זה היה אחר הצהרים, אני זוכרת בבירור שסרבתי. אמא ואחותי הגדולה, רבקה, היו לידי, משדלות ומאיצות בי כאחד ואילו אני, עקשת מתמיד, מסרבת.
אני משתופפת עירומה על הרצפה הלחה, ידי חובקות את ברכי, שערי עדיין לח מהמקלחת, ראשי מורכן ואזני נאטמות. ידה של אמא, נשלחת בין זרועותי המשוכלות ומנסות להקימני מרבצי. אני יודעת שקשה לה.
היא כבר לא צעירה ומאחריה שמונה לידות. גם כמה נכדים, שהיא עוזרת בגידולם השוטף, כבר חרתו את אותותיהם בגבה ובמצחה. כפות ידיה יבשות וכל הקרמים שבעולם, כבר לא יחזירום לרכותן הטבעית. טבעית כמו שלי.
אני מביטה בכפות ידי, החפות מתכשיטים ויודעת שאם לא אשמר, יהיה עתידי כעתידה. כך גם רבקה ושרה ולאה. אני לא רוצה בזה.
הרצפה הלחה, לא נעימה לי ואני זזה מעט. אמא סבורה שהתרצתי, מרפה מעט את אחיזתה ואני ממהרת להצטנף חזרה אל תוכי, חובקת את ברכי בידי ושערי החלק והשחור, יורד על כתפי, נופל כאותן מקלות, שרבקה מרגישה כל יום על בשרה.
קומי" רוחל'ה, "קומי", היא אומרת לי ואני מרימה לרגע את ראשי וקוראת בעיניה משהו אחר, מפרגן, תומך, מבין. "קומי", לוחשות שפתיה, אך עיניה מפצירות בי להשאר, להיות נאמנה לעצמי ולעקשנותי.
אני נשארת ומרגישה את ידה של אמא מתרפה, נסוגה קמעה, אולי אף מובסת. אני מיישרת מעט את עצמי, מנסה להטיב את מקום מרבצי וחושקת שיניים. "אני לא נכנסת לשם".
אמא ורבקה מחליפות מבטים. אני מרגישה את השתיקה הטעונה שעוברת ביניהן, כשאמא משוכנעת בצדקתה ורבקה רוצה לרצותה, אך אולי אף מקנאה בי בעמדי על דעתי.
"נו, מה קורה?" נכנסת שושנה השמנה אל המעגל השותק. "היא כבר השתכנעה להיות כמו כל בנות ישראל הכשרות ולהפסיק לעשות לנו צרות?"
גם אמא שותקת. אני מרגישה את אצבעותיה לוכדות את זרועי בכח, מוכנות למשוך אותי אליה, כלפי מעלה ולהשליך אותי אל המים הרטובים, להטבל בהם שלוש פעמים, לברך את שצריך ולהטהר לקראתו.
כואב לי במקום בו היא לוחצת. היא מהדקת את אצבעותיה ואני מתאפקת שלא לצרוח.
"אמא, די", אני שומעת את רבקה.
להפתעתי היא מרפה לפתע את אחיזתה, מסירה את ידה ממני ואני שומעת את צעדיה מתרחקים.
אני קמה ומתלבשת, יוצאת עם רבקה אחריה, כשכפה תחובה בתוך כף ידי.
