הצד האפל של התמונה - הסעודה בעמאוס
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הצד האפל של התמונה - הסעודה בעמאוס 

מאת    [ 22/11/2013 ]
מילים במאמר: 2703   [ נצפה 2642 פעמים ]

 
 

שלשה ציירים מפורסמים:  קרווג'ו, רמברנדט וואן מייחרן  "ערכו שולחן" בעמאוס וגרמו לסערה בעולם האמנות, הפרשנות שלהם ל"סעודה בעמאוס", אחד הנושאים השכיחים  בתולדות האמנות הייתה מהפכנית ויוצאת דופן.

 "צייר הביבים" ופירות העונה

 מבין הציירים של כל הזמנים, נדמה שקרוואג'ו היה שיאן השערוריות. שאט הנפש מאישיותו, מאורח חייו ומיצירתו, הגיעה עד כדי כך, שהוא כונה "קרוואג'ו של הביבים". איש קודר ומסוכסך, איש של קצוות שהתנדנד בין מרתפים עלובים ובילוי בחברת סרסורים וזונות, לבין חצרות מלכים ובישופים.

 הפרטים על חייו נלקחו מדו"חות משפטיים בהם נזכר שמו בשל קטטות, דקירות סכין, קללות, הוצאת דיבה זריקת אבנים ואף רצח. נוספו לכך לא מעט עדויות לא אמינות וסותרות שאפשר להגדיר את חלקן כרכילות מרושעת ובחלקן היה כנראה שמץ של אמת.

הרופא ג'וליו מנצ'יני מן העיר סיינה, שהכיר את הצייר ברומא בין השנים 1595 ל-1600 טען בדו"ח שכתב שנכח בפרידה הכואבת של הצייר מאחיו הישועי ג'ובן-בטיסטה. אך ככל הנראה שררה בין השניים איבה עוד מימי נעוריהם בלומברדיה, כשרבים מבני משפחתם מתו  במגפת הדבר. צייר מתחרה, בשם ג'ובני בליונה שתבע את קרוואג'ו על הוצאת דיבה, נקם בו אחרי מותו בכתיבתו עליו, אולי מפני שקינא  שקרוואג'ו צייר טוב ממנו. כמה עשרות שנים לאחר מכן, כתב המלומד ג'ובני פייטרו בלורי על קרוואג'ו, עבודה מתוחכמת שעוסקת בתיאוריה של האמנות. בלורי כבר הסתמך על קודמיו ודעתו הייתה משוחדת מלכתחילה.

 שאלת זהותו המינית של קרוואג'ו הוסיפה  שמן למדורה. מייקל פריד שכתב לאחרונה ספר על חייו בשם "הרגע של קרוואג'ו " טען שהעדות ההיסטורית מצביעה על כך שהיה דו-מיני ואהב נשים וגברים כאחד. גרייהם-דיקסון בספרו "חיים קדושים וטמאים" טען שמיניותו של הצייר יכולה להיחשב למפתח היחיד להבנת אישיותו. העובדה שפטרונו של  קרוואג'ו, הקרדינל פרנצ'סקו מריה דל מונטה, היה  "פדרסט רפה שכל", לפי השמועה שהפיצו אויביו הפוליטיים, גם היא לא הוסיפה לשמו הטוב של הצייר. על  פי עדויות אלה שחלקן בדוק וחלקן בגדר השערה או פרשנות, היה קרוואג'ו ככל הנראה לא פחות מאשר רוצח, פסיכוטי וסוטה.

