרה. משפט אחד יספיק ואח"כ בבית ברוגע, לנהל שיחה יותר משמעותית בנושא (ניתן לנהל שיחה כזו בכל גיל, בהתאם להתפתחות הילד, גם בגיל שנתיים!). לשיחה כזו יש ערכים מוספים שהם הרבה מעבר להעברת המסר עצמו: הילד מתנסה בשיחה בה יתאפשר לו להביע את דעתו, לנסות לשכנע ולהשפיע (מי יודע ,אולי הילד יעלה טיעונים שישכנעו אותנו לנהוג אחרת), מתנהל דיון ושיחה שמהווים עבורו מודל לפתירת חילוקי דיעות בעתיד, הילד חש שווה ערך כאשר הוריו מכבדים אותו בתשובה ולא גוזרים עליו גזירה מלמעלה (?ככה זה אצלנו או ככה אני רוצה").
במקרה כזה, הילד יהיה מודע להגיון (בהנחה שיש כזה) מאחורי הסירוב. הוא לא בהכרח יסכים איתו או יאהב אותו אבל לפחות הוא יידע באמת למה סירבנו ויוכל להכיל את הסירוב גם אם בפעם הבאה הוא יבקש שוב. הפעם, זה יהיה בחזקת "ניסינו" והיכולת של הילד לקבל את הסירוב תגדל בהדרגה.
ובפעם הבאה שנעמוד מול חבר שמציע לילדינו שיישן אצלו באמצע השבוע, נוכל להישיר מבט ולאמר שאצלנו בבית במהלך שבוע לימודים לא ישנים אצל חברים ולהמשיך הלאה.
הכותבת היא יועצת בעניני הורות.
מוסמכת מכון אדלר
אי מייל: _ido000@netvision.net.il
טלפון : 054-4998019
לימור קרלינסקי-ארג'י
מוסמכת מכון אדלר
ייעוץ והנחיית קבוצות הורים
מוסמכת מכון אדלר
ייעוץ והנחיית קבוצות הורים
