אז מי אשם, אני או אתם? 

אז מי אשם, אני או אתה?!

היום דברתי עם אחת ממכרותיי והיא ספרה לי שעברה הפלה טבעית שמתרחשת כמעט לכל אשה לפחות פעם אחת בחיים. בין כל שלל המחשבות והרגשות שאפפו אותה, היתה לה מחשבה אחת עקשנית במיוחד בשם : "האשמה עצמית". היא האשימה את עצמה במה שקרה לה, האשימה את הגוף שלה, האשימה את הרחם שלה והשחלות שלה כשבעצם האירוע בכלל לא היה תלוי בה.
שמתי לה שבנושא של האשמה עצמית העולם מתחלק לשני סוגים עיקריים:
אלה שמאשימים בעיקר את עצמם ואלה שמאשימים את כולם.
הטיפוסים הראשונים מרגישים הרבה פעמים שכל מה שקורה ומתרחש סביבם קשור אך ורק אליהם. מישהו אמר להם פעם משהו בעבודה וישר הם חושבים מה לא בסדר איתם. מישהו התעלם מהם או אמר להם שלום בקרירות והם יהרהרו האם אותו אדם כועס עליהם ומה הם עשו שהכעיס אותו. הם ינסו לשחזר כל משפט או דיאלוג שהוחלף בניהם בשנה האחרונה. הם יחשבו לעצמם אפילו מבלי שיהיו מודעים למחשבות האלה "שהכל בגללם", "הכל באשמתם ויקחו על אחריותם את התחממות כדור הארץ, החור באוזון, את מלחמות העולם השונות וכן התפרצויות של הרי געש במזרח הרחוק.
לרוב הם ישקיעו הרבה מחשבה ועשייה בניסיונות לרצות את כולם ואיך לגרום לכולם להיות מאושרים כך הם פועלים ללא לאות בניסיון עקר להפיג את תחושת ההאשמה העצמית שלהם. זהו מעגל אינסופי שמזין את עצמו שוב ושוב כי תמיד ימצא מישהו לא מאושר בסביבה ותמיד הם יחשבו שזה בגללם.
מצד שני יש את הטיפוסים שמאשימים את כל העולם בצרות שלהם, כולם אשמים חוץ מהם. המינוס בבנק מרקיע שחקים? זה בגלל חברות כרטיס האשראי שאפשרו לו לקחת את הכרטיס, זה בגלל מנהל הבנק שמאפשר לו את החריגה, זה בגלל המדינה כי המחייה היקרה מחייבת אותו להיות במינוס וזה בגלל חמותו שאתמול כל כך עצבנה אותו עד שהוא יצא סתם להירגע ולהסתובב וחזר הביתה כשבאמתחתו מכסחת דשא 4 כוחות סוס כשהוא בכלל גר בקומה חמישית בבית משותף ללא גינה.
יש להם רשימה מפורטת מי אשם בחוסר האושר שלהם ואלו הם בד"כ: הבוס, העבודה, הקולגות, האישה / הבעל, הילדים, החמות, ההורים, המשטרה, מערכת החינוך, שר האוצר, קופת חולים, השכנים ובמיוחד השכנה המעצבנת מלמעלה. אני לא כוללת ברשימה זו את כל האנשים שנמצאו אשמים בעבר או ימצאו אשמים בעתיד. כמספר האנשים החיים על כדור הארץ, כך מספר האשמים האחראים במישרין על סבלם.
במדינה שלנו זה בכלל אופנה. מספיק לפתוח את החדשות בטלויזיה או בעיתון ולראות בשידור חי איך כל אחד מאשים את השני. הדבר בולט במיוחד במערכת הפוליטית ששם כל אחד אלוף בהאשמת אחרים. שר הביטחון מאשים את ראש הממשלה שמאשים את שר הפנים שמאשים את שר האוצר שמגלגל באלגנטיות את האשמה לשרת החינוך.וכך במקום להתעסק בדברים החשובים באמת במדינה שלנו, הם מתעסקים ב"איך להאשים מישהו אחר ולצאת הכי בסדר שאפשר".
במלחמת לבנון השנייה זה צרם באופן מיוחד. הלחימה הייתה עוד בעיצומה וכבר חישבו חישובים מי אשם ואיזה ראש צריך לערוף. חיפשו חוליה חלשה עליה אפשר לעשות "עליהום" ולהאשים אותה בכל דרך אפשרית, כאילו שכך תפתר הבעיה. כל אחד גלגל את האשמה לאחר וכך במקום להתעסק בלחימה, היו עסוקים בהישרדות מול המתקפה התקשורתית ואיך לצאת הכי טוב ופופולרי בראיון לערוץ 2 ויותר מזה איך לגלגל את האשמה למישהו אחר.
אני שואלת אתכם - לא חבל להשקיע את האנרגיה היקרה הזאת בלהאשים את עצמנו או את האחרים?
לא כל דבר שקורה בעולם הזה קשור בהכרח אלינו ומצד שני אי אפשר להאשים את כולם בהכל.
צריך למצוא את ה א י ז ו ן בין השניים. את האנרגיה המושקעת בלהאשים את עצמנו או את האחרים אפשר לתעל לאפיקים חיוביים יותר. אפשר וצריך לקחת אחריות, להפיק לקחים והכי חשוב לפעול (ולא רק לדבר) על תיקון הטעות. כך האנרגיה המושקעת לא תתבזבז על התקפה היסטרית על מישהו אחר כשבפנים מבעבע לו פחד מוות מלהיכשל או להודות בטעות. אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק את הדפוס האוטומטי של אשמה והאשמה, זה לא תורם לאף אחד ולא מקדם שום דבר. זה כמו להעביר כדור לוהט מאחד לשני וכך כולם יוצאים עם כוויות. במקום זה אפשר לקחת את הכדור הלוהט, להניח אותו בצד, להניח לו להתקרר ולטפל בו אחר כך.
פשוט לא?!
מזמינה אתכם להכנס לאתר ולפורום שלי בקרדיט למטה.