אך אין בכל אלה כדי לעמעם את היותו אמן מהשורה הראשונה. באשר ליצירתו, אין ספק שקרוואג'ו היה ה"סופר סטאר" של הבארוק, בעיני רבים הוא נחשב לגדול ציירי הבארוק. אם כי בימי חייו, היו שחלקו על כך. כמו בלורי שהייתה לו ביקורת קשה על אחד הציורים המפורסמים ביותר שלו  "הסעודה בעמאוס".(נושא שקרוואג'ו חזר וצייר שלוש פעמים)

הסעודה בעמאוס מתייחסת לאירוע המסופר בלוקס כד': 

לאחר תחייתו של ישו מן המתים, שניים מתלמידיו הולכים מירושלים אל הכפר עמאוס. הם משוחחים ביניהם על כל מה שקרה. בשעה ששוחחו והתווכחו ביניהם התקרב ישו עצמו והלך עימהם אלא שעיניהם היו אחוזות ולא הכירוהו.  כששאל אותם על מה הם מתיידנים, ספרו לו על הצליבה וכי קיוו שישו יגאל את ישראל, אבל גופתו נעלמה מהקבר. ישו נוזף בהם על כי הם חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דברו הנביאים!  כאשר התקרבו אל הכפר הוא העמיד פנים כהולך לו לדרכו. אך הם הפצירו בו באמרם: "השאר אתנו, כי הערב קרב וכבר פנה היום." לפיכך נכנס ונשאר אתם .כאשר הסב עימהם לקח את הלחם, ברך ובצע אותו ונתן להם. אז נפקחו עיניהם והכירוהו, והוא נעלם מהם."

התגלותו של ישו והסעודה בעמאוס שימשה מקור השראה ליצירות אמנות רבות, ביניהן יצירות של טיציאן, רמברנדט וקרוואג'ו.

התמונה שצייר קרוואג'ו הוזמנה ע"י צ'יריאקו מאטי, אחיו של הקרדינל והיא מתארת את הרגע בו ישו מתגלה לפני תלמידיו. התמונה צוירה ברוח הקונטרפורמציה בריאליזם ובדרמתיות רבה. בימי הביניים  צוירו הקדושים כדמויות שטוחות ומאורכות כדי לשוות להן מימד רוחני, ברנסנס תארו את הקדושים כדמויות אידיאליסטיות. גם הפרוטסטנטים שיוו לדמויות מראה מרוחק ונשגב. במאבק של הכנסייה הקתולית בפרוטסטנטים, ביקשה הכנסייה הקתולית להחזיר אליה את המאמינים, אחת הדרכים לקרב את המאמינים הייתה  לשתף אותם בחוויה הדתית באמצעות האמנות. בניסיון לקרב את  דמויות הקדושים לצופה, ביקשה הקונטרפורמציה לבטל את הדיסטנס בין הקדושים למאמינים, לכן מתוארים  הקדושים כדמויות בשר ודם,  כדי שהאדם הפשוט יכול להזדהות אתם. 

שלא כמו הסעודה האחרונה, הסעודה בעמאוס היא אירוע אינטימי. היא מתרחשת בביתם הצנוע של אנשים פשוטים. סביב השולחן יושבים שלשה אנשים בלבד והצופה מוזמן להיות נוכח, להציץ לחדר ולקחת חלק באירוע. קשה להישאר אדיש לדרמה שנוצרת סביב השולחן בציור של קרוואג'ו. הצייר "מכניס" את הצופה לחדר אפלולי ומכוון אותו באמצעות מיקוד האור להתבונן בפרטים. הוא עושה אותו שותף לרגע המרעיש שבו ישו גלוח הלחיים, בוצע את הלחם ועיניהם של שני תלמידיו נפקחות להכירו: פיטר פורש את זרועותיו לצדדים (בפרספקטיבה הזו דומה שאצבעותיו נוגעות בפניו של המתבונן בתמונה), באופן המדגים את שיעורה העצום של תדהמתו. ידו האחת נוגעת בבד האחורי של התמונה והמרפק של השליח משמאל דוקרת את הבד מלפנים. התלמיד השני, קליאופס, נתפס כששתי ידיו אוחזות בידיות הכסא גופו מתרומם ורוכן לפנים בתדהמה. ואילו ישו נינוח, כמעט ניטראלי ביחס לדרמה המתרחשת סביבו. וכך גם בעל הפונדק, שמתייצב מעליו לשרתו, לא ער למשמעות האירוע: כל אחד מהמשתתפים  מגיב לחשיפת האמת על פי דרכו: קבלה, הכחשה, אימה, טלטלה. קרוואג'ו בוחר את הדוגמנים שלו מסמטאות רומא האפלות בהן נהג לשוטט, הם קרועי בגדים סתורי שיער ובעלי רגליים מלוכלכות. פרט לא נעדר בתיאור הדמות, הקמטים במצח, הידיים המסוקסות וההבעות. הטבע הדומם אף הוא שותף לדרמה  עד כי נוצרת הרגשה שתזוזה קלה של השולחן תפיל את סלסלת הפירות המונחת בקצה השולחן על הרצפה. אבל לא הרצפה שבתמונה, אלא הרצפה שבמציאות. כך מבטל קרוואג'ו את המרחק שבין המציאות לבין התמונה ומקשר בין עבר להווה.

