פשרה עקרונית ופשרה טקטית
רפי כהן-אלמגור
פשרה היא הסדרת ויכוח עת כל אחד מהצדדים מוותר על דבר מה החשוב לו, ואף אחד מהצדדים אינו משיג את כל שביקש. ההסכמה בין הצדדים דורשת ויתורים הדדיים. היא יכולה להיות מושגת באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים או בתיווכו של צד שלישי. כלומר, ניתן להבחין בין פשרה המושגת באמצעות מו"מ ישיר, לבין פשרה מתווכת. בכל מקרה, כאשר פשרה מושגת בין שני צדדים או יותר, הדגש הוא על הדדיות. פשרה הינה אפשרית כאשר כל צד מעניק משקל רב יותר למה שניתן להשיג באמצעות הפשרה מאשר לדברים עליהם נדרש הוא לוותר.
קיימים תנאים מוקדמים לפשרה. שתי ההנחות המרכזיות הן: (1) קיום מידה מסוימת של תקשורת ושיתוף פעולה בין הצדדים המעורבים, ו- (2) שהצדדים חולקים נורמות בסיסיות המאפשרות שיחה ומספקות קרקע להבנה פוטנציאלית. פשרה איננה אפשרית אם ההבדלים בין הצדדים אינם ניתנים לגישור. על מנת להגיע להסכמה יש צורך במידה מסוימת של הבנה את האחר. יתכן והצדדים יכירו בצורך לקחת בחשבון לא רק נורמות בסיסיות משותפות, אלא גם נורמות הנושאות חשיבות מיוחדת עבור אחד הצדדים. דבר זה יהיה אפשרי אם נורמות מיוחדות אלו אינן נראות מגונות בעיני שאר הצדדים. ייתכן ושאר הצדדים ימצאו את אותן נורמות פוגעות בנוחיותם ויחד עם זאת יראו אותן פרקטיות והכרחיות על מנת לאפשר קיום חיים בצוותא. כזאת, לדוגמא, היא הנורמה הדורשת מאנשים חילונים שלא להיכנס עם רכביהם לשכונות חרדיות בשבת. לפיכך נדרשים הם לעיתים לבצע עקיפה המאריכה את דרכם ונוטלת מזמנם. במקרה זה אנשים חילונים רבים מכירים בכוח ובכנות של הנימוקים הדתיים, ולמרות שאין הם מקבלים אותם על עצמם, עדיין נכונים הם לכבד את זכות החרדים לשמור את השבת, ונמנעים הם מלפגוע בה.
ובכן, פשרה דורשת כבוד הדדי. הסדרת היחסים בין הצדדים צריכה להיות מונעת מתוך כבוד אותו רוחשים הצדדים לאוטונומיה של האחר. כאן נדרש אני לשתי הערות חשובות:
1 . פשרה אינה רק עניין המתבצע בין שני צדדים או יותר ביחס לנושא משותף או למשאבים משותפים. לפעמים פשרה מתבצעת על ידי צד אחד ביחס למטרותיו, בהחליטו על סדר עדיפויות וכיצד עליו לנהוג באמצעים העומדים לרשותו. במקרים מעין זה פשרה הופכת לעיתים קרובות לדרישה: יש לפשר בין דרישות שונות, צרכים שונים ודיעות אותם מבקשים לרדוף ולקדם, למצוא פשרה בין האמצעים והיכולות לבין הנסיבות. בקיצור, אנשים מפשרים לעיתים קרובות בין הרצוי למצוי, בין המבוקש לבין האפשרי במסגרת המציאות. בהקשר זה השיקולים השונים המשפיעים על קבלת ההחלטה כוללים את הנסיבות, מטרות מתנגשות, מחסור במשאבים, חוסר ודאות, מידת המורכבות של הנושא הנדון, נגישות למקורות מידע, לחצי זמן - כל אלו וסיבות אחרות מניעים אדם לנקוט פשרה בקבלת החלטה.
אבחנה רלבנטית בהקשר זה היא האבחנה בין פשרה עקרונית לפשרה טקטית. פשרה עקרונית לוקחת בחשבון את זכויות הזולת. התחשבות זאת מוליכה את כל אחד מן הצדדים להיפגש באמצע הדרך ולוותר על חלק מדרישותיו. ואולם, לעיתים פשרה היא תוצר זמני המושג עקב אילוצים שונים. אין היא מונעת מתוך רצון לגשר על פערים בין הצדדים אלא היא נכפית על אחד (או יותר) מן הצדדים בנסיבות הקיימות. בנקודת זמן שונה הצד שנקט סובלנות מתוך חוסר ברירה (עקב לחצי הזמן, מחסור במשאבים וכו') לא יהסס להפר את ההבנה שהושגה, ויבקש לעצמו הישגים נוספים על חשבון האחר. לכך אני קורא פשרה טקטית שכן הצד הנוקט בה אינו מוותר על אף אחת ממטרותיו. היא ננקטת משום שאותו צד מכיר בכך שלא יוכל להשיג את מטרתו במהלך החלטי אחד, על כן יהא עליו להשיג את מטרתו בשלבים. אין קיימת כאן נכונות אמיתית לוותר על חלק מהאינטרסים החשובים לאותו הצד. כל שהוא מוכן לעשות הוא לדחות את טווח הזמן להשגת המטרות. יסוד הפשרה ננקט בין אותו צד לבין עצמו, לא בין הצדדים לויכוח או לדיון. במקרה זה המרכיב החיוני בעיקרון הפשרה, מרכיב ההדדיות, הינו חסר. פשרה אשר כזאת אינה העיקרון אותו הדמוקרטיה צריכה לעודד.
2. פשרה אינה מטרה לכשעצמה. אין לנקוט פשרה בכל מחיר, מתוך תחושה שיש לקחת בחשבון את העדפות הזולת מבלי לבחון את תוכנן. אין לנקוט ביסוד הפשרה כעיקרון, במנותק משיקולי מוסר. דרישות מסוימות אין להרשות ממש כשם שהדמוקרטיה אינה יכולה לסבול הכל. כאן ניתן לדבר על מקרים בהם הפשרה מושגת בין שני צדדים על חשבון צד שלישי. ניתן לחשוב על משא ומתן בין שני צדדים המתבצע מתוך כבוד הדדי, שתוצאותיו באות לשרת את מטרות השניים תוך רמיסת זכויותיו של צד שלישי ממנו השניים מבקשים לסחוט ויתורים. מקרה כזה הופך את המוסר למושג בלתי רלבנטי.
במילים אחרות, אנו נעודד פשרה רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם מושגי היושר והצדק. יש לשקול את צדקת הפשרה על פי תוכן הדרישות והדרכים המוצעות להשגתן. אם הדרישות סותרות זכויות אנוש, מבקשות לגרום סבל לאוכלוסיה או לחלק ממנה, אזי יש להימנע מויתורים על מנת לספק את רצונו של הצד (או הצדדים) המנצלים. אין לעשות מחוות פיוס כאשר צד שלישי נדרש לשלם את המחיר. בשדה היחסים הבינלאומיים הדוגמא של ועידת מינכן הינה מקרה בולט בו גרמניה, צרפת ואנגליה, הגיעו להסכם פשרה על חשבון צ'כוסלובקיה. העובדה שכוח מאוחד של שני צדדים חזק יותר מכוחו של צד אחד אינה הופכת אותו לצודק. היא הופכת את הסיטואציה לאכזרית יותר.
בברכה
רפי כהן-אלמגור
http://almagor.blogspot.com
Website: http://www.hull.ac.uk/rca
Twitter: @almagor35
