יש לו משאית של אוכל רחוב. "אוכלים הולכים" הוא קורא לה. יש לו גם קהל קבוע וההספק שלו הוא חמש עשרה שניות לכריך עסיסי, מועשר באחד מהרטבים הנפלאים, שהוא רוקח בעצמו. ביום טוב הוא מאכיל כחמש מאות, לפעמים שש מאות פיות רעבים, שמשתרכים בתור, כנחש ארוך ומפותל לפני משאיתו. ראשו מבצבץ מהחלון החוצה והוא מגיש להם בחיוך את הזמנתם. יש לו לקוחות קבועים וגם כאלה שמזדמנים וחלקם נשאר נאמן לכריכים הממכרים, שהוא יודע להכין. ביום פחות מוצלח הוא משרת רק כמאתיים, אבל הוא לא מתלונן.
המשאית עומדת בפינת השדרה, ממש מול הכנסיה. "מוזרות דרכי האל", הוא מחייך, "אני אוהב לראות אנשים נהנים מאוכל" ואישתו שלידו מחייכת איתו.
לקוחותיו מגוונים, אנשים עסקים בחליפות מחויטות, סטודנטים בג'ינס ובתיק גב, נשים ממהרות ואחרים. הוא מרכיב בזריזות את הבשר החתוך, העוף או פירות הים, מגלגל בבצק שטוח, שמזכיר במרקמו טורטיה מקסיקנית, מתבלן באחד מרטביו הסודיים ומגיש. סרט נע ושעות הצהריים המוקדמות הופכות למאוחרות וערב מגיע והוא מביט, בתבניות המתרוקנות ובקופתו המתמלאת ובאישה שאיתו ומחזיר לה חיוך חם. יש לו כל מה שהוא מבקש.
כמעט. הכל למעט היד שמתחילה לרעוד לו לפעמים, כשהוא מחזיק בצ'ופסטיקס, איתם הוא נוהג לערבב את האוכל שמתבשל על הגריל ולפעמים גם, כשהוא כורך את הבצק סביב המילוי המוכן ומתבלן. הוא נבוך, כשהרעידות מתרחשות, בזמן שהוא משרת לקוח. יש מקרים, שרק אח מידיו רועדת והוא ממהר להגיש ביד היציבה. לאישתו הוא לא מספר, על השינויים בגופו, בפרט שהרעידות ממש קלות ובאות בגלים עדינים, חלקם ארוכים וחלקם פחות. היא אף לא שמה לב אליהן, עסוקה כל כך בעבודה ואין צורך להדאיגה.
לפעמים הוא מוצא עצמו, מביט בצריח הכנסיה ואף על פי שמעולם לא היה קתולי הדוק, הוא ממלמל כמה "אווה מריה", ככה בשקט, ליתר ביטחון, שאיש לא ישמע או יבחין, מבקש שבריאותו תשתפר ושהרעידות תפסקנה. זו התפילה היחידה שהוא מכיר וזוכר מילדותו.
בימי ראשון העומס משתנה. הוא מביט בתור שבחוץ, שנדמה ארוך מהרגיל ותוהה בינו לבינו, מה קרה לתפילותיו. הן לא יתכן להאכיל כל כך הרבה פיות, בידים משקשקות בקצב אחיד ומתגבר. הוא מביט מובס באישתו, נענה לבקשתה להתחלף עימה, רואה איך מבטה נמשך החוצה בפליאה ואת ידיה היציבות מגישות במקומו.
