בעיית ההגדרה
שנים רבות האדם מתעסק בשאלות שמתעלות על ה"רגיל" והיומיומי. שאלות מהותיות, שדורשות הצצה מאומצת יותר לתוך קיומו של האדם, לקיומו של העולם ומה שבו. ניתן לשער כי שאלות כאלו שמתעלות על יותר מרק החלפת אינפורמציה או הישרדות יומיומית (כמו "מה נאכל היום לצהריים" או "באיזו שעה הבנק נפתח") צצו לפני מאות ואלפי שנים, כשהמורכבות שלהן, או במילים אחרות ה"חידוש" שהן היוו מבחינת המחשבה האנושית עד לזמנן, הלך וגדל ככל שהאדם התקדם בשנים. השנים כמובן הלכו ותבעו שאלות מעמיקות יותר, ש"מתעלות" על קודמותיהן, שלוקחות את השאלות הקודמות ומנסות לפתח אותן או להבין אותן בדרך אחרת. מן אבולוציה של רעיונות. (לדוגמא, רבים מהפילוסופיים שהושפעו מקאנט לא נשארו עם דעתו הטהורה ותו לא, הרעיונות שלו היוו קרקע לרעיונות נוספים שצמחו מהם והכילו בתוכם אלמנטים ממשנתו)
אך התהליך הזה הכיל משהו שלדעתי לא הוקדש לו מספיק תשומת לב. אופן ההתנהגות הפילוסופית ואופי הדיון בין אינטלקטואלים יצר שוק מחשבתי שלא בהכרח ניתנה בו הדעת על איך הוא מתנהל והאם הדיון הוא אפקטיבי, כלומר, האם הצדדים המתדיינים אכן מבינים על מה הם דנים, גם בינם לבין הצד השני וגם בינם לבין עצמם.
הבעיה העיקרית אני מאמין בשוק המחשבה, מאז תחילתו, היא בעיית ההגדרה.
הבעיה נעוצה בכך שרוב האנשים משתמשים בהרבה מושגים שאדם אחר אולי היה מגדיר אותם אחרת. דוגמא? כמעט כל דבר! אם ניקח מושג נפוץ כמו אהבה, הרי אנחנו יודעים שמספר ההגדרות שלו הוא כמספר האנשים בעולם (שהגיעו לבשלות שכלית בה הם עצמם מבינים מה הם מסבירים כשהם נשאלים מהי אהבה). בשביל אדם אחד זה יהיה תשוקה מינית, בשביל אחר זו תהיה חברות עמוקה או נאמנות או הבנה או אינסוף מושגים אחרים שגם עליהם יש דיון הגדרתי (כי מה זו בעצם חברות...?)
כלומר במקום להסביר לאדם השני בשימוש יותר אובייקטיבי, אנשים רבים נופלים למלכודת של הצגת הראייה הסובייקטיבית שלהם כאובייקטיבית. אנשים רבים בונים לעצמם תיאוריות שמבוססות על הגדרות מושגים סובייקטיביות, וכשהם באים לאדם אחר להציג את משנתם הם שוכחים שהאדם השני בנוי אחרת, ויכול להיות מאוד שהוא מגדיר את המושגים אחרת.
בדיוק כמו שני אנשים שמתווכחים האם רומיאו באמת אהב את ג'ולייט, כשאחד מהם מאמין שאהבה זה משיכה ממבט ראשון והשני חושב שזו חברות שנבנית אחרי שנים. או לחלופין מצב בו אדם המגדיר מושג X בונה את תיאוריית XYZ המהפכנית, אבל שוכח שבשביל אדם אחר, X, זה בכלל משהו אחר....
כך נוצר שוק מחשבתי שמבוסס על דיון בין אנשים שלא באמת מבינים על מה הצד השני מדבר, גם אם הם חושבים שהם כן. מן שוק חירשים שמוריד את היעילות של הדיון האינטלקטואלי (הכוונה ביעילות: דיון מתוך הבנה עמוקה של התהליך המחשבתי שהאדם האחר מציג, ושלי עצמי, שאחד מהתנאים שלה הוא הכרה של הגדרות המושגים שלו ושלי). באופן טבעי כשיעילות הדיון יורדת, כך התקדמות לעבר הבנה הדדית או בחינה אמינה יותר של האמת נפגמים. נוצר מצב שה"סצינה" האינטלקטואלית מחבלת בעצם המטרה שלה עצמה – בזמן שעצם קיום הדיון בא להבין יותר ולבחון ביתר דיוק, אופן הדיון רק מרחיק מכך.
העולם מלא באינסוף דוגמאות למשפטים שכוללים מושגים שניתנים לפרשנויות שונות. סתם דוגמא שרירותית ממאמר שמצאתי באינטרנט: "אחד הציטוטים המוכרים ביותר בעולם הדת והמדע הוא אמרתו של אלברט איינשטיין: "אלוהים לא משחק בקוביות''. עיון מעמיק מגלה שהאלים, במיתולוגיות השונות, הם דווקא שחקני קוביה מושבעים"
בואו נבחן את המשפט הזה:
נתחיל בכך שהמשפט של איינשטיין נתון אף הוא לפרשנויות שונות. ואם הכותב לא מציג מה הוא חושב שהמשפט אומר, איך אפשר להמשיך להציג את המסקנה על התנהגות דומה או שונה של אלים אחרים?
מכאן אנחנו מגיעים לבעיה השניה: מה זה אומר "שחקני קוביה מושבעים"? מה זה אומר לשחק בקוביה מבחינת הכותב? אולי הוא מבין את זה אחרת ממני או מכל קורא אחר?
כל עוד לא הוכרז קונצנזוס מוחלט על המשמעות של המושג/ביטוי שאדם משתמש, שימוש בעוד ועוד רבדים של מושגים נתונים לדיון רק מגדיל את רמת האי הבנה בין הצדדים הנידונים.
בנוסף, אנשים לא טורחים לתת דוגמאות מהחיים, משהו שמגלם יישום או ביטוי של הרעיון התיאורטי שהם מדברים עליו (לדוגמא, אדם מדבר על כח המשיכה והעקרונות התיאורטיים עליהם הוא נשען, אך לא מביא דוגמא לתפוח שנעזב ונפל אל הקרקע). זה מגדיל את האי-בהירות לגבי הנושא כי אין דוגמא "חיה" שיכולה להבהיר את הכוונה של המושגים וההגדרות שבהם הוא משתמש.
דוגמא למה הכוונה: המשפט הבא הוא של קג'טי נגהי שכתב מאמרון על קאנט: "נמנעת מאתנו ראייה של המציאות כפי שהיא באמת, משום שמחשבה דורשת שלמות והניסיון התלוי בזמן וחלל אינו מסוגל לספק אותה ...... מכיוון שזמן וחלל מתחלקים לאינסוף, לא ניתן לתפוס אותם בכללותם. מכיוון שהניסיון תלוי בזמן ומקום, הוא תמיד יהיה יחסי ולא מוחלט. במילים אחרות, תפיסתן של יחידת זמן ויחידת מרחב בחלל תלויה בנקודה בה כל אחת מהן הסתיימה והחלה באחרת. לכן החשיבה האנושית אינה מסוגלת להגיע למוחלט ותמיד תהיה יחסית למשהו אחר – לנסיבתיות". הבעיה כאן שלא רק הדיוט צריך דוגמא מהחיים, אלא גם דוקטור לפילוסופיה.
בתוך המשפט הזה יש המון מושגים שאין להם הגדרה אחת מוחלטת, כלומר שמאה אחוז מהאנשים, או אפילו הפילוסופיים הקאנטיים, יסכימו עליה ללא עוררין. מעבר לכך, הדינמיקה, היחסי גומלין בין המושגים לא ברורים ללא דוגמא. מדוע אם זמן וחלל מתחלקים לאינסוף לא ניתן לתפוס אותם בכללותם? למה לא ניתן לתפוס אינסוף? האינסוף הזה הוא כמותי או איכותי? והמחשבה האנושית, היא כמותית או איכותית? ומי אמר שאם לא ניתן לתפוס אותם בכללותם אזי הנסיון תמיד יהיה יחסי ולא מוחלט? מה זה אומר נסיון יחסי או נסיון מוחלט? ואם נסיון יחסי אומר שאני יכול ללמוד רק עד גבול מסוים מהנסיון מכיוון שמרחב וזמן לא ניתנים לתפיסה, מה אני יכול ללמוד ומה לא? איזה סוג של ידע אני יכול או לא יכול ללמוד? אם זרקתי כדור על הרצפה, איפה הכשל בנסיון? איפה העובדה שהמרחב וזמן לא נתפסים בכללותם כדי להפוך את הנסיון שלי ליחסי? כל התשובות לשאלות אלה הן קריטיות להבנה של הכתוב!
עכשיו, אני יודע שרבים שיקראו את זה ומאמינים שהם בקיאים בנושא יגידו, "נו, הרי נסיון יחסי זה....." ויסבירו לי או לעצמם מה זה בעצם. זה בסדר, הרי כולנו כשאנו לומדים משהו אנו מאמינים שאנו מבינים אותו ובקיאים בו. אבל אם תחשבו על זה רגע טוב, יותר מקרוב לעומק, אנחנו לא באמת יודעים בודאות מוחלטת מה זה בדיוק. כל המשפט הזה מצייר מציאות שמשתנה מבנאדם לבנאדם, מדוקטור לדוקטור. האם מישהו חושב שכל העוסקים בפילוסופיה בעולם יודעים במדויק ובצורה זהה למה התכוון ה"משורר" כשכתב משפט זה? הרי פרשנות זה חלק בלתי נפרד מפילוסופיה, דבר שבא עקב כך שלכל אדם מערכת מושגים משלו, שמעבירה את המידע דרכה ו"מטביעה" סובייקטיביות בפלט.
החיבור בין תיאורטיקה לעולם ה"חיצוני", בו "קורים דברים", נתקע כשמשפט כ"כ תיאורטי לא מובא עם דוגמא ליישום או מימוש שלו. כך גדלה האי-בהירות ומגדילה את כמות הפרשנויות השונות במקום לקרב להבנה של מה התכוון הכותב להגיד.
כמובן שעולה השאלה – מדוע נוצרה הבעיה הזאת?
אחלק את דעתי לכמה חלקים:
- אגו. אגו הוא מניע חזק ומאוד אנושי. ניתן למצוא עקבות שלו בכל תחום, ובפילוסופיה בצורה מאוד בולטת. כאשר אדם מאמין שהוא מחזיק באמת ה"אמיתית", הוא יגן עליה בחירוף נפש, לעיתים גם במחיר של התמסרות מוחלטת לאסכולה מסוימת ואבדן היכולת המנטלית לוותר עליה. אנשים רבים וגם הוגים כ"כ מתמסרים ומאמינים בשיטתם עד שאיבדו את היכולת להטיל ספק או לבחון מזווית אחרת. אמונה בדרכך היא טובה, כל עוד יש עדיין את היכולת לצאת החוצה ולבחון דברים מחדש. באופן טבעי כשהמחנות מכונסים בתוך עצמם, יש קרבות יוקרה שלא שונים במהות ממשחק כדורגל או תחרות ריצה. אמנם זה פילוסופיה וזה ספורט, אבל כולנו בני אדם.
אספקט נוסף של האגו הוא הקתרזיס. אנשים רבים מתדיינים לא בשביל לגשר, אלא בשביל לשכנע אחרים ואת עצמם במה שהם אומרים. למה צריך להתדיין באמת כשאפשר לחפש את הריגוש בלפרוק את משנתך בשכנוע עצמי ואולי לקוות שמישהו ישתכנע, מה שיתן לאותו אדם אישור נוסף לדעתו וזריקת אגו נהדרת?
- הכחשה של הגדרות נוספות. מעבר לעניין האגו יש סיבה נוספת, יותר פשוטה למצב – הכחשה שיש בעיה. יש אנשים שמאמינים שיש מושגים (יומיומיים או מדעיים) שיש להם הגדרה אחת מוחלטת, מה שגורם להם לפסול כל גישה אחרת בנוגע לאותו מושג. ברגע שיש מולם אדם בעל הגדרות שונות, הם לעולם לא יוכלו "להגיע" אליו, להצליח להבין מאיפה הוא בא ומכך גם ללמוד על דעתם, כי הם לא מכירים בלגיטימיות של הסובייקטיביות שלו. אם אדם מגדיר לעצמו את המושג "אלימות" כפעולה שיש בה רק פגיעה פיסית באחר (וזכותו המלאה להגדיר לעצמו כך) אך לא מאמין בקיום לגיטימי של הגדרה אחרת, הוא לעולם לא יוכל לנהל דיון יעיל על אלימות בחברה (נושא מאוד מרכזי היום...) עם מישהו שחושב ש"אלימות" כוללת גם שימוש בשפה קשה.
