אמנות או רמאות, אלמיר דה הורי: אלוף הזייפנים במאה העשרים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אמנות או רמאות, אלמיר דה הורי: אלוף הזייפנים במאה העשרים 

מאת    [ 03/01/2014 ]
מילים במאמר: 2032   [ נצפה 2558 פעמים ]

 
 

במרכז תרבות רב תחומי פופולרי ביותר, במרכז מדריד, הממוקם בבניין עתיק ויפה  ומשמש במה להצגת האמנויות היפות (Círculo de Bellas Artes) ננעלה במאי 2010 תערוכה בשם "פרויקט אלמיר דה הורי: זיוף".  אלמיר דה הורי נחשב לאלוף זייפני יצירות האמנות בזמננו. הוא הצליח להונות  אספנים, סוחרי אמנות, מבקרי אמנות, בעלי גלריות ומנהלי מוזיאונים. הקריירה שלו התפרשה על פני יותר משני עשורים וחצתה יבשות. רק חלק קטן מזיופיו התגלה ועל אף שנתפס בחייו, מעולם לא הואשם בזיוף מחוסר הוכחות. באופן פרדוקסלי למרות שציוריו נתגלו כמזויפים, הם עומדים כיום בזכות עצמם, מוצגים בתערוכות ונמכרים בכסף רב.

פרשת חייו וזיופיו זכו להד תקשורתי עצום. בעיקר בזכות ביוגרפיה שנכתבה ע"י קליפורד אירווינג, רמאי בזכות עצמו, אשר זייף ביוגרפיה של המילארדר הווארד יוז וישב על כך 17 חודשים בכלא. סרט בבימויו ובכיכובו של אורסון וולס  " ז בשביל זיוף"  (F for Fake) מבוסס אף הוא על סיפורו של אלמיר דה הורי, זהו סרט תיעודי מורכב ומתוחכם, שדן בשאלות של זיוף ואמת בעשייה האומנותית (1974). סרט נוסף על חייו הופק ע"י קנוט יורפלד הנורבגי (ב-1977), ובאוגוסט 2013 הועלה מחזה פרינג' על חייו המבוסס על ספרו של מארק פרוגי.

הסיפור של אלמיר דה הורי, אשר צייר למעלה מאלף תמונות מזויפות, שערכן נאמד ביותר ממיליון דולר, הוא סיפור מדהים, מעבר לכל דמיון. האיש הצליח להוליך שולל את כל עולם האמנות ואלמלא היה קשור לשני שותפים מפוקפקים, פרנן לגרו וריאל לסאר, שהיו ממונים על מכירת תמונותיו, הונו אותו ועשו הון מיצירותיו המזויפות, יתכן שלא היה מתגלה לעולם.

הביוגרפיה של אלמיר דה הורי מוטלת בחלקה בספק, הוא בדה שמות וסיפור חיים בהשראת דמיונו הפורה. החליף שמות וזהויות כדי שלא יעלו על עקבותיו. קרא לעצמו דורי בוטין, אלמיר פון הורי, ברון הרצוג, ריינל, לואיס נסו ועוד. סיפר שנולד למשפחה אריסטוקרטית עשירה ,שאמו הייתה בת למשפחת בנקאים ושאביו כיהן כשגריר הונגריה בטורקיה ובדרום אמריקה, כשבעצם בא ממשפחה יהודית הונגרית, שמו היה אלברט הופמן ואביו היה כנראה סוחר.

הוא התחיל ללמוד אמנות במינכן  ולאחר מכן המשיך את לימודיו בפריז בהדרכתו של הצייר הנודע  פארנן לג'ה.

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה התגורר  אלמיר במונפרנס, והכיר כמה מהאמנים המובילים באותה תקופה.  ולמינק עבד שם בעשור הקודם, קיס ואן דונגן, אלבר מארקה ועד ל - 1928 אנרי מטיס . אלמיר אהב לספר על הקירבה שלו לקבוצת האמנים ולאנשי הרוח ששהו באותה תקופה בפריז, גרטרוד שטיין, המינגווי, פגי גוגנהיים, פול ואלרי וליאון זדקין. באותה תקופה חי אלמיר חיים של נער שעשועים, צייר דיוקנאות של ידידים עשירים והשתתף בתערוכות קבוצתיות פה ושם.

עם פרוץ המלחמה חזר להונגריה, בהיותו יהודי והומוסקסואל, נכלא במחנה ריכוז בטרנסילבניה. שוחרר ונעצר שוב כעבור שנה, אושפז בבית חולים מחוץ לברלין והצליח לברוח ממנו.

בתום המלחמה חזר לפריז, שכר חדר זול וניסה למצוא את מחייתו כצייר. הוא מכר ציורים לידידיו הותיקים וצייר מספר תמונות דיוקן לאנשים אמידים, אבל כשהציע לגלריות תמונות נוף או עירום משלו הוא נדחה ברב נימוס.

אלמיר היה חסר כל ביום שביקרה בסטודיו שלו ליידי מלקולם קמפבל. היא הסתכלה על תמונה שהייתה תלויה על הקיר והייתה משוכנעת שזו תמונה של פיקסו, זו הייתה תמונת ראש של צעירה במונוכרום כחול, ללא חתימה וללא מסגרת, קמפבל ביקשה לרכוש את התמונה והציעה לאלמיר ארבעים לירות שטרלינג עבורה. אלמיר לא טרח להעמיד אותה על טעותה, וכך נפתחה הקריירה המפוארת של אלמיר כזייפן.  כעבור שלשה חודשים חזרה הגברת קמפבל מביקור באנגליה ובמסיבת קוקטיל אליה הוזמן גם אלמיר, התנצלה בפניו שמכרה את התמונה לאחת הגלריות במאה וחמישים שטרלינג. זה הספיק לאלמיר להבין את הפוטנציאל הטמון בזיופים.

לאחר שצייר מספר רישומים בנוסח פיקסו, נכנס לגלריה והציע לסוחר אמנות את הרישומים. הוא סיפר שהכיר את פיקסו בפריז, לפני המלחמה וכי הצייר נתן לו את הרישומים במתנה  ומכיוון שהמלחמה רוששה אותו, אין לו בררה אלא למכור אותם. הסוחר בחן את הרישומים במשך כחמש דקות והציע לאלמיר ארבע מאות דולר.

זמן קצר לאחר מכן הודה אלמיר במעשה הזיוף בפני חבר צרפתי בשם ז'אק שאמבלרין. אביו של שאמברלין היה אספן של תמונות אימפרסיוניסטיות שהוחרמו ע"י הנאצים. ושאמברלין  הציע לאלמיר שותפות. אלמיר יצייר והוא ימכור את התמונות.הפעם החליט אלמיר להשקיע בזיוף מקצועי יותר. הוא ביקר בתערוכות של פיקסו, עיין בספרים שהודפסו בהם רישומים של פיקסו. קנה מחברת ציור ישנה מלפני המלחמה וצייר תריסר ציורים בנוסח פיקסו. שאמברלין השיג לו דרכון צרפתי ואלמיר, שאמברלין וידידתו האנגליה יוצאים למסע באירופה: בריסל, אמסטרדם, לונדון,ז'נבה, לוצרן, ציריך והריביירה הצרפתית. הם מצליחים למכור את כל מלאי הרישומים, בחלקם לגלריות אמנות מהטובות באירופה, בבריסל מכר אלמיר שתי תמונות ערום למנהל מוזיאון "בוזר". כמוסכם בין אלמיר לשאמברלין הרווח מתחלק ביניהם שווה בשווה  אך עד מהרה אלמיר מגלה ששאמברלין הונה אותו ודרכיהם נפרדות.

אלמיר נוסע לסטקהולם, מציג את עצמו כאציל הונגרי, פליט חסר אמצעים ומציע לבעל גלריה רישומים שאביו כביכול הביא עמו מפריז והוא אינו יודע את מקורם. לאחר התייעצות שערכה שלשה ימים, מציע לו בעל הגלריה ששת אלפים דולר ורוכש את כל חמשת הרישומים.

מחשש שמא תתגלה הרמאות, הוא לוקח את הכסף ונוסע לריו דה ז'נרו ומשם לארצות הברית. הוא רוכש דירת פאר בניו יורק ברחוב 78 מזרח. מתיידד עם אנשי החברה הגבוהה, שחקניות קולנוע מפורסמות, אלי הון ובעלי גלריות. לחנוכת הבית הוא מזמין את זאזא גאבור, לנה טרנר, דן טופינג ורנה דארנונקור, מי שהיה מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.את זאזא גאבור הכיר על פי דבריו  בבודאפסט, הוא סיפר שהיא הזמינה אצלו  דיוקן בעירום כשגיטרה נחה על ירכה בזווית אסטרטגית, לטענתו  שילמה לו על התמונה, אם כי מעט מאוד.זאזא גאבור הכחישה את הסיפור מכל ולכל, היא  טענה שאלמיר מכר לה שתי יצירות של ראול דופי במחיר חמשת אלפים דולר שהתגלו לאחר מכן כזיוף. 

אלמיר מציג את עצמו כצייר וגלריית ליליינפלד מרחוב 57 מזמינה אותו להציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו. זו הייתה גלריה מכובדת ביותר, בה הציגו וולמינק, פייניננגר, שאגל ודופי. בתערוכה הציג אלמיר דיוקנאות, נופים וקומפוזיציות מופשטות, התערוכה הייתה הצלחה חברתית וגם הביקורת תיארה את יצירותיו כ"מלבבות ומעידות על כישרון".  אבל היו שסירבו לכתוב אודותיה בטענה שהיצירה שגרתית, לא מקורית, מיושנת ומזכירה מדי יצירות של אמנים צרפתיים מתחילת המאה העשרים. אלמיר הצליח למכור יצירה אחת בלבד. הכסף לא הספיק אפילו להוצאת הקטלוג. הכישלון הכספי של התערוכה דחף אותו לחדש את הקריירה שלו כזייפן.

סיפור הכיסוי שבאמצעותו מכר אלמיר את זיופיו היה פשוט. הוא סיפר כי התמונות הן חלק מאוסף קטן שעלה בידו להציל מרכוש המשפחה בהונגריה לפני הכיבוש הרוסי. במסעותיו ברחבי ארצות הברית הציג  את עצמו בשמות ובתארים  בדויים כך הצליח למכור זיופים בגלריות בבוורלי הילס, בהוליווד, בטקסס ובדאלס.

כשחזר ללוס אנג'לס נתפס לראשונה בקלקלתו ע"י סוחר אמנות בשם פרלס. לאחים פרלס היה חוש מפותח לגלוי זיופי אמנות .עד כדי כך שהם כונו "צייד המכשפות מן המערב" ו"צייד המכשפות מהמזרח".פרלס סיפר שבאחד הימים הגיע לגלריה שלו ג'נטלמן מטורזן ושאל אותו האם הוא מעוניין ברישומים צרפתיים?  פרלס שאהב להתבדח שאל אותו האם זו פורנוגרפיה? אלמיר ענה לו שזהו אוסף שירש ממשפחתו.

אלמיר שהציג את עצמו בשם לואי ריינאל, הוסיף שהוא קרוב משפחה של מוריס ריינאל, מבקר האמנות שכתב את אחד הספרים הראשונים על פיקסו. הוא הציג בפני פרלס  שלוש תמונות משל רנואר, שתי תמונות של פיקסו מהתקופה הקלאסית, מספר תמונות של מטיס, ודיוקן של סוטין שצייר מודליאני. פרלס התבונן בציורים של רנואר והתרשם. הוא גם היה מרוצה מאוד מהתמונה של פיקסו אבל כשהגיע למודליאני  ולתמונות של מטיס הבין שיד אחת ציירה את כולן. פרלס העיף את אלמיר מהגלריה ואיים עליו שאם לא יסתלק יזמין את המשטרה. אלמיר לקח את תיק התמונות  ואמר לו "אבל הזיוף  מצויין הלא כן"? פלרס הודה שהוא כמעט הולך שולל. והורה לו להסתלק מהמקום תוך שנייה.

 

טכניקת המכירה של אלמיר התבססה על מספר גורמים: איכות היצירה, אימותה באמצעות בני סמכא ואישיותו כמוכר. הוא היה מציג את עצמו כבן טובים או כאריסטוקרט, פליט השרוי במצוקה כספית ושואל את בעל הגלריה האם הוא מעוניין ביצירה שנמצאת במקרה ברשותו.

זיופיו התמקדו בציירים שזכו לתהילתם בתחילת המאה העשרים. הוא התחיל ברישומי דיו  ועבר לתמונות שמן קטנות של פיקסו, אותן מכר בלוס אנג'לס ובסאן פרנציסקו. כששב לניו יורק ב-1949 החל בסדרה גדולה של רישומי מודליאני. ולאחר מכן החל ביצירה החשובה ביותר באותו פרק זמן - תמונת דיוקן נוסח מודליאני. את התמונה החל לצייר לאחרשהתארח בביתה של פאני ברייס, שחקנית קולנוע ותיאטרון, קומיקאית וזמרת יהודיה-אמריקאית, אחת הכוכבות הקומיות הגדולות של שנות העשרים והשלושים.  בביתה ראה תמונת שמן גדולה של מודליאני, כשסיפרה לו כי שילמה עבורה 12.000 דולר.הוא אמר לה שכהשקעה כספית אין לזה צידוק, כשנפטרה כעבור שנה, בנה סיפר לו כי הציעו לו תמורתה 25.000 דולר. אלמיר החל לצייר מודליאני, הוא הקפיד למכור לסוחרי תמונות שכן הם אמורים להיות מומחים  ונשאו באחריות למהימנות התמונות.

כשנמאס לאלמיר להתרוצץ מגלריה  לגלריה וכשכחלק מבעלי הגלריות החלו לחשוד בזיופיםעבר אלמיר לשיטת שיווק חדשה. הוא התיישב במיאמי ביץ' עם  ג'ימי דמיון, שהיה עוזרו, מזכירו ונהגו הפרטי.  ומשם שלח מכתבים בנוסח:  "יש ברשותי רישום של מטיס בעט וטוש מן התקופה 1920-25, אשה יושבת עם זר פרחים. מטעמים אישיים ברצוני למכור אותו . אם הנך מעוניין אשלח לך תצלום בחפץ לב".

כך במשך שנתיים הורצו מכתבים לגלריות לאמנות ולמוזיאונים בכל רחבי ארצות הברית. בכל התקופה הזאת לא הוטל ספק אלא לגבי מקוריותם של שני רישומים. אלמיר מכר באמצעות הדואר למוזיאונים בניו יורק, פילדלפיה, סנט לואיס, שיקגו, סיאטל, בלטימור, וושינגטון, בוסטון, קליבלנד, דטרויט, דאלס וסאן פרנציסקו. הוא התרכז במיוחד במטיס, אשר נפטר שנה לפני כן בהנחה שמחיר יצירותיו יאמיר אחר מותו. ב- 1955  מכר אלמיר למוזיאון "פוג"  באוניברסיטת הרווארד "מאטיס"  שהתגלה מספר שנים לאחר מכן כזיוף. באותה שנה מכר אלמיר לסוחר האמנות ג'וזף פולקנר מספר תמונות שהתגלו כזיוף. פולקנר הגיש נגדו תביעה פדראלית. ואלמיר ברח בעקבות זאת למקסיקו. שם הסתבך עם המשטרה אך  לא בעוון זיופים. הוא הואשם בקשר לחשוד ברצח של איש בריטי,  דה הורי טען שהוא מעולם לא פגש אתו. וכי המשטרה המקסיקנית ניסתה לסחוט ממנו כספים..לעורך הדין שחילץ אותו מהסיפור שילם בתמונה מזויפת וחזר לארצות הברית.

כשחזר, גילה שהיצירות שלו נמכרות בסכומי עתק  ואילו הוא מצליח להתפרנס בקושי. הוא נתקף בדיכאון וניסה להתאבד באמצעות גלולת שינה. בבית החולים שטפו את קיבתו והצילו את חייו. כשהחלים נעזר ע"י איש צעיר ונועז בשם פרננד לגרו. זה מלווה את אלמיר בחזרה למיאמי והופך להיות מתווך שלו. הוא  דורש 40% מהמכירות.

פרנאן לגרו, הומוסקסואל, שנולד באיסמעיליה מצרים, הגיע לפריז, נעשה רקדן מקצועי והופיע בלהקת גברים נוסח הפולי ברג'ר. הוא רכש תעודה שלמד תולדות האמנות בבית הספר של הלובר בפריז. אלמיר סיפר שלא היה לו צל של מושג באמנות וכי היה חסר טעם לחלוטין, אבל הוא ניחן בכוח שכנוע ובערמה לפתות בני אדם. טיפוס  מהסוג שמצליח למכור  קרח לאסקימוסים. הוא ובן זוגו,  ריאל לאסר מספקים לאלמיר צבעים ובדים ישנים אותם רכשו בשוק הפשפשים ו, מנהלים את מכירת הזיופים של אלמיר, תאבונם גדל עם הזמן והם דורשים 50% מהרווחים ולוחצים על אלמיר ליצור עוד ועוד זיופים. בשלב מסוים הם מסכמים ביניהם לתת לאלמיר קצבה חודשית בסך 400 דולר, אם כי לעיתים קרובות הם לא ממלאים את חלקם בהסכם. ב-1962 אלמיר עובר לגור באיבזה, ספרד. לגרו, חי חיי מותרות מבזבז כסף על ימין ועל שמאל, משפץ  בית בקאן, קונה מעילים ופרוות לאמו, משלם ביד רחבה לנערים הצעירים המקיפים אותו  וממשיך למכור את זיופיו של אלמיר מפריז, גונב חלק מהם ומרושש את אלמיר. ב-1964 אלמיר בן ה-58 מתחיל להתעייף מעסקי הזיוף, הזיופים שלו נעשים פחות מוצלחים. בעלי גלריות מתחילים לחשוד ומומחים לאמנות החלו לשים לב שאלו זיופים. הם פונים למשטרה ולאינטרפול, אלמיר נוסע לשנה לאוסטרליה, עד יעבור זעם.

כשהוא חוזר לאיביזה פונה אליו ריאל לסאר ומבקש ממנו לצייר בדחיפות זיופים של ואן דונגן, צייר הולנדי שפעל בעיקר בפריז והשתייך לפוביזם, ובאחרית ימיו עבר להתגורר במונקו.

לריאל הייתה תכנית נועזת ושנונה להכשרת הזיופים. הוא פנה לגברת און דונגן והציע לה לכתוב ביוגרפיה חשובה על הצייר. אותה יעטר במיטב יצירותיו. הוא מנסח הסכם בינה לבין המוציא לאור, פונה לאלמיר שיצייר חמש שש תמונות שמן גדולות בנוסח ואן דונגן כדי לכלול אותן בביוגרפיה. לאחר שיצא הספר לאור אפשר יהיה למכור אותן בסכום נכבד. התמונות אכן נמכרו בסכומי עתק אבל אלמיר טען שהוא לא ראה מהן פרוטה.

ב-1966  רבות מהיצירות של אלמיר מתגלות כמזויפות, במיוחד הודות לאלגור מדהאוס, איל נפט מטקסס, בעל אוסף אמנות מרשים, אשר רכש 56 יצירות של אלמיר מידי לגרו. הוא דורש לאסור את לגרו. אלמיר מצליח לחמוק מהמשטרה במשך זמן מה. חוזר לאיביזה שם הוא מואשם בעוון הומוסקסואליות, התחברות לעבריינים ובחיים ללא אמצעי קיום נראים לעין. אבל בהתחשב בעובדה שהיה פליט לא גורש לצמיתות. תחת זאת  נדון לחודשיים מאסר בפועל. מעולם לא הואשם בעוון זיוף מפני שבית המשפט לא יכול היה להוכיח שאי פעם יצר זיופים על אדמת ספרד.

בחורף 1976 התאבד אלמיר, לאחר שחשש שיוסגר לצרפת. לאחר מותו  המוני הזיופים שלו החלו לעמוד בזכות עצמם והיום הם מוצגים במוזיאונים ונמכרים בכסף רב בשמו שלו.

  לצפייה בתמונות:http://www.slideshare.net/ssuser92e5e1

 

 

 

 

 

 

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות באץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק    

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב