הפסיכולוגיה כמהפכה במחשבת האדם. 

שם המחבר: דר רות אנגל – אלדר

מכללת עמק יזרעאל, 2012

לקוח מתוך הספר "כוחה של הרוח, על הפסיכולוגיה הרוחנית" (אנגל – אלדר,ר.,2012)

על המחבר:

המחברת הינה דר לפסיכולוגיה קלינית ולחינוך מיוחד. בעלת שורת פרסומים וספרים שיצאו לאור בארץ ובחו"ל. משמשת כמרצה במוסדות אקדמיים, המכון הטכנולוגי בחולון ומכללת עמק יזרעאל, בעלת מכון פרטי לטיפול. ספרה האחרון "כוחה של הרוח- על הפסיכולוגיה הרוחנית" (בהדפסה) מציע גישה חדשה בתפיסת ההוויה האנושית כמרקם של גוף, נפש ורוח , הבחנה מגדרית של דחפים ומניעים ומתודה טיפולית רוחנית. 

ה"פסיכולוגיה" כמהפכה במחשבת האדם

ה"פסיכולוגיה" צמחה במסגרת השינויים הדרמטיים  שעברה החברה האנושות מציביליזציה דתית למדעית. תחומי הדעת השונים שהתקיימו, מאז, בתולדותיה של החברה האנושית  עוברים שינוי ומקובעים תחת מרותו של המדע וחוקיו. הדת ששלטה בחשבת האדם, ערכיו , מושגיו ודרכי התנהלותה של החברה לא רק שלא השתלבה בתפיסה המדעית החדשה, אלא נתפסה כמאיימת עליה. על רקע זאת ניתן להבין את צמיחתו של "מדע" חדש, הפסיכולוגיה, בעלת מושאי התייחסות  שבחלקם חפפו לאלו בהם עסקה, עד אז, הדת: ה"הוויה המנטאלית" של היצור האנושי ו"צרכיו הפנימיים" אשר נוסחו, עד אז,במסגרת התפיסה הדתית, במונחים של  "צורכי הרוח" ובפסיכולוגיה, לעומת זאת, כ"צרכיו הרגשיים " של האדם (spiritual vs. emotional needs ). בהתאם, תפיסת מהות האדם משתנה כיציר הבריאה והשתקפותה של האלוהות והמקיים בהווייתו את הגוף, הנפש והרוח למי שקיומו כפוף לפירושים פסיכולוגיים – מדעיים ובכללם, ההתרחשויות הפנימיות שבנפש האדם.

הולדתו של המדע , כגורם מנחה ומרכזי הוביל ליצירת עולם מושגים ומבני תפיסה חדשים שהיו זרים, עד אז, למחשבת האדם, במקביל עם הדחתם ומיגורם של  ה"רוח" והאלוהות, כנחלתה, משך מאות שנים. האדם הוערך כמי שהיה כבול ב"מחשכיה " של הדת במקומה מציעה התרבות החדשה של תקופת ההשכלה עמדות שכלתניות – מדעיות ופתיחת צוהר המחשבה אל  " אורה של התבונה". בתוך מרקם זה צומחת ה"דת" החדשה בדמותה של הפסיכולוגיה המספקת מענה  לצרכים שנענו, עד אז,  על ידי הדת והאמונה.

היחס הגורף אל ה"מדע", כבסיס תפיסתה של החשיבה האנושית, מסביר את צמיחתה של הפסיכולוגיה, לא כפרי חשיבתו של אדם מסוים, אלא כדוקטרינה שהייתה צריכה לצמוח כדי לענות על שאלות שניתנו עד אז באמצעות ה"דת". העובדה שהיא החלה להתגבש על ידי אדם ruti עמוד 1   ‏02/09/2012מסוים צריכה להיות מובנת על רקע התנאים ,הצורך וההבשלה שנוצרו כרקע מתאים למהפך בתפיסת הוויית האדם.  שנים קודם, גם אם נהגתה תפיסה שזיהתה את קיום האדם והתנהלותו בדרך שונה (להלן, בהמשך) , המרקם הכללי בתוכו הייתה צריכה לנבוט, לא היה מאפשר זאת. למעשה, כל פילוסופיה היא פרי שילובם של התנאים , היוצרים מעין וואקום, בבחינת כוח שואב, (בשונה  מ"חלל ריק"), להופעתן של דוגמות, גישות,דפוסי גישה וחשיבה. אלו, מצידם, מתבטאים במרחב הכולל של התנהגות אנושית, זאת כשאנו מתייחסים ל"מהפכות", לסימנים מובהקים של שינוי ולא לפיתוח מסוים שבא על בסיס נדבכים קודמים שנוצרו, דוגמת, התפיסות הפסיכולוגיות למיניהן שצמחו על בסיס גישת פרויד .

סופה של המאה ה- 19 מסמנת את הולדתה של הפסיכולוגיה בגישתו המדעית של ווילהלם וונדט ,

 ( Willhem Wundt) המקים את המעבדה הפסיכולוגית הראשונה. גישתו תצפיתנית כשהוא נשען על דווח אינטרוספקטיבי של המטופל לגבי רגשותיו בביצוע פעולות (Schultz,1975) .

 הסטרוקטורליזם, הפונקציונליזם ,הביהביוריזם והגשטלט, כזרמים שצמחו משנות ה- 90 של המאה הקודמת ועד לשנות ה- 50 של המאה הנוכחית, נולדו, בדרך כלל, כתגובות וכמחאה על אסכולה ותיקה יותר. לעומתן, הפסיכואנליזה צמחה כאסכולה בפני עצמה ונבדלה מקודמותיה במטרותיה ותחומי העניין שלה. הנחות היסוד של אותן אסכולות היו אקדמיות, שצמחו במעבדות, ספריות ואולמות הרצאות ושעניינן העיקרי היה תפיסה, תחושה, למידה וחשיבה.

ה"פסיכואנליזה", מונח אותו טבע זיגמונד פרויד, הייתה הראשונה להעמיד  כמטרה את חקר מבנה האישיות והטיפול בהפרעותיה כשבראשיתה נבחנה כתחום בהתמחות רפואית. אנו מוצאים בעבודתם המשותפת של  פרויד וברואר ,בשנים 1880-1894 , כיצד הפרעות נפשיות , כהיסטריה, נתפסים כמצבים אנלוגיים למחלות ( Breuer, J. & Freud, S,1985 ). החותם הרפואי ניכר בתפיסות היסוד של הפסיכואנליזה ובמהפך שהיא יוצרת מאז בגישה אל נפש האדם והפרעותיה.  עיקרו ביצירת הקשר ותרגומם של אספקטים התנהגותיים - רגשיים למונחים סומאטיים – גופניים. מכאן גם יצירתו של  מושג ה"לא מודע" על ידי פרויד , שהוא יצרי- גופני מטבעו, לא רציונאלי ומורכב מדחפים חזקים , מולדים, שבמידה רבה מבארים את מבנה האישיות והפרעותיה. כך גם הגישה אל תהליך הריפוי באמצעותו ובסיועו של האנליטיקן, המנתח, המכוון את עבודתו לנקז מתוך הלא מודע את התחושות, המשאלות, ההתנסויות כמקור לתחלואיה של הנפש והבאתם אל המודע. 

פרויד, המוכר כאביה של ה"פסיכולוגיה" הנתפסת, מאז, כמדע היה האדם המתאים בנסיבות המתאימות. עליונותה של התבונה והשכלתנות השתקפה ביכולת האדם להבין, לשלוט וליצור עולם "חדש" תעשייתי – טכנולוגי ופוסט טכנולוגי".על רקע זאת השכיל פרויד להגיע אל מה שנחשב, עד אז, כמיסטי וכשייך לתרבות הפגאנית, ל"אלים" ובקרב המאמינים , לאל. האופק נתפס במונחי אינסוף מבחינת יכולתה של התבונה לשלוט בבריאה ולפענח את סוד קיומה. מכאן גם שה"אהלהת השכל האנושי" והתפיסה את  האלהים כבורא שמיים וארץ , אור וחושך, הופכים לזרים למחשבת האדם. המדע, כתוצר של התבונה האנושית, מציע פתרונות לתחלואי הגוף,להארכת תוחלת החיים , לשיבוט ולאפשרות של "יצירת אדם", לניסיונות להבטיח נצחיותם של החיים, על ידי הקפאת רקמות המוח ובעתיד, הולדה מחדש של מי שהנו "בן תמותה" כיום אך, עם התפתחות המדע עתיד לזכות בחיי נצח....

המדע תופס את מקומה של הדת, התבונה והחשיבה הרציונאלית את מקומו של האל והאמונה תוך יצירת שינוי במעמדם של המושגים ,הערכים ודפוסי החשיבה המנחים את הפרט. אלו הופכים, בהדרגה, לאכסיומות חשיבה מקובלות: המטריאליזם , היחס שבין תוצאה לסיבתה בתווכה של הנעה תוך יצירת קוו אופק חדש ,בדמותן של מטרות וערכים חדשים המנתבים את חייו של הפרט. אין הוא שואף, יותר, להגשים בחייו את שיבטיח לו, במסגרת הדת, חיי נצח. ה"אלהים מת", אמר ניטשה ועמו נבעטה האמונה והחיים שבצילה.

ה"פסיכולוגיה", שפירושה " לימוד הנפש" ( ology-study, psyche-soul)  צומחת כמענה "מדעי" להבנה, פירוש ותמיכה במה שעד אז, היה בתחומה של הדת: ההוויה הבלתי נראית, אך הקיימת , מעבר ובמגבלות הגוף האנושי. דילמות הקשורות בהווייתו הפנימית של האדם הופיעו, כאמור, עוד קודם, בפילוסופיה היוונית, אולם, במאה ה-19 צומח "מדע" חדש השואף להעניק לכך פירושים מדעיים זאת בתנאים של היעדר ה"מטריה", ה"חומר", ה"סובסנס". בהשוואה לכל תחום מדעי אחר בו מושא ההתייחסות נגלה וככזה ניתן גם לקבע אותו במסמרות של חוקי המדע, הפסיכולוגיה ניצבת בפני האתגר של מתן הסברים לוגיים – מדעיים למושא התייחסות "מטא-פיזי".

ראשיתה, איפא, בגישה רפואית ובכלים המספקים תשובה מדעית- גופנית בדמותם של האינסטינקטים והיצרים כ"אנרגיה" המניעה את ה"מטריה", החומר, הפנימיים לאדם והכפפתם לחוק הבסיסי של ה"מדע" של "סיבה ותוצאה". קונפליקטים, משברים, הפרעות מנטאליות- רגשיות הנם תוצאה של מקור בלתי גלוי בדמות ה"תת מודע" ומסה של נסיבות וטראומות שחווה האדם אך גונן על עצמו על ידי "מנגנוני הגנה" שאפשרו לו "להתרחק" מהם למרות השפעתם הנמשכת בחייו. מכאן הוקש כי ה"תובנה", כפרי של מפגשים שלוו, לעיתים, בהיפנוזה והחדירה , על הכאב הכרוך בכך, אל אותן התרחשויות בחיי האדם תבאנה לתובנות ובעקבות כך גם תתרומנה לתהליך הריפוי של המטופל. הדרך לזיקה של סיבה ותוצאה נסללה. על יסודות אלו באו הגישות שצמחו, בהמשך, כדי לספק אלטרנטיבות להסבר חלופי ושונה. כולן, עם זאת, נשענו  על תפיסת היסוד של קיום  "סיבתיות" למתרחש בנפש האדם.

 האנטיתיזה לגישה זו באה בדמותה של הפסיכולוגיה ההומאניסטית, שהעמידה במרכזה את ההוויה הפנימית של האדם, רגשותיו, שאיפותיו, רצונותיו תוך שהיא מעניקה עצמאות ל"נפש" האדם . הדילמה סביב זיקת הגוף והנפש נותרת ברקעה של הפסיכולוגיה המקבלת תפנית, אולם מרכזיותם של הגוף והנפש משתנה ובעקבותיה התפיסות הפסיכולוגיות והפסיכותרפויתיות.

הפסיכולוגיה, על זרמיה השונים , בחקירתה את הרקמה המנטאלית של האדם נשענה על שני מושגי יסוד שהגדירו את ההוויה האנושית  ה"גוף" וה"נפש" ,שמקורם עוד בברית הישנה. אלו לוו את מחשבת האדם בתולדותיה . המימד הנוסף של  ה"רוח" האנושית הוכחד בהיותו מזוהה עם הדת והאמונה הדתית, על תכולתה שנדחקה וחלקם של מדעני הנפש ראו בה  "הפרעה פסיכיאטרית".

כבר במאה ה-18 מזהה  Hoffman ,  1776-1822 את האמונה הדתית עם "מצב נפשי" מיוחד כשבמאה ה- 19 היא מוצאת את עצמה מוכללת בספרות פסיכיאטרית כמחלה, במיוחד תופעות החזיונות, שמיעת קול ה' ..

באותן שנים ( (1780-1869, מוציא Schubert לאור את חיבורו, שפורסם לראשונה ב- 1814 ,ב- 1862  ומחדש ב 1966, Traumes" "Die Symboliz des במסגרתו מובחנות יחידות קיום "נחותות" של האדם הנוטות לספיריטואליזם שיש בכוחן להניע נשמות עליונות או נחותות בעולם כשלעומתן עומדת ההוויה הגבהה של התודעה המזוהה גם עם המצפון:

"היחידות האורגאניות הנחותות של הגוף האנושי.. הן הרגישות להשפעת הספיריטואליזם..ויכולות להניע נשמות נחותות או עליונות לעולמות הרוחניות, כך שהקול המנוגד שאנו שומעים בתוכנו המייעץ לנו למעשים ולמחשבות שאינן תואמות את הללו, הן החלק הנורמאלי שבנו ובאישיותנו ומזוהה עם המצפון שיכול להנחות את התודעה לטוב או לרע" ( Schubert, G, H, 1966, P.242).

קשה שלא לראות את הזיקה בין הגות מעין זו, שאפיינה את התקופה, לבין תורת הגזע שצמחה מאוחר יותר כאשר באדם עצמו מובחנות יחידות ביולוגיות "נחותות" ו"עליונות" וכשהנטייה אחר הרגש הנחות גוררת זיקה לרוחניות לעומת המימד הגבה של חשיבה רציונאלית, נקייה מרגשנות ומנטייה אל הרוחניות ושרק בכוחה להנחות את המצפון האנושי לבחור בין "טוב " ל"רע".

ה"דת" והאמונה הדתית שהיו מושרשים בחייו של האדם הופכים לגורם מאיים על הפסיכולוגיה או כדברי Paul Vitz:

"אכן, הדת היא כעת הגורם המאיים המשמעותי היחיד ( לפסיכולוגיה, המחבר) ואפילו נושא שהוא בבחינת טאבו. האפשרות שנהייה בעליהם של תשוקות לא מודעות לאם, רצח אב, תשוקות הומוסקסואליות.. כל אלו התקבלו. אולם כתשוקה תת מודעת לאלוהים ותשוקה תת מודעת לישועה , אפשרויות אלה הן כיום..בלתי מקובלות (Vitz.,P, 1977, p. 72)

ההתנגשות שראתה ה"פסיכולוגיה" בינה לבין וה"דת" והביקורת שהיא מתחה על ה"ספיריטואליזם" והרוחניות הצמיחו, מעבר לביטול ולזלזול שבהם, שלוש מגמות תגובה:

• נעשה ניסיון למצא "גשר" בין הדת והפסיכולוגיה במסגרת תורתו של יונג,לדוגמא
• הועלו סימני שאלה וקושיות לגבי הצגתה של הפסיכולוגיה כ"מדע" דוגמת זו המופיעה בגישת גרין
• נטענו טיעונים, שבאו מהצד הדתי, להוכחת קיומה של  ה"רוח" והאבסורד הכרוך במצמצום הקיים לחומר בלבד

,( Charet.F.X.,1993) ,Charet    רואה ביונג  מייצג של המעבר מעמדה דתית לגישה פסיכולוגית ובאמצעותו מציע גישה המסבירה את ההתנגדות הקשה של הפסיכולוגיה לדת.

קארל גוסטב יונג שחי בין השנים 1875-1961, נחשף בילדותו המוקדמת לסביבה ולחינוך דתי עם הדים של גישות "מטריאליסטיות- מדעיות" ,כשהפילוסופיה נסוגה ל"שולי החשיבה" תוך העצמת כוחה של החשיבה המדעית. האווירה הכללית קראה תיגר וביקשה למגר את הדת והאמונה שנתפסו כמאיימות על המדע ועל "החוק הטבעי" שבבסיסו. היסטוריונים  הציגו את דמותו של ישוע כ"תוצר של סביבתו" תוך מתיחת ביקורת על חייו ודחייתן של  ישויות טרנסצדנטאליות. הספרות, מהרבע השני של המאה ה-19 מתאפיינת בנושאים המתמקדים ב"אמוציונאלי, דמיוני, בעל חושי ובעל טבעי

המספקים מענה,עם דחייתה של הדת, לצרכיו ה"נחותים" של האדם הזקוק לכך כמקור לריגוש, להיחשפות לעל טבעי, כאמצעי להתנתקות מהמציאות החושית, העכשווית והמטריאליסטית, זאת  בדומה לדת שענתה על צרכים אלו (ראה למשל דברים  מיצירתו של גיתה, "פאוסט", 1808 ואחרים)..

יונג, כפסיכולוג, וכמי שהוכשר ולמד את התחום שצמח מלימודי הרפואה, יצר תפיסה פסיכיאטרית מיוחדת על פיה הוא מודה בקיומם של מדיומים בעלי כוח תת מודע ספיריטואלי – רוחני ושביכולתם לצפות את ההתפתחות העתידית. מבחינה זו הוא מעניק הסבר פסיכיאטרי- רציונאלי למה שנתפס כזר לפסיכולוגיה. יתר על כן, הוא רואה בדחיית האל מאפיין מיוחד של פסיכולוגים המונעים מ"דחיית האב" ומתיקים זאת, באופן לא מודע, לאלוהים. יונג נתמך בתיאוריות הפסיכולוגיות כדי לגשר על פני העולם הספיריטואלי – רוחני ממנו צמח בהשפעתה של חשיבה מדעית.

במקביל, פותחו גישות המסכלות את ניסיונה של הפסיכולוגיה לראות בעצמה "מדע" כשאר המדעים דוגמת הניתוח האנאליטי שעושה Green ,( ( Green.c.d,1999שבחיבורו הוא יוצא מהרכיבים המאפיינים גישה מדעית ומנתח, בהתאם לכך, את הפסיכולוגיה:

ההנחה הראשונית בכל גישה מדעית היא קיומה  של ה"מטריה" , החומר, האובייקט בו הוא עוסק, מכאן גם ה"מטריאליזם" שהחל לרווח במחשבה המתחדשת של האדם והעומדת בניגוד ל"ספיריטואליזם" שאפיין אותה טרום שליטת המדע. ככל אובייקט הריהו מתקיים בחלל ובזמן וכפוף לחוקי המדע של סיבתיות ו"אנרגיה", שהחליפה את מונח ה"כוח" שבגישת גליליאו, וכשבמשולב יצרו את ה "אקטיביות הסיבתית".

הפסיכולוגיה הציעה במקביל ל"חומר" שבמדעי הטבע, את ה"תודעה" ( mind) המסבירה את ההתנסויות הנפשיות שבמודעות האדם ( consciousness). אולם,לטענת גרין, בשונה ממדעי הטבע, שנותרו בגבולות חוקי המדע ועם הגדרות מדויקות וקוהרנטיות להסברתן של תופעות, הפסיכולוגיה "גלשה" לתחום מושגים מיתולוגי ומטאפיזי.

מושג היסוד של "תודעה", כמקביל ל"חומר" והצגת המניעים התת מודעים והאינסטינקטים כגורמים סיבתיים להתנהגות מצויים, מכבר, בתחום המטאפיזי. התפיסה של האידיאות  כתוכן של "התנסות פסיכולוגית" וככאלה, כ"אוביקטים קבועים", הניתנים להתיחסות ולזיקה יכלו להתקבל, לכל היותר, כהנחות מוקדמות.

גרין ממשיך ובוחן את המדע החדש, תוך שהוא מעניק פירוש לסובסטנס התודעתי , ה"מטאפיזי". אחד האספקטים היכולים לשוות לו מעמד "מטריאליסטי" הנן היחידות האטומיות והמטריה הקיימת במוח האדם והעומדת "מאחורי" התודעה. עם זאת,  הפרשנות העולה מתוך אותה מטרייה ובעיקר הקשר שבין גוף ותודעה הנה ספיריטואלית ועל כן, טוען גרין שניסיונות הפסיכולוגיה לראות עצמה כ"מדע הנפש" חוזר ומפגיע בה כמיוסדת בספיריטואליזם .

הגישה הנוספת  שבאה, בדרך כלל, מצידם של אנשי דת, הציגה את האבסורד הכרוך בצמצומו של עולמנו למטריה והצגת הוכחות לקיום ה"רוח". לצורך זה בחרנו להביא מהדברים המופיעים באנציקלופדיה הקאתולית (1912), בין השאר על ידי הארכיבישוף של ניו יורק:

ההוכחה האפיסטמולוגית רואה בתודעה ריחוק מהחומר וברעיונות ריחוק ממולקולות . גופים חיצוניים נתפסים רק על ידי התודעה וכשכולם נגלים לנו רק במונחים של פעילות חשיבתית. כך שהמטריאליזם, ללא החשיבה האנושית, "נופל" לתוך אבסורד.

ההוכחה התיאולוגית נשענה על העובדה שגם מבחינה מדעית "החומר אינו יכול לארגן את עצמו". מאידך היקום כולו משקף ארגון , חוקיות וסדר המחייבים קיומה של האינטיליגנציה הגבוהה ביותר.

הטיעון המוסרי, במקביל לדחייה הצומחת מתוך הרציונאליזם המדעי עצמו, התבסס על כך שבמגבלותיו של עולם מטריאליסטי אנו מכחידים, מראש, את  הבסיס למוסר ולקודים אתיים כאחריות, מחויבות, חסד וכו' ומובילים לכאוס מוחלט שביסודו הפראגמאטיזם הניהליסטי, האנטי חברתי והאנטי הומני.

יתר על כן, בניסיונם של מדעני העולם החדש להשריש את הפוזיטיביזם, המטריאליזם והאמפיריות עוותה משמעותה המקורית של ה"רוחנית". היא מוצגת בגרוטסקיות כמשקפת את יכולת ההתקשרות עם המתים והאמצעים בהם נעזרה לשם כך דוגמת השימוש במדיומים.

הצגה זו של ה"רוחניות" עומדת בסתירה לעובדות העולות מתוך המקורות של הברית הישנה אשר לא עסקה ב"קשר עם המתים" וכן גם לא בשאלות של המשכיות הנפש ושל הנשמה לאחר המוות. נושאים אלו העסיקו, בעיקר, ציביליזציות פגאניות והופיעו, מאוחר יותר בברית החדשה ,באיסלאם ובמובן – מה  ביהדות הבתר – מקראית. הברית הישנה, כמקור וכראשיתה של ה"רוחניות" והאמונה באל אחד כוללת אזכורים בודדים של ה"עולם הבא" דוגמת השימוש ב"שאול", סיפורו של שמואל אצל בעלת האוב ( שמואל א',כח,טו), הילקחם של חנוך ואליהו אל האלוהים ( בראשית, ה, כ"ד, מלכיםב, ב, י"א) אזכור המכתב המגיע מאליהו לאחר הסתלקותו ( דברי הימים ב כא,יב) ובעיקר, התנבאותו של דניאל על יקיצת המתים באחרית הימים " אלה לחיי עולם ואלו לחרפת לדראון עולם" ( דניאל, יב, ב).

הסתירה שבין "חומר" ו"רוח", בין המוחשי והמוכר לבין העל חושי עמדה ברקע העיצוב מחדש של דפוסי ההתייחסות להוויה האנושית בדמותם של שני שלבי התפתחות בפסיכולוגיה מאז הופעתה כמדע. האתגר המדעי המורכב ביותר עמד בפניהם של אותם מדענים שעסקו בעולמו הפנימי של האדם בכלים היונקים מתוך זיקה וחוקיות מדעית. הפסיכולוגיה מדיחה את ה"רוח" תוך הענקת משמעות זרה למובנה המקורי ומצטמצמת להבחנות שבין גוף ונפש, שהיו רכיב גם בתפיסה דתית.  

שלילת הדת והספיריטואליזם- הרוחניות והניסיון להתנקז אל תוך מבני דעת מדעיים חייבו מענה פוזיטיבי ביחס לתכולת מושא זיקתו של המדע החדש, ה"נפש". כאן נקלעה הפסיכולוגיה לקושי בהיעדרה של תשובה שיכלה לעמוד בקריטריונים מדעיים באופן שיצר סבך של מושגים בעלי פרשנות שונה.

פרויד, אביה של המהפכה החדשה במחשבת האדם , "מפציר" בנו שלא לתהות אחר תוכן מושאה של הפסיכולוגיה, ה"נפש" האנושית:

"בקרוב יהיה לכם ברור מהו המנגנון הנפשי: אך אני מפציר בכם לא לשאול מהו החומר ממנו הוא מורכב. זהו לא נושא שיש בו עניין פסיכולוגי. הפסיכולוגיה יכולה להיות שוות נפש בנוגע לכך כמו, לדוגמה, שהאופטיקה יכולה להיות בנוגע לשאלה אם דפנות הטלסקופ עשויות ממתכת או מקרטון"

( Freud,S., 1970,p.103) . האומנם? האופטיקה יכולה לספק תשובות לחומר ממנו עשויות דפנות הטלסקופ גם אם בעיסוקה השגור אינה מאזכרת זו. יתר על כן העוסק ב"רפואת הגוף", כאנלוגיה קרובה יותר לעיסוק ב"רפואת הנפש" ,לא יוכל להתנער מלספק תשובות לגבי האורגניזם הגופני שבו הוא מטפל. הגירסא על פיה ניתן לטפל גם מבלי להבין את תוכנו ומובנו של מושא הטיפול, כ"דפנות הטלסקופ" מתנסחת בהוראה הבאה של פרויד: " המטפל יטפל במטופל נושאן של הבעיות, בגינן הגיע לטיפול, מבלי שהוא מבין את העומד מאחורי האפקטים והקשיים שהוא מעלה". (הדגשת המחבר)

אין תמה, אם כך, שה"ביהביוריסטים",על בסיס האבסורד העולה מכך העמידו כמטרה את הניסיון להעניק  אופי מדעי לנפש ולמדע העוסק בה, הפסיכולוגיה בהסתמך על גילויי התנהגותה הניתנים לצפייה ולמחקר. ב- 1919, כותב ווטסון, אביה של הפסיכולוגיה הביהביוריסטית (Watson.J.B.,p.32)  "המרחק אליו אנו נורים על ידי רקע אלים הוא כמעט ולא ייאמן.. אחת הדוגמאות לכך היא האמונה הדתית שלכל אינדיבידואל יש נפש המובחנת מהגוף..אף אחד לא נגע מעולם בנפש, או ראה  אותה.. הביהביוריסט שואל: מדוע איננו הופכים את מה שניתן להבחנה לתחומה של הפסיכולוגיה. בואו נגביל עצמנו לדברים שניתן להבחין בהם, להגדיר חוקים הנוגעים אליהם. כעת מה ניתן להבחנה? אנו יכולים להבחין בהתנהגות- מה שהאורגניזם אומר, עושה... לאמור זה לעשות כלומר להתנהג"

הצורך להעניק לתחום החדש אופי מדעי חייב אנטגוניזם ושלילה של הדת ועיקריה, בדמות האל , הרוח, האמונה, תוך "השאלה" של ההבחנות בין גוף ונפש ומבלי שפרויד וממשיכיו מעלים את שאלת זיקת פירושם ופירושה של הנפש למשמעותם הדתית המקורית . הרושם המתקבל הוא של מבוכה, בלבול שאכן ציינו ואפיינו את הפסיכולוגיה בתולדותיה כשמרבית הזרמים שצמחו בעקבות פרויד נמנעו מלעסוק בתוכנה ומובנה של ה"נפש האנושית"( גרין, 2002). למעשה, גם האמונים על הוראה ולימוד הפסיכולוגיה נעזרים ומשתמשים, ביחסם למדע חדש, בעולם של מונחים באופן חסר עקביות ובלתי שיטתי דוגמת ה"תודעה",( mind,spirit, soul), אך נמנעים מלעסוק  בתוכנה האחיד והמפורש של הנפש .

סיקור הגדרות במילונים שונים מורה כי ה" פסיכה" מקבלת מובן של (ע"פ,Oxford Dictionary Concise ו- American Heritage Dictionary):

       א.       רוח או נשמה ( spirit, soul)

       ב.       ב.תודעה אנושית ( mind)

        ג.        ב"פסיכואנאליזה": התודעה כמרכז תפקוד של חשיבה, רגשות, התנהגות.

ה- "soul" מוצא פירוש כ:

       א.       "האלמנט הספיריטואלי האלמותי של האדם "

       ב.       " האופי המנטאלי- נפשי, או המוסרי או הרגשי של האדם"

ה"פסיכה" במובנה הלאטיני והיווני המקורי כ- psukhe , נשימה, חיים, נשמה (soul). ה"פסיכולוגיה", בהתאם מוגדרת כ:

" לימוד התודעה ואופן פעילותה"

" מאפיינים מנטאליים"

וכן:

"המדע החוקר את התודעה האנושית ותפקודה בעיקר אלו המשפיעים על ההתנהגות "

"המאפיינים או המגמות המנטאליות  של אדם או קבוצה"

"המשתנים המנטאליים השולטים בפעילות או במצב"

ועל פי ה- American Heritage Dictionary

"המדע העוסק עם תהליכים מנטאליים והתנהגויות"

" המאפיינים האמונציונאליים וההתנהגותיים של פרט או קבוצה".

עירוב פירושים והגדרות בהתייחס ל"פסיכה" ובהתאם, גם ל"פסיכולוגיה" משקף את הבלבול שנוצר עקב הניסיון להעניק מובנות ותוכן אוביקטיבי, אחיד ומדעי למושא התייחסות המשקף חוסר הלימה עם הקריטריונים של המדע הנשען עליה: פירושם של הרוח, הנשמה, התהליכים המנטאליים וכו'. הרצון להתנער מדוגמות קדומות , כשהתוכן החלופי לא רק שאינו מספק אלא גובל במה שהפסיכולוגיה ביקשה להתנער ממנו קרי , האופי המטאפיזי של הדת . מאידך, אותו עירוב משקף ניסיון "לכסות" יריעה של תופעות, אמוציות, חשיבה, ערכים, מצפון.

יתר על כן,כל ההגדרות שלעיל נשענות על הנחת הדואליות הפרוידיאנית של גוף ונפש כאשר בשלביה האקטואליים והמתקדמים יותר של הפסיכולוגיה אנו פוגשים תחום של מחקר פסיכולוגי  המערער תקפות הנחת יסוד זו. חקר מוחי – נוירולוגי, גנטיקה, הכימיה של המוח, אספקטים ביולוגיים של גירוי – תגובה קיבלו תנופה ונראה שזיקת הגוף והנפש והאחדות שבינם מספקת פן נוסף למבוכה הקיימת ביחס למדע החדש הצומח. המחקר הרפואי , הנוירו – פסיכיאטרי מבקש לדחוק את רגליה של הפסיכולוגיה ולמצוא תימוכין ביולוגיים להסברתן של הפרעות נפשיות באופן שההגדרה של "הפרעה נפשית" , כפי שהיא מופיעה ב -Diagnostic and Statistical Manual, מלווה "חוסר סיפוק מההפרדה של גוף ונפש" (סולם DSM-IV) כשביחס לפרעה פסיכיאטרית נאמר כי :" למרות שהכרך העוסק במדריך סטאטיסטי ודיאגנוסטי של הפרעות נפשיות המינוח של הפרעה נפשית, לרוע המזל, מניח את ההבחנה שבין הפרעות "מנטאליות" ו"פיזיות" המקבילים להבחנה האנכרוניסטית של הדואליזם גוף/תודעה (mind, body)".

אנו מוצאים את השאלות הקשורות בנפש כבר מהמאה ה  5- 4 לפנה"ס בכתביהם של  היפוקרטס, אפלטון, אריסטו. העיסוק ב"נפש" היה חלק מאפיין מרכזי בפילוסופיה היוונית בחיפושה אחר ה"אמת", המוחלט וה"מידה הטובה" ( "virtue") החורגים, במהותם, מעבר ליחסיות הקיום האנושי . המתודיקה שעמדה ברקעה של הפילוסופיה  המוקדמת הייתה דתית ובמובן מסוים קיצונית מזו שעמדה ביסוד החשיבה האנושית מאוחר יותר קרוב לוודאי משום התרבות הפגאנית בה היא צומחת. נקודת המוצא של כל אותם פילוסופים היא יחסיות ה"יש" כפי שהוא נתפס על ידי חושיו  של האדם . הסובסטנס האנושי ורווחתו האישית נידונו רק בהקשר עם שאלות פילוסופיות של קיום החותר אל השלם, אל אותם ערכים המקדמים אותו לקיום סגולי – ערכי גבה יותר . לפני כאלף שנה פירסם אריסטו את הספר הראשון העוסק בתחום "על הנפש" ( אריסטו, 1989). עיקרן של הדילמות והמחלוקות, שלוו גם כתבים פילוסופיים מאוחרים יותר, היה ביחס לזיקה המתקיימת בין  הנפש והגוף במקביל עם המכשלה שביחסיות התפיסה של האדם המבוססת על חושיו.אז ראו ב"מטריאליזם", העומד במרכזה של הגישה המדעית כיום, גורם נחות בהשוואה לספיריטואליזם. אפלאטון יכול להיחשב לאבי הספיריטואליזם המערבי כשהוא מבחין בין תחושות אי – רציונאליות ובין התפקוד הרציונאלי של הרוח  ומעניק להם משקל דומה , גם אם מהותם, ביסודה ,סותרת. אריסטו תמך בעליונותה של החשיבה הרציונאלית, למרות העמימות שבתורתו ביחס לרוח האדם.

 שאלת מהותה של הנפש ודילמת הזיקה הפסיכופיזית המשיכו ללוות מסות פילוסופיות עד ימינו בדמותן של הוידס ההינדי ( vidas) ,היוגה ועד לתורות חדשות יותר כ"סיינטולוגיה" (scientology). דילמה זו  כמעט ולא מצאה הד בקרב המחקר הפסיכולוגי, למעט בתורתו של פרויד שגם בה אנו מוצאים תאור של רכיבי הנפש אך לא של  מהותה  (לייבוביץ',1976Fox,1931,Flanagan,1995,Pinker,1998,). העמדת " נפש האדם" כמוקד וכמרכז במחקר ובטיפול מופיעה ,עם זאת,רק לקראת מחצית המאה ה – 19.עד אז ובמסגרתה של תרבות אנושית מונותאיסטית האל עמד במרכז תוך ריקון האדם מתכולותיו האישיות. האדם הווה כלי שרת המודרך, בחייו האישיים, לקדם את החברה בהתאם לקודים ממסדיים – דתיים.  הדת גם הציעה פתרונות בדמות של "חטא קדמון" ו"היטהרות" לתחלואי נפשו.

הדיון הפילוסופי בעל היסטוריה ארוכת שנים ביחס למהותה של ה"נפש" ולקשר שבינה לבין ה"גוף" כמייצגת מטריה או אלמנטים מטאפיזיים, ספיריטואליים הוו רקע לצמיחת הפסיכולוגיה כ"מדע". עם זאת ולמרות הדילמות הבלתי פתורות ביחס למהות נפש האדם ,בזרמים הפסיכולוגיים הצומחים בעקבות פרויד הבחנותיו הראשיתיות שזורות בתורות אלו עם היעדר בולט של דיון במהותה של הנפש מהאספקט הפסיכולוגי – מדעי.

פרויד, אבי  הפסיכואנליזה פירק את  הנפש האנושית לשלוש יחידות והעניק להן משמעות דינאמית

" הלא מודע (תת מודע), הפרה מודע והמודע", במקביל עם הגדרת זיקת היחס בין חלקי הנפש במונחי איד, אגו וסופר אגו והבניית מושגים המסבירים את הדינאמיקה שבין חלקיה בדמותם של מנגנוני הגנה, הדחקות וכו'. השינויים הדרמטיים בתחומים העוסקים בנפש ובהתנהלות המנטאלית של האדם, במסגרת החקר הפסיכיאטרי, הגנטי, הביהביוריסטי וכו' כוונו למתן תשובות לשאלות הקשורות בהשלכות ובתופעות הנגלות של הנפש האנושית מבלי לספק תשובה לגבי מהותו של ה"גרעין" העומד ביסודן.

הזכרנו, לעיל, כי פרויד היה האדם המתאים שצמח בזמן ההולם, עם ההתכחשות לדת והניסיון לרתום את מחשבת האדם לדפוסי חשיבה מדעיים. העובדה שהמושגים שיצר לא עמדו בקריטריונים של  המדע ונחשפו, מבחינה זו, לביקורת אינה מורידה מגאונותו של מי שיצר מהפכה במחשבת האדם. הגישה הפסיכואנאליטית, על מושגיה והסבריה הפכה לנדבך בפסיכולוגיה ובאופן חלקי גם בפסיכיאטריה שעסקו בחיפוש מענה לתחלואי הנפש ולקשיים המנטאליים – רגשיים של האדם. מושגיו של פרויד השתלבו בתחומי עיסוק אלו והפכו למטבעות לשון המשקפות את הלך החשיבה של האדם ה"מודרני", הבלתי מאמין. הקהילה האנושית עברה מהפך באופני חשיבתה ובמקומם של המושגים שהושאלו מהדת הזיקה אל האדם, התנהגותו, ערכיו, רגשותיו מתנסחים ומתפרשים כשהם משלבים מושגים חדשים אלו. בשיח של יומיום נשמע אמירות דוגמת: "האינך מבין, אתה מדחיק את רגשותיך" ונמשיך הלאה . נתאר כי על אותו רקע של דוח שיח האמירה תהא :" השטן וכוחות האופל משטים בך ומתעתעים ברגשותיך", לבטח ניעצר ונתהה למידת שפיותו של האומר אותם או נעריך כי הוא שייך לאחת מאותן כתות מוזרות הצומחות לאחרונה. בדומה לכך, טרום פרויד נדמה את אותה סיטואציה כשהטענה מופנית אל איש האמון על הקלסיקות, לימודי הלאטינית, הספרות, איש תרבות, אדם חושב. נחזור ונמחיש :"הנך מדחיק"..." למה הכוונה" .." זהו הפירוש החדש למתרחש בנפש האנושית" .."מדחיק לאן..היכן הוא אותו תת מודע.." וכו' וכו'.

פרויד עצמו צומח בתוך מרקם של דפוסי חשיבה , היונקים מתוך אלפי שנים של דומיננטיות דתית. התיזה הפסיכואנאליטית שהוא יוצר באה לספק, כאמור, מענה המשתלב בתוך המרקם החדש של דפוסי חשיבה מדעיים. השאלה הנשאלת היא, כיצד ניתן להסביר, בהיעדרה של "מטריה" , של סובסטנס כמושא להתייחסות, את התיזה על פיה מחולקת הנפש לשלוש "מחלקות" המקיימות תהליך דינאמי רציף של קשר בינן?

מקור ההבחנות של פרויד, בתפיסת ההוויה המנטאלית, יונקת מתוך המקורות של הברית הישנה ובעקבותיה, הברית החדשה כששתיהן מבחינות בין קטגוריות ה"גוף" ו"הנפש". המימד הנוסף, של ה"רוח", בזיקתו אל האדם, במקורות, אינה זוכה להתייחסות, בהיותה מקושרת, ישירות , אל ההכרה בקיום האל.

מימד נוסף, הנוגע לפרויד, ה"אדם"וה"איש". הדיכוטומיה שיצר פרויד בין "גוף" ו"נפש", תוך שהוא אינו מתייחס אל המימד ה"רוחני", הושפע גם מהמימד האישי, של פרויד כאדם.

פרויד היה יהודי שדוגמת יהודים אחרים בתקופתו, ראה בזיקתו הלאומית – גרמנית בסיס לזהותו ובכתביו, כמעט ולא התייחס ליהדותו. למרות הזיקה אל המקורות בכלל, ההבחנה בין גוף ונפש מופיעה בברית החדשה , עם התייחסויות מצומצמות יותר, בהשוואה לברית הישנה, אל ה"רוח". פרויד שביקש, לעיל, ש"לא לשואלו מה פירושה של ה"נפש", ינק את משמעותה ממקורות אלו אולם את הדיכוטומיה ניתן ליחס  לנטייתו, אולי הלא מודעת, להעדיף את המופיע בבירור בברית החדשה , " נפש וגוף", בעיקר כש"לנפש" העניק, רק מאוחר יותר,את הפרשנות ה"מיוחדת"שלו, בעלת האופי המדעי, לכאורה.

 יצירתם של מושגים חלופיים "לגיטימיים" יותר מבחינה מדעית מחזירים אותנו, בכל זאת, אל המקורות ואל תפיסות היסוד של ההוויה האנושית בניסוחן בספרי הברית הישנה והחדשה.

מהי משמעות הווית האדם על פי אותם מקורות שהכתיבו ועיצבו את פני האנושות משך אלפי שנים ושמתוכם צומחת "דת חדשה" בדמותה של הפסיכולוגיה? ראשיתה של בחינה זו בשאלה מטרימה ביחס לתרומה, אם ובכלל, שנפיק מבדיקת מושא ההתייחסות של הפסיכולוגיה, הלוקה בחסר ובהיעדר התייחסות,לנושא זה, במרביתן של הגישות שצמחו ושבמרכזן עמדות טיפוליות חדשות . התכנים שיעלו מתוך חזרה אל המקורות יהוו נדבך בגישה החותרת לדבוק במושא זיקתה, קרי המרקם הפנימי שבאדם, בדמותה של ה"פסיכולוגיה הרוחנית".

נראה כי היעדרו של דיון ישיר במשמעותה של הנפש, כמושא בפסיכולוגיה, לא רק שהערים קשיים מתודיים – אקדמיים, אלא נתן פתח לצמיחתן של גישות טיפוליות שונות שתימוכיהן אונטולוגית-  כמערכת סגורה בעלת הצדקות פנימיות  וככזו, תחום הנותר פרוץ בפסיכולוגיה. ההשלכה הברורה היא בהיעדרה של קונסיסטנטיות בטיפול נפשי, תחום שהוא מעורפל ובלתי נגיש לביקורת ופרוץ לבחירת דרכי הטיפול בהתאם לשיקוליו של המטפל. אין תמה, אם כך, שלמרות התפוצצות הידע בתחומה של הפסיכולוגיה וההכשרה שבתחום, לא מעט מהנזקקים לסיוע פונים כיום, לגישות אלטרנטיביות ומשקפים בכך את האכזבה מהטיפול ה"קונבנציונאלי".

מראי מקום:

אריסטו (1989), על הנפש, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספריית פועלים

גרין. ד. (2002), "מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?", נפש, רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט 2002

ליבוביץ, י. (1976), יסודות הבעיה הפסיכופיסית, מכון ון ליר בירושלים

Breuer, J. & Freud, S. (1985 ) Studies in hysteria. InJ. Strachey (Ed and Trans.) , The standard edition of the complete psychological work of Sigmund Freud , London:Hogarth

Charet.F.X., (1993), Spiritualism and the foundation of C.G. Jung's psychology, state university of N.Ypress

Fox, C.(1931), The Mind and its Body, Kegan Paul, Trench, Trubner&co, Ltd

Freud, S. (1970), Two Short Accounts of Psycho- Analysis, Penguin books, a Pelican book

Green. C.D., (1999), Classics in the History of Psychology, Ontario, York univ, press (based on Wilhelm Max Wundt (1897), "outlines of psychology"

Schultz, D. (1975). A history of modern psychology, NY, Academic press

Schubert, G,H. ( reprint, 1966), Die Symboliz des Traumes,Amsterdam, E.J. Bonset

Vitz.P., (1977), Faith of the Fatherless: The psychology of Atheism, Michigan, Wm. Eerdnams publishing co.

Watson. J.B., (1919), Psychology from the standpoint of Behaviorist", Philadelphia:J.B Lippincott co