מכאן, צריך לחשוב על ההשלכות של הבעיה על חיינו, שכן אם היא מוגדרת "בעיה", והיא לא נפתרת, חייב כי יהיו לה השלכות כלשהן.
- התרחקות מדיון יעיל . כלומר שמכיל הבנה הדדית ועצמית ובחינה מדויקת, אחד האינטרסים הבסיסיים של תקשורת בין בני האדם. זה באופן טבעי משפיע על כל תחום שמבוסס או מערב תקשורת בין אנשים וקצרה היריעה מלפרט כה רבים.
- עיצוב פני החשיבה העתידית כפי שקיימת היום. באין שינוי במצב, המסורת ואופי התקשורת בין בני האדם והוגים תשאר כך, בלי מודעות מספקת להכרה של מערכות מושגים של אחרים. תרבות הדיון שנוצרת משפיעה גם על דורות צעירים של הוגים שמתחנכים על ברכי ההגות הותיקה יותר, מה שמבטיח שאלא אם כן מישהו ב"סצינה" יבחין שיש לחדד כמה דברים, אופן הדיון כמו שהוא כיום ימשיך להתקיים גם מחר.
- המאסת הדיון האינטלקטואלי על אנשים. ריבוי התיאוריות וקרבות היוקרה בין אסכולות עלול לגרום לאנשים להתרחק מעיסוק בהגות מכל סוג, שכן עלולה להיווצר תחושה (מודעת או לא-מודעת) שאין נגיעה בעיקר אלא מרק לא מסודר, החלפת מהלומות בין אנשים בעלי דעות שונות. במקום שאנשים יוכלו להיעזר בפילוסופיה למשל (או כל תחום אחר..) כדי למצוא את דרכם ומשמעות, הם עלולים להקלע ל"קרב" חירשים שלא יכול לצמוח ממנו כלום בשבילם.
השאלה המתבקשת הבאה היא – איך פותרים את הבעיה?
זה באופן טבעי החלק הקשה. מכיוון שאופי הדיון הזה טבוע בכולנו, זוהי נטייה אנושית שקיימת לא רק בהוגים אלא בכל אדם, גם בכותב שורות אלו מן הסתם, בדיבור, בכתיבה, בחשיבה...
לכן, הצעדים שלדעתי ניתן לקחת הם:
צעד ראשון:
להטיל ספק בכל מילה שיוצאת מהפה, נכתבת בעט או עוברת בראש.
במילים אחרות, לשאול את עצמנו על כל מילה, "האם יש לה כמה הגדרות שונות?" ו/או "האם מישהו אחר יכול לחשוב שזה אומר משהו טיפה אחר?"
זה מעייף ומתיש, וקשה לדבר כך גבוהות גבוהות בכל מיני מושגים חדשים ועתיקים כאחד, אך אם חושבים על האלטרנטיבה – לדבר במושגים סובייקטיבים, להציגם (שלא בזדון או במודע) כאובייקטיביים וליצור שוק מחשבתי לא יעיל – מבחינת אופן הדיון זה עדיף.
הצעד שני:
לנסות לנקות כמה שיותר את השפה שלנו (כתובה ומדוברת) מתיאורים שיפוטיים (כלומר שנוגעים לאופי של מושג כלשהוא).
מדוע? כי שיפוטיות נובעת בעיקר מהגדרות סובייקטיביות. מתפיסת העולם של הפרט ששונה מתפיסתו של האחר. דוגמא: הכלב הגדול נשך את הילדה. אחד עשוי להגיד ש"הכלב הרע נשך....." אך בבחינה מדוקדקת אין טעם לקרוא לכלב רע כי זה שיפוט סובייקטיבי. הוא רע בדיוק כמו האריה שטורף את הזברה. יש כאן שיפוטיות נורא פשטנית, וזוהי דוגמא פשוטה אך העקרון מתבטא באינספור משפטים שאנו אומרים.
