משבר אמצע החיים בעולם של ריבוי מחזורי חיים 

"פרה קדושה" הינה זו שטווה Jaques Eliott לפני 45 שנה בלבד במאמר שהתפרסם ב'פסיכואנליזה' תחת השם 'המוות ומשבר אמצע החיים", שקיבע במשך שנים רבות ש'אמצע החיים' מתחיל כבר בגיל ארבעים. המושג כל כך הוטבע והופנם שעדין מתפרסמים מעת לעת ספרים ופרשנויות 'מעודכנות' לאורו, כאילו אינו אנכרוניסטי.
עד מתי ימשיך 'משבר אמצע החיים' להיות 'כלל אצבע' בהבנת הסטריאוטיפ המשברי של 'המזדקן' שמממהר להתחתן מחדש בגיל ארבעים ולהביא עוד צאצאים כדי להספיק עוד משהו בחייו? עד שאחרון הפסיכולוגים יבין ש'האמצע' של כ- 40 ועד 50 שנים של פעילות הבוגר 'ברח' להם מהמשוואה, והמשבר הנפשי החציוני אם הוא עתיד אזי במועד שאינו מוגדר עוד, ולפחות 30 שנה מאוחר יותר. לפיכך, ההפנמה שהחיים ארוכים יותר, בתוספת היציאה לנשואים ולחיי בוגר מאוחר יותר מבעבר הקרוב, יהפכו את גיל הארבעים לפוטנציאל מחקרי ל'משבר השליש הראשון'... לא מעבר לכך. שוב, ראוי להודות שהביקורת הינה 'חכמה' בדיעבד, ושאליוט אכן עקב אחרי ביוגרפיה של יוצרים חשובים עד גיל 37, שכאמור, זהו לדידו הגיל המשברי, מול כאלה שחזרו ליצור אחרי גיל 44 כשאז הקריירה שלהם מיוצבת, מחוזקת ובכל מקרה שונה באופייה. בקיצור, הקריירה השניה של בני האדם בתוחלת החיים הישנה היתה שונה באופייה מהראשונה, ומכאן שישנה נקודת משבר באמצע החיים. לכן גם קיים הבדל מהותי בין יוצרים צעירים, שהם פיזיים וספונטאניים כמוצרט, לבין אלה שעברו את ה- 40, שהם פחות ספונטאנית פחות אופטימיים ויותר יצירתיים. במאמרו מובאות מספר דוגמאות ראויות להמחשה, בניהן שקספיר, שבתחילת יצירתו כתב מחזות ליריים משעשעים כמו 'חלום ליל קיץ' ובאחרית יצירתו טרגדיות כמו 'אותלו', 'המלך ליר' ו'מקבת', וורדי שלא כתב אופרות קומיות במחצית חייו השניה. אותן חוקרים שניסו לאשש את התיאוריה המשברית מצאו גם חרדות מן המוות שאכן צצו בגילאים אלה. מובן שחרדה מן הסוף המתקרב לבריא בן ארבעים היא נקודת מבט סובייקטיבית. לפיכך, ניתן רק לשער, שאותה חרדה ממה שהתפתח בתפיסתם הסובייקטיבית של הנבדקים ב'אמצע חייהם' היתה כנראה מתפוגגת לו היינו מגלים לאותם אובייקטים את הנתונים האמפיריים האמיתיים, כלומר שחייהם שלהם הולכים ומתארכים.