למרות שהריאליזם הזה תאם את הדרישה של איגנטיוס מלויולה, מייסד מסדר הישועים ואחד ממנהיגי הקונטררפורמציה, שבתרגילים הרוחניים שלו הוא מבקש מהמאמין לשתף בחוויה הדתית שלו את כל חושיו, היו שחשבו שקרוואג'ו הרחיק לכת, וכי התיאור הריאליסטי שלו מצביע על חוסר כבוד.

בלורי, מי שכתב את ההיסטוריה של האמנים במאה ה-17 לא חוסך ביקורת מקרוואג'ו .הוא אמנם מעריך את היכולת שלו, אבל מאשים אותו בחוסר דקורום (נימוס). אין פלא שבלורי המעריץ הגדול של רפאל ואניבלה קארצ'י, לא יכול היה לקבל את הישירות הבוטה של קרוואג'ו, שהיה  לטעמו וולגרי מדי. קרוואג'ו, שנחשב היום לאחד הציירים הגדולים שבכל הזמנים, ושיצירתו השפיעה לא מעט על אופי הציור האירופי. נתפס בזמנו כדמות בעייתית וכצייר בעל טכניקה פגומה. בני זמנו ביקרו את דרך השימוש שלו באור וצל, את הנטורליזם ואת העדר הריסון שלו. בהתייחסות לריאליזם של קרוואג'ו, יש לבלורי טענות אפילו על בחירת הפירות המצוירים בסלסלה, הוא טוען שהתחייה התרחשה באביב ואילו הפירות המוצגים הם פירות של סוף הקיץ או הסתיו. ולכן  אינם תואמים את זמן ההתרחשות האמיתי. זאת מבלי להתייחס לכך שלטבע הדומם שבתמונה היה תפקיד סימבולי, והוא מגלם את הסיפור כולו. הענבים  מייצגים את דמו של ישו, התפוח והתאנה - את החטא הקדמון. הרימון מסמל את הכנסייה והפסיון מרוט הנוצות שרגליו זקורות למעלה את דרך הייסורים של ישו בדרך לצליבה.

 השערורייה שנגרמה בעקבות "הסעודה בעמאוס" הייתה כאין וכאפס לעומת הסקנדל שעוררה יצירתו "מות מריה", כשהוא בחר להשתמש בזונה שנמשטה מהטיבר כדוגמנית שתייצג את מריה. אנדרו גרייהם-דיקסון מספר שהאמן בילה בבתי הבושת של רומא, התיידד עם זונות, ועשה בהן שימוש כדוגמניות. הוא היה אלים, ונהג לשוטט ברחובות האחוריים של רומא באישון לילה, חמוש בחרב ומחפש קטטות. גרייהם-דיקסון סבור שאולי היה סרסור. בסופו של דבר הרחיק לכת. ב-1606 יצא לדו-קרב מסיבות לא ברורות, הקשורות בנטייתו לפרוצות. היריב נפגע בגרגרתו. קרוואג'ו ברח לנאפולי, וקיבל הזמנה לצייר קבוצת אצילים שהקדישו את ימיהם לטיפול בעניים ובחולים.