כך שכאשר אנחנו משתמשים בתואר כלשהוא, עדיף לנסות לראות אם יש דרך יותר אובייקטיבית להציג את העניין.
אז ישאלו: ומה עם למשל הנאצים? האם אסור לקטלג אותם כ"רעים"? מה, אין שיפוטיות שאפשר להחשיב כאובייקטיבית?
התשובה שלי, שהיא דעתי בלבד, היא לא. מכיוון שתואר שמצייר אופי הוא בהכרח סובייקטיבי (כלומר שנובע ממערכת מושגים מסוימת שיכולה להשתנות מאדם לאדם) וסובייקטיבי מטבעו לא יכול להיות אובייקטיבי.
שימוש כ"כ פשטני בתואר הוא מקור לצרות וויכוחים. מה אם נחליף את התואר "רעים" ל"אנשים שפגעו פיסית ונפשית בקבוצה גדולה מאוד של אנשים והצטיירו כלא מוסריים בהשוואה לקווי המוסר האוניברסלי ששרר באותו זמן בחלקים בעולם, ועד היום?"
נשמע ארוך, נכון. למה בעצם לדבר ככה? מה, אנחנו לא מבינים מה זה "רעים"? בשביל מה צריך את כל המשפט הארוך הזה?
אין דאגה – לא צריך לדבר כך.
הנקודה היא לא המשפט. הנקודה היא הגישה.
ברגע שאנחנו מבינים שלמילה "רעים" יש הגדרות משתנות וניתן לדון על כך, והיא לא אקסיומה, המשפט הזה, או חלקיו, או לפחות הנכונות לקבל אותו כקביל יותר, יהיו טבעיים. וברגע שהכלי הזה שנקרא פתיחות נמצא בארסנל הכלים האינטלקטואלים, ניתן להתעלות מעבר להגנה חסרת פשרות על תיאוריות סובייקטיביות ולהבין שלעיתים שני אנשים יכולים להיות צודקים בו זמנית, למרות שהם חושבים דברים הפוכים.
צעד שלישי:
דרך נוספת לשפר את ההבנה המושגית בין אנשים היא: מתן דוגמאות חיות.
הכוונה היא לתת דוגמאות מ"החיים", שמייצגות מימוש/יישום של הרעיון עליו מדברים. לפעמים דוגמא אחת שווה יותר מאלף מילים שמדברות באופן תיאורטי. דוגמא גם יכולה לחדד לצד השני איפה הוא לא מבין ומה עליו לשאול כדי להבין יותר, ואפילו יכולה לגרום למישהו להבין את עצמו ומה הוא רוצה להגיד יותר טוב.
סיכום:
מאמר זה מדבר על אידיליה. הרי, לדוגמא, לא ניתן לדבר לחלוטין ללא תארים במשפטים. גם אני משתמש בתארים וגם אותי אפשר "לתפוס במילה". הרעיון הוא שאיפה. כמו אצן שמנסה לעבור 100 ב-7 שניות. הוא אמנם יעבור ב-9, אבל זו חצי שנייה פחות מאם היה מכוון ל-8... הנקודה היא שאם נאמץ את המודעות הזאת, אני מאמין שהמצב ישתפר לטובה.
אם אנו רוצים לקחת צעד אחד קדימה את הדיון האנושי ותקשורת בין אנשים, עלינו לגלות יותר פתיחות בכל הנוגע להגדרות מושגים, יותר נכונות להבין איך האחר רואה את העולם ולהבין שכל אחד בא מעולם אחר. אם נכיר בזכותו להגדיר את הסובב אותו אחרת מאיתנו, ומכאן נכיר גם שהראייה שלו (שאולי סותרת את שלנו) היא לגיטימית כמו שלנו, נוכל להתקרב אליו יותר, חברתית ושכלית.
"רגע רגע.... אמרת עשרים ושש? או עשרים, ושש....."
"עשרים ושש"
"לא לא לא, יש עשרים ושש, ויש עשרים, ושש..."
"נו כן, עשרים ושש!"
"לא!! יש עשרים ושש. שים את זה בצד. ויש, עשרים! ושש!!! למה אתה מתכוון?!"
- קומדי סטור
