" אל תתחיל ,אבל אם מרביצים לך תחזיר... "
משפט זה נפוץ מאד במחוזותינו ואולי גם בביתנו, ממה בעצם אנחנו מפחדים? שאת הביטחון העצמי העדין שניסינו לבנות כל כך בזהירות אצל ילדנו יהרוס "פרחח" בן שלוש או ארבע במחי הנפת זרוע?
או אולי האגו השברירי שלנו כהורים נסדק מהמחשבה שהילד שלי ייצא פראייר ! הפחד של ההורה הוא שהילד שלו יהיה זה שידרכו עליו ,שהוא יהפוך שעיר לעזאזל !?
כולנו היינו שם: בגן , בביה"ס ,בצבא וגם בעבודה - תמיד יש שעיר לעזאזל ואנחנו רק מתפללים שזה לא יהיה הילד שלנו.
אנחנו מוכנים לעשות כמעט הכל כדי שזה לא יקרה, אנחנו מתעקשים להשקיט את מצפונינו, אמנם אנחנו לא אנשים אלימים, אבל יש גבול למה שאנחנו מוכנים לקבל. ואנחנו בטח לא נשלים עם התחושה שהילד שלי יצא פראייר . ולכן נקפיד ונאמר "אל תיזום התנהגות האלימה אבל תחזיר " .... כלומר, תהיה אלים אבל באופן סלקטיבי.
בלי לשים לב, אנחנו מציידים את הילד שלנו בכלי לפתרון בעיות וחיכוכים ומצפים ממנו שיידע להשתמש בו בתבונה. מהר מאד הילד ילמד שהכלי הזה יכול להביא לתוצאות מהירות גם במצבים אחרים (תסכול, חוסר אונים...) .
אחת הבעיות היא שאנחנו לא ממש ברורים לעצמנו ולכן אנחנו מעבירים מסר כפול: כי הרי עד עכשיו אסור היה להרביץ בכלל ועכשיו אנחנו מבקשים מהילד שירביץ רק אם פגעו בו... וכולנו יודעים שברוב המקרים הכאב הוא לא מנחת הזרוע אלא מחדות הלשון והפגיעה מילד אחר שהעליב יכולה להיות חזקה ופוגעת הרבה יותר מדחיפה או מכה, אז עכשיו מותר להרביץ....? האם כך אנחנו רוצים ללמד את ילדינו להתמודד עם מצבי תסכול וחסר אונים?
ומה אם הילד שלנו שלימדנו אותו כל כך טוב ונכון שלא משתמשים באלימות כדי לפתור דברים ,לא רוצה להחזיר. מישהו בדק איתו מה הוא רוצה לעשות -
איך הוא רוצה להתמודד? (לוותר, לשחק במשהו אחר, לבכות , לקרוא לגננת..)
או במקרה שאולי אין לו את היכולת הרגשית להחזיר : ייתכן שזה מלחיץ אותו ,מעלה אצלו את רמת החרדה ואת חוסר האונים.
כך או כך כשהילד נמצא במצב בו הרביצו לו בגן , והוא לא רוצה או לא יכול להחזיר , יותר משהוא לא רוצה או יכול , הוא הכי רוצה לרצות את הוריו, שמצפים ממנו להחזיר.ואז, הפגיעה בביטחון העצמי של הילד הרבה יותר קשה מהמכה של אותו ילד בגן.
ולסיום, תרשו לי לקפוץ 15 שנה קדימה : סצינת המועדונים. דמיינו את עצמכם הורים לנער או נערה בני שמונה עשרה. האם הייתם משתמשים באותה עצה שאתם עצמכם נתתם כשהם היו עוד ילדים? לא הייתם מעדיפים לדעת שהילד/ילדה שלכם יברח כל עוד רוחו בו כאשר נער חמום מוח ישלוף לעברו סכין,אולר או סתם יחפש מישהו לריב איתו ??? האם גם אז העיקרון :? תחזיר, שלא תצא פראייר " עדיין רלוונטי?
לכן, בתפקידנו כהורים כדאי ומומלץ לשים את האגו קצת בצד ולהביט קדימה, לטווח הארוך. לנסות ולשער, אילו ערכים אנחנו מעניקים לילדינו על מנת שידריכו אותם בעולם הגדול.
משפט זה נפוץ מאד במחוזותינו ואולי גם בביתנו, ממה בעצם אנחנו מפחדים? שאת הביטחון העצמי העדין שניסינו לבנות כל כך בזהירות אצל ילדנו יהרוס "פרחח" בן שלוש או ארבע במחי הנפת זרוע?
או אולי האגו השברירי שלנו כהורים נסדק מהמחשבה שהילד שלי ייצא פראייר ! הפחד של ההורה הוא שהילד שלו יהיה זה שידרכו עליו ,שהוא יהפוך שעיר לעזאזל !?
כולנו היינו שם: בגן , בביה"ס ,בצבא וגם בעבודה - תמיד יש שעיר לעזאזל ואנחנו רק מתפללים שזה לא יהיה הילד שלנו.
אנחנו מוכנים לעשות כמעט הכל כדי שזה לא יקרה, אנחנו מתעקשים להשקיט את מצפונינו, אמנם אנחנו לא אנשים אלימים, אבל יש גבול למה שאנחנו מוכנים לקבל. ואנחנו בטח לא נשלים עם התחושה שהילד שלי יצא פראייר . ולכן נקפיד ונאמר "אל תיזום התנהגות האלימה אבל תחזיר " .... כלומר, תהיה אלים אבל באופן סלקטיבי.
בלי לשים לב, אנחנו מציידים את הילד שלנו בכלי לפתרון בעיות וחיכוכים ומצפים ממנו שיידע להשתמש בו בתבונה. מהר מאד הילד ילמד שהכלי הזה יכול להביא לתוצאות מהירות גם במצבים אחרים (תסכול, חוסר אונים...) .
אחת הבעיות היא שאנחנו לא ממש ברורים לעצמנו ולכן אנחנו מעבירים מסר כפול: כי הרי עד עכשיו אסור היה להרביץ בכלל ועכשיו אנחנו מבקשים מהילד שירביץ רק אם פגעו בו... וכולנו יודעים שברוב המקרים הכאב הוא לא מנחת הזרוע אלא מחדות הלשון והפגיעה מילד אחר שהעליב יכולה להיות חזקה ופוגעת הרבה יותר מדחיפה או מכה, אז עכשיו מותר להרביץ....? האם כך אנחנו רוצים ללמד את ילדינו להתמודד עם מצבי תסכול וחסר אונים?
ומה אם הילד שלנו שלימדנו אותו כל כך טוב ונכון שלא משתמשים באלימות