מאחר שרצה שיסלחו לו על פשעו, החליט להיעשות אביר מלטה. שם ניתנה לו הזמנה לצייר תמונת מזבח לכנסיית יוחנן הקדוש. זה ציור ענק, הממלא את החלל, ונראה כמגיח מתוך החושך של הקתדרלה. אבל גם במלטה הסתבך והושלך לכלא. הוא הצליח להימלט וברח לסיציליה; שם סייע לו צייר עמית, ושוב קיבל הזמנות גדולות. הוא נהג לישון בבגדיו, חמוש. ועדיין צייר ציורים גדולים, ביניהם קבורתה של לוצ'יה הקדושה, תחיית לזרוס, ותמונת ההערצה של הרועים. קרוואג'ו עזב את סיציליה לנאפולי. כאן, ליד בית בושת של נערים, תפסו אותו אויביו וחתכו את פניו. זמן לא רב אחרי זה מת.

 גם רמברנדט לא היה טלית שכולה תכלת

כחמישים  שנים לאחר שקרוואג'ו צייר את "הסעודה בעמאוס", מתייחס רמברנדט לאותו נושא. חייו של רמברנדט לא היו סוערים כחייו של קרוואג'ו, הוא לא היה חמום מוח כמותו ואף לא בילה בכלא באשמת רצח. עם זאת גם פרשת חייו לא זרמה על מי מנוחות. ומאחורי חלק מיצירותיו ישנם סיפורים פיקנטיים.

בחייו האישיים ידע רמברנדט עליות ומורדות.  לאחר שנשא לאשה את ססקיה נפטר  בנם הראשון חודשיים לאחר לידתו ושנה לאחר מכן מתה התינוקת קורנליה. בינתיים האשימו קרוביה של ססקיה את רמברנדט שהוא מבזבז את כספה. והוא תבע אותם על הוצאת דיבה. הוא רוכש בית גדול ומפואר וססקיה שוב בהריון, נולדת להם עוד תינוקת ואף היא מתה.  ב-1641 נולד בנו טיטוס אבל שנה לאחר מכן מתה ססקיה והיא בת שלושים בלבד. אומנת בשם חריטיה דירקס, עוברת לגור בביתו כדי לטפל בתינוק היתום. אט אט מתחילה האומנת לטפל גם ברמברנדט, יחסיהם הופכים לאינטימיים אך רמברנדט לא נושא אותה לאשה בשל היותה ענייה וממעמד נמוך. מה גם שהייתה  קרובה לגיל ארבעים וכנראה גם לא כל כך יפה.

חיריטיה מכניסה לבית משרתת צעירה בשם הנדריקה סטופלס. הנערה הצעירה מוצאת חן בעיני רמברנדט, היא משמשת לו כדוגמנית ומעמדה של חירטיה בסכנה.  חיריטיה עוזבת את הבית,  רמברדט מעניק לה סכום כסף וקצבה חודשית, אך היא סבורה שהיא מקופחת ופונה לבית הדין לענייני משפחה וטוענת שרמברנדט הבטיח לשאת אותה לאשה והפר את הבטחת הנישואין, בית המשפט פוסק לטובתה. מצבו הכלכלי של רמברנדט מתחיל להידרדר. והוא מאשפז את חירטיה בבית חולים לחולי נפש. הנדריקה הופכת לבת זוגו לחיים.

