הפרה לא חולבת - סיפור אמיתי 

"הפרה לא חולבת" - סיפור אמיתי
או מאיפה צמח הרעיון לארוחות הבוקר הכפריות של "בית שלום", כמה מילים אישיות

כשאבא שלי, חיימק'ה, היה ילד, קצת לפני קום המדינה, היתה להם בחצר פרה. הון כלכלי ומשאב מזון יקר ערך לנשות המשפחה, הסבתא יוכבד, וכלתה, אמא של אבא, שורה פיין. השתיים ניצחו על המטבח המשפחתי, אילתרו מטעמים מכלום, ומחלב הפרה הכינו גבינות לאנינות טעמם של בני המשפחה. 

אבל בעבור אבא שלי, חיימק'ה, והתאום שלו מויישק'ה, הפרה הזאת היתה הרבה יותר מאוכל. היא היתה חיית המחמד היחידה שהיתה לה לגיטמציה להיות בחצר.

שני התאומים, שכולם קראו להם חיימק'ה - מויישק'ה, כי אף אחד לא ידע אף פעם מי זה מי,  שיחקו יום יום עם הפרה, רכבו עליה, והטרידו את השכנים עם צלצולי הפעמון שהתקינו על צווארה. החלום נגוז כשסבא שלום החליט למכור את הפרה. המסכנה הייתה רעבה, רזה כמו בחלום של יוסף, ומנת החלב היומית שנתנה הלכה ופחתה.
הגיע הקונה. ובכיים של חיימק'ה - מויישק'ה לא המס את לבו של סבא שלום. וסבא שלום, איכר שחשב על תצרוכת חלב יומית הכרחית לבני ביתו, כמו גם על חינוך קפדני והגון לילדיו, העביר בתקיעת כף ובעבור כמה פרוטות את הפרה לקונה.

אבל מי כמו חיימק'ה-מויישק'ה, שתעלוליהם נודעו בכל המושבה  יכנעו לגזרות האב הקפדן.
האגדה המשפחתית מספרת שהם רצו אחרי הקונה במורד הרחוב הראשי של המושבה, ובעוד הוא מרוצה "מהמציאה" שזה עתה רכש, צעקו אחריו "הפרה לא חולבת, ל-א חו-ל-ב-ת....." כדי שאולי יתחרט ויבין שקנה חתול (פרה) בשק.

בדיעבד זה סיפור מצחיק, אבל הטעם של המאכלים שסבתא יוכבד ואמא שורה הכינו מחלב הפרה נותרו בגדר געגוע עבור אבא שלי, חיימק'ה. ולכן כשהחליטו הוא ואמא שלי, מרים, להתקין ארוחות בוקר לאורחים ב"בית שלום", אירוח צימרים יוקרתי שהפך במהרה למלון בוטיק יפיפה ושובה לב, לא היה מתאים יותר מלשחזר את הגעגוע לארוחות הכל טוב – גבינה, שהיו שגורות בבית משפחת פיין בילדותו של אבא שלי.

זה סיפור אמיתי לגמרי, כמעט שאין בו אגדה. אבל גם אם אולי נוספו לו פה ושם הגיגים עם השנים, זה מה שהופך את "בית שלום" למקום שעוד לא הייתם בו. הגבינות כמעשה אומנות, היצירתיות, החדרים היפיפיים שמרוהטים בטעם משובח, והאירוח הכפרי כמו שלא הכרתם בשום מקום אחר בארץ. מקום שהכל בו - החל מהאירוח וכלה באוכל, נעשה בהרבה תשומת לב ואהבה.

עירית