היא באמת צריכה את כל השכבות האלה? - כך היא שאלה 

יום אחד קיבלתי שאלה - ככה הייתה מונחת גלוייה וחשופה על הקיר של הציר הזמן שלי.

השאלה הייתה לכאורה מופנית אלי, אבל כל העולם, או לפחות אשתו של העולם יכלו לראותה.

ולא סתם. אריאל, השואלת, היא בחורה סקרנית באמת, ומצחיקה גם. וכשהיא שואלת היא גם ממש מתכוונת לשאלתה. ציר הזמן בפייסבוק - הוא במה מספקת מבחינתה בשביל לברר דברים שמעסיקים אותה.

 האמת? צודקת.

 עובדה. כולי נרתמתי למשימה (אם כי קצת באיחור ) להשיב לה תשובה רצינית ומנומקת. ומאחר והשאלה לא נשאלה באופן פרטי בתיבה הפרטית, אלא על ציר הזמן. מצאתי לענות לה בגלוי, כפי שזה נשאל. ובכלל . ברור שאענה לאריאל כי הרי בשביל זה אני כאן, כפי שכבר הכרזתי לא אחת. ושנית, וזו אולי הראשית, אני אוהבת את אריאל.

אז שלא אשיב לה?

אז קודם, הנה השאלה.

היי נורית.  הסתכלתי בסרטון הזה ביוטיוב והציירת כל הזמן הוסיפה צבעים על גבי צבעים לציור של הבית, פעם צבעים כהים ואז צבעים בהירים ושוב כהים ושוב בהירים. ואני לא מבינה למה כ'כ הרבה שכבות של צבע? שאת רובם אפילו לא רואים, היא לא יכלה לצייר מההתחלה את הסוף?ז"א, איך אני אסביר לך את זה, היא באמת היתה צריכה את כל שכבות הצבע ששמה כדי להגיע לתוצאה הסופית? או שפשוט היה לה קשה להחליט ול הזמן שינתה את דעתה? קשה לי להבין מה ראיתי. וזו לא הפעם הראשונה. סליחה על הבורות. הנה הסרטון:

https://www.youtube.com/watch?v=6ZsJsiKCZWo

נראית לכן/ם אולי פשוטה, אבל בעיני היא בכלל לא.

מה שבעצם אריאל לא מבינה, או אולי רוצה לברר ביתר עמקות. זה מדוע צריך את כל השכבות האלה אם לא רואים אותם בסוף. במילים אחרות, אריאל מתייחסת לתוצאה הסופית. יותר מזה היא מקצינה ואומרת "היא לא יכלה לצייר מההתחלה את הסוף"? "היא באמת צריכה את כל שכבות הצבע ששמה לתוצאה הסופית? או שפשוט היה לה קשה להחליט וכל הזמן שינתה את דעתה?

חברה. יש כאן ערמה של שאלות מחץ ואני אשיב על אחת אחת כסדרן, ולפעמים שלא כסדרן.

ראשית כל , ראש ועיקר, הכי חשוב לדעת שביצירה אמיתית לא התוצאה היא המטרה. התהליך הוא הוא המטרה. צייר חוזר ושב וחוזר לצייר שוב ושוב שוב, בין אם זה עוד ציורים ובין אם זה את אותו ציור עצמו בגלל התשוקה והבערה החזקה שיש לו, להמצא בתהליך.

להמצא בתהליך היצירה זה דבר נפשי עמוק שנובע מתוך דחף וצורך חזק מאד של היוצר להתבטא, ולא רק להתבטא כדי שבסוף יישאר משהו שהוא עשה, אלא להימצא (להיות, לשהות) בתוך התהליך הזה. תהליך היצירה הוא לב ליבו של העניין. שם קורים דברים, שם מתרחשים דברים, שם משתנים דברים, שם מתנהל שיח שהוא למעשה שיח בין האמן בינו לבינו, בין הוא המודע לבין נפשו פנימה הלא מודעת. השיח הזה מתקיים באמצעות מתווך שהיא שפת האמנות.

וכך נוצר ציור שהוא בעצם סוג של 'סכום ' של השיח הזה. אלא שהסכום עולה בשפה זרה. שפה שהיא קצת אחרת. שפה של צורות וסמלים, צבעים וסמנים. כך שקודם כל צריך להבין שמה שחשוב לצייר, ולרוב זה גם לא נשלט וזה הדבר הנכון באמנות שהאמן נמצא בתהליך. תהליך יצירה - זה הדבר. התוצר מעיד ומספר ומסכם את התהליך.

חשוב לציין שהצייר בעצם תמיד יתגעגע לחזור לתהליך כי זה תהליך מתגמל שבסוף יוצא ממנו משהו. התוצר הוא סוג של חיוזק חיובי, שבעצם גורם לצייר לחזור שוב אל התהליך כדי גם בסופו של דבר לזכות ברגעי הנחת וההנאה של התגמול. אפשר להשוות את זה לסוג של רעב. אנו אוכלים כי אנו רעבים, הרגשת השובע מתגמלת. אבל כטבעו של אדם רגעי העונג נשכחים ואז רוצים לחזור אליהם. זה מופיע בחיים בצורות שונות. ולא ארחיב על כך את הדבור כאן.

התהליך הזה יכול להיות מפתיע, בלתי צפוי, משתנה, חוזר על עצמו, מוחק, עולה על דברים קודים, משנה שוב. לבסוף מגיע רגע , ואי אפשר לדעת מתי ולמה ואיך, שבו האמן מרגיש שהוא סיים את היצירה.

הסרטון הזה, שבו צפית אריאל, מציג לך בעצם את מה שקורה מאחורי הקלעים. את המטבח של היוצרת. את המקום שבו מתנהל השיח הזה בינה לבינה, ואת מה שקורה כל הדרך עד שהציור הזה מושלם. אגב, לא כולם מוכנים לגלות ולחשוף את התהליך. אשרינו שזכינו במקרה הזה. כי זה מרתק בפני עצמו וגם מלמד.

לפיכך את קוראת לזה שכבות ואת חושבת שהן מיותרות. וזה משום שאת חושבת על התוצאה הסופית.

בעבור היוצר/ת/ים התוצאה מתבררת רק כאשר הציור הסתיים ולכן בדרך יוכלים לקרואת כל מיני דברים.

יש גם מצבים שבהם הצייר מגיע לתוצאה מסויימת, הוא לא אוהב אותה ממשיך ומשנה, וכן הלאה.

צייר הוא לא טכנאי והוא לא עובד לפי מתכונים ולפי ספר הוראות. לפחות כך אני רואה את זה, ואני כמובן לא היחידה.

צייר יוצא למסע. בתרמיל שלו יש צידה לדרך. הצידה היא המראות שהוא חווה וראה, הרגשות שלו, הפרשנות האישית שלו לחוויות שלו, הטעמים שלו, המחשבות שלו, הצבעים שהוא לוקח עמו והנושא שאותו הוא מתכוון לצייר. הוא יוצא למסע, למדבר ( ד הקנבס הריק והלבן, או כל מצע שהוא - זה המדבר) והמסלול הופך להיות מה שמצטייר על הבד.

את מחדדת ושואלת 'האם היא צריכה את כל הצבע כדי להגיע לתוצאה הסופית'? ואני עונה בקיצור ואומרת כן. אבל להגיד רק כן, זו לא תשובה מספקת.

לכן, ארחיב ואומר. התוצאה הסופית לא ידועה מראש. התוצאה הסופית תיהיה רק זו שתעבור את כל השלבים כולל התיקונים, המחיקות, הביטולים וההתחדשות. וזה בכלל לא משנה אם האחר רואה את זה או לא. היא הציירת או כל צייר עוברים דרך, והדרך הזו היא עניינים בלבד. מספיק ליוצר שהוא היה שם. את כצופה יכולה להסתפק במה שאת רואה, ולפעמים, צופה בעל עין חדה ורגישות גבוהה מאד, יכול גם לחוש את העומק, את העובי, את החומריות של העבודה ואת השכבות הפנימיות שלה.

אענה בעניין זה עוד דבר אחד, לפני שאעבור להיבט הטכני.

ציור בכלל הוא מטאפורה שהרי הוא מראה דבר אחד ונושא עמו דבר אחר. הוא סוג של משל. הוא אומר בדרך ישירה משהו עקיף. גם התהליך עצמו הוא מטאפורה. השכבות השונות שמאפיינות את הציור מצביעים על משהו נפשי, על השכבות השונות של הנפש. על התופעה הידועה שיש לנו חלקים שונים של ה'אני' וה'עצמי' שלנו. גם נפש האדם מרובדת בשכבות רבות. ולכן התהליך מתאר גם במקרה ושלא במקרה משהו על נפשו של היוצר. גם אנחנו כבני אדם, מגלים, חושפים, מכסים, מסתירים. גם לנו יש מצבים שונים שבהם אנו מראים רק צד אחד מוחצן משלנו והוא יושב על הרבה הרבה קליפות ושכבות שבנפש. וציור זה נפש. יותר נכון אמנות זו נפש.

ועכשיו מזווית אחרת לגמריי.

לדעתי, ציור טוב הוא ציור חומרי שמורכב ובנוי מהרבה שכבות. יש משמעות לשכבות האלה ברמה הויזואלית. תנסי פעם לצייר ציור בשכבה אחת בלבד ותקבלי ציור שטוח, לא מרקמי, שצבעו או שקוף או אטום, תלוי מה את מחליטה. ולרוב זה לא ציור אלה צביעה. צבע על צבע, ושכבה על שכבה נותנים עומק לציור, הצבעוניות משתנה, כך אפשר ליצור גם מצבים של תלת מימד. ככה עובדים. כאשר עובדים בשכבות מקבלים ניואנסים דקים ועדינים של מעברים בין צבעים ובין גוונים, וכל גוון מוסיף עוד עושר לציור, עוד עומק. זה כמו מוסיקה עם טונים שונים וצלילים שונים, ווריאציות שונות. את יכולה להשוות את הווריאציות הצבעוניות שנוצרות בגלל השכבות למוסיקה של באך.

ועד עכשיו עניתי לך יקירתי מבלי לראות עדיין את הסרטון, כי השאלות האלה שלך נכונות בכלל ובכל מצב.

עכשיו עשיתי הפסקה והלכתי לראות את הסרטון. אז קודם כל תודה לך שהפנית אותי אליו. נהניתי ממנו מאד מאד.

ועכשיו אענה לך ספציפית לגביו.

ברור וברור וברור מעל לכל ספק שאת התוצאה המרהיבה הזאת לא היית מקבלת לולא כל התהליך שהיוצרת שם מציגה. ואת רואה את זה רק בצילום, לו היית רואה את זה בעין ממש היית מבינה עוד יותר טוב על מה אני מדברת.

היא עובדת שם במה שנקרא טכניקה מעורבת.

היא מתחילה בצבעים שקופים מאד - כמו צבעי מים, ממשיכה עם קולאג' ומדביקה חלקי עיתונים שאותם היא חותכת ביד, כדי ליצור את הצורות ( ושימי לב שבסוף בצילום תקריב, רואים אפילו את האותיות של העתון מבצבצות, למרות כל שכבות הצבע שהיא הוסיפה לאחר מכן). האותיות של העיתון הם חלק מהציור והן סוג של מרקם ושל עוד צורות שנמצאות בתוך היצירה. ושימי לב שלמרות השכבות לא נוצרה אטימות ולכן אפשר דרך השקיפות שנותרה במקומות מסויימות לראות את מה שהיה שם בהתחלה בשכבה הראשונה.

היא ממשיכה בצבעי אקריליק על בסיס מים. אחר כך עוברת לצבעי עפרון כאשר בהתחלה הם רק עפרון שיוצר קווים דקים וניואנסים עדינים ואחר כך היא מרטיבה את צבעי העפרון ואז הם מקבלים שקיפות של צבעי מים. בסוף היא גם משתמשת בצבעי פנדה גירים שזה על בסיס שמן. הניגודיות בין המים לשמן יוצרים מרקמים מאד מעניינים. ולבסוף היא מורחת שכבות הגנה של דבק ושל ווקס.

לכל אחד מהטכניקות יש את המשמעות שלו ואת האפקט שלו.

היא מתחילה במסגרת ירוקה ואחר כך עוברת לצהובה כשצבע פולש אל צבע. כך נוצרים תופעות של אור וצל. הכהה עושה צל בבהיר ונותן עומק. היא עוברת על זה אחר כך בכחול ומטפטפת עיגולי מים וכך היא מקבלת עיגולים עם הצבעוניות של השכבה שמלמטה. היא יוצרת הילות, וצללים, ואורות תוך שימוש בשכבות השונות וזה מה שנותן עומק ותחושה של תלת מימד, של חומריות ושל גוונים ובני גוונים.

אני מקווה שאת כבר מבינה שצריך את כל התהליך הזה, ולא רק בשביל החווייה ובשביל להיות בו כיוצר, וכמי שיוצא להרפתקאה, אלא גם בשביל לקבל בסופו של דבר את התוצאה הזאת.

ומה שנותר לך עכשיו, זה לראות את הסרטון שוב ושוב, לקרוא את ההערות שמופיעות מדי פעם באנגלית ולנסות לעשות בעצמך.

מקווה שהועלתי.