את ה"סעודה בעמאוס" רמברנדט מצייר בתקופה קשה בחייו,  כשהוא מסובך במשפט עם חירטיה וכשמצבו הכלכלי בשפל, עד כי נאלץ זמן קצר לאחר מכן להכריז על פשיטת רגל. הסעודה בעמאוס  של רמברנדט כה שונה מזו של  קראווג'ו. אין זכר לדרמה הגדולה, הסעודה מתרחשת בבזיליקה פשוטה, השולחן  המכוסה במפה לבנה מוצב במקום המזבח. האוכל עוד לא הוגש לשולחן ופרט ללחם אין עליו דבר. מחוות האנשים מאופקות,  ישו בוצע את הלחם. בחדר שוררת אפלולית אך  ראשו של ישו מוקף הילת אור המקרינה על השולחן, על רצפת החדר ועל פני האנשים.

נדמה שאין בתמונה משהו חריג. ובכל זאת קשה להפריז במהפכה שרמברנדט עשה בתמונה זו. היא קשורה למראה פניו של ישו. רמברנדט שינה בתמונה זו מסורת ארוכת שנים בתיאור פני ישו.

כשרמברנדט כמעט הגיע לפשיטת רגל, ציווה בית המשפט שתכולת ביתו באמסטרדם תקוטלג ותוצע למכירה. בין היצירות  שנמצאו בביתו היו שלושה ציורים קטנים של ישו, אחד מהם נרשם כ"ראשו של ישו, צויר מהחיים" זה היה כנראה המודל שישמש את רמברנדט בסעודה בעמאוס. תיאור הפורטרט כמי שצויר מהחיים נשמע מוזר במקצת,  איך יכול היה רמברנדט, או כל אחד מבני דורו, לצייר את ישו "מהחיים"? על פי מומחים הכוונה היא שהצייר השתמש בדוגמן חי כדי לצייר את ישו. ואם האמן אכן היה רמברנדט, כפי שסבורים כמה חוקרים, הדוגמן היה מן הסתם צעיר יהודי ספרדי משכונתו.

ישו היה כמובן יהודי, אבל מעטים הציירים הנוצרים אשר הדגישו עובדה זו. נהפוך הוא,  ככל  שמתבוננים בפניו של ישו בתולדות האמנות, מגלים כי האמנים נזהרו מלהדגיש את מוצאו האתני של ישו. התיאור המקובל הוגדר מזמן באיקונין של אדסה, מסופר כי המלך אבגרוס מאדסה  כתב מכתב לישו בירושלים, וביקש ממנו לבוא ולרפאו מחוליו. ישו לקח פיסת בד פשתן ולחץ אותה אל פניו, כך שהתקבל "תדפיס" (Mandylion) של פניו על הבד, ושלח את הבד אל המלך. בד זה נותר באדסה, על?פי האגדה, עד ללמאה ה-10, ואז נלקח לקונסטנטינופול. הוא אבד ב?  12043 כשהעיר הותקפה במהלך מסע צלב. בד זה והדמות שעליו היוו תבנית לציורי ישו מאז. ציירים צפון-אירופים, כגון ון אייק, הסתמכו על האייקון הביזנטיני ועל מקורות חיצוניים כגון מכתב לנטולוס: "לשיערו צבע אגוז בשל, והוא מפוסק במרכז הראש בנוסח הנצרתיים, ונופל חלק על האוזניים, אך מסתלסל בהמשך, עם גוונים בלונדיניים, ונפרש על כתפיו". קשה עם כן קשה להפריז בחשיבות השינוי הקיצוני שהכניס רמברנדט בדמותו של ישו.

לישו של רמברנדט עיניים חומות, שיער כהה ומצח נמוך  וכך הוא נראה גם בכל אחד מששת הציורים שהיו כפי הנראה הסקיצות לסעודה בעמאוס.

תאור ישו כיהודי ומיקום האירוע בבזיליקה קדומה ופשוטה  עשוי להתפרש גם כמחאה פרוטסטנטית כנגד הקונטרפורמציה. בין אם רמברנדט היה קלווינסט או מנוניט (קבוצה החותרת לחזרה לפשטות ולדבקות בכתבי הקודש) הסעודה בעמאוס משקפת את הרצון להחזיר את הנצרות לימיה הראשונים. ולעקרון הקלוויניסטי של "ריבונות האל"  ישו הוא הסמכות הבלעדית ומקור האור.

תגלית מרעישה – נתגלתה "סעודה בעמאוס" של ורמיר

ב-1937 מגיע עורך דין אל  אברהם ברדיוס, אספן אמנות, היסטוריון של תולדות האמנות ומומחה לאמנות הולנדית של המאה ה-17,  שהקדיש שנים רבות מחייו לחקר יצירתו של ורמיר, ואוצר מוזיאון מוריץ האוז בהאג, ומבקש ממנו לבדוק ציור גדול של "הסעודה בעמאוס".  שהתגלה בצרפת.

ברדיוס בן השמונים ושלוש נוסע למונקו, שם נמצאת התמונה, הוא בוחן אותה  בקפדנות, וזמן קצר לאחר מכן מפרסם מאמר נלהב בברלינגטון מגזין (ירחון אקדמי העוסק באמנות)  בו הוא  כותב "זה רגע נפלא בחייו של אוהב אמנות, כשהוא מוצא את עצמו לפתע עומד מול יצירה לא נודעת של אמן דגול. .מצויירת על הבד המקורי, שלא עברה רסטורציה ונראית כאילו עזבה ברגע זה את סדנת האמן ועליה מתנוססת המונגרמה   I v m. (אני יאן ורמיר) אני נוטה לומר שזוהי פסגת יצירתו של ורמר". כמה מעמיתיו למקצוע פקפקו על קביעה זו, אבל איש לא העז לפקפק  בדעת המומחה שהכינוי שלו היה "האפיפיור".

התמונה נרכשה על ידי מוזיאון בוימנס ברוטרדם,  בסכום של 520.000 אלף גילדן.

(מוזיאון בוימנס מכיל אוסף נכבד של אמנות החל מימי הביניים ועד אמנות עכשווית עם דגש על אמנות הולנדית ומכיל יצירות של בוש, ברויגל, פרנץ הלס, רמברנדט ועוד ).

 בתום מלחמת העולם השנייה, ב-1945 מגלה הארמיה השביעית של הצבא האמריקאי במכרה מלח נטוש במערב אוסטריה, את אוסף האמנות של הרמן גרינג  מראשי  משטרו   של היטלר,  שנודע באורח חייו הראוותני והנהנתני שכלל ביזת אוצרות אמנות מכל רחבי אירופה הכבושה לשם קישוט אחוזתו הפרטית. באוסף התגלתה תמונה בלתי ידועה החתומה ע"י  ורמר  "ישו והאשה הנואפת".

הציור מספר את סיפורה של אישה שנתפסה  בניאוף כפי שמתואר ביוחנן 8:12 : 
"
וישוע הלך אל הר הזיתים. ויהי בבוקר ויבוא עוד אל המקדש וכל העם באו אליו וישב וילמדם. ויביאו הסופרים והפרושים לפניו אישה אשר נתפשה והיא נואפת ויעמידוה בתוך. ויאמר אליו רבי האישה הזאת נתפשה על מעשה נאופה ומשה ציוונו בתורה לסקול נשים כאלה ואתה מה תאמר. והם לנסות אותו דברו זאת למוצא עליו שטנה ויכף ישוע למטה ויתו באצבעו כל הקרקע. ויהי כאשר הוסיפו לשאול אותו וישא את עינו ויאמר אליהם מי בכם חף מפשע הוא ידה בה אבן בראשונה. ויכף שנית למטה ויתו על הקרקע. הם שמעו ולהם נקפם ויצאו אחד אחד החל מן הזקנים ועד האחרונים ויוותר ישוע לבדו והאישה עומדת בתוך. וישא ישוע את עיניו וירא כי אין איש בלתי האישה לבדה ויאמר אליה אישה איפה שטניך ההרשיעך איש. ותאמר לא אחד אדוני ויאמר לכן גם אני לא ארשיעך לכי לדרך ואל תחטאי עוד. ויסף ישוע וידבר אליהם לאמר אני אור העולם כל ההלך אחרי לא יתהלך בחשיכה כי אור החיים יהיה לו." 

כשמנסים להתחקות איך הגיע התמונה לידיו של גרינג מגלים שהיא נמכרה ע"י הולנדי בשם ואן מייחרן. ואן מייחרן מואשם בבגידה ובמכירת אוצר לאומי לאויב.על ואן מייחרן ועל האופן שבו הוא מזייף את התמונה מספר דורון לוריא בספרו "חשיפה כפולה"

ואן מייחרן נולד ב-1889 בדוונטר בהולנד. הוא למד אדריכלות בדלפט ולאחר מכן עבר ללימודי אמנות. ב-1913 זכה במדליית זהב על ציור בצבעי מים  שתיאר פנים כנסייה.בתום לימודיו החל לעבוד כצייר וכמורה לציור. הביקורת לא העריכה את עבודותיו שנחשבו לסנטימנטליות, ובעלות טעם המוני. ב-1923 החל בלימודי רסטורציה.  באותה תקופה  צייר שני העתקים חוקיים של פרנס האלס. בזמן זה ציורי העתקות שלו ושל אמנים קלאסיים משכה ביקורת מצד העולם האמנותי, שהתחיל להתעניין יותר באמנות קוביסטית, סוריאליסטית ושאר זרמים שפעלו בתקופה זו. נאמר על ידי המבקרים שיש לו כשרון להעתיק אך מעבר לכך הוא מוגבל, אחד המבקרים כתב: "טכנאי מוכשר אשר מצליח להעתיק כל מעלה של הרנסאנס חוץ ממקוריות". 

בתגובה לביקורות אלו, פרסם ואן מייחרן כתבות אגרסיביות כתגובה, הוא כעס על עולם האמנות ואיבד כל סימפטיה למבקרים. ואן מייחרן הרגיש שהוא לא מעורך מוערך כראוי, ומחליט ליצור יצירות מרשימות שתהיינה שוות ברמתם לעבודות של המאסטרים הגדולים. הוא עבר לדרום צרפת והחל בהכנות לזיוף האולטימטיבי, דבר שלקח לו כ-6 שנים. בתהליך זה זייף ציורים מאת פרנס האלס, בוש, ורמיר ופיטר הוך. כעבודת המאטסר פיס שלו הוא בחר לחקות את ורמיר. ורמיר לא היה ידוע עד תחיל המאה ה-20 ומעט מאד עבודות שלו שרדו (35). הזיוף הראשון בסגנון ורמיר היה "הסעודה בעמאוס" אותה צייר מעל תמונה אמיתית מהמאה ה-17 בשם "תחיית לזרוס". ואן מייחרן קרא ולמד את הביוגרפיות של האמנים, חתימות וטכניקות שאיתן הם עבדו. כולל שבירת פני הבד באמצעות גליל בד ויצירת סדקים ופיצוצים זעירים ששיוו לתמונה מראה עתיק. הוא אפה את התמונה בתנור כדי שהצבע יתייבש ויראה כבן 300 שנה ואז זייף גם את החתימה של ורמיר. ואן מייחרן גרף מן המכירות של הזיופים סכום של 50 מיליון דולר (בערכים של היום).

במעצרו מודה ואן מייחרן שהוא זה שזייף את התמונה, הוא נשפט למאסר של שנה ומת כעבור זמן לא רב בכלא.

לצפיה בתמונות

 

 לקריאה נוספת:

דורון לוריא, חשיפה כפולה, הוצאת מפה, 2004

 דורון לוריא, רמברנדט מיתוס מול מציאות, מפה הוצאה לאור, 2006

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות באץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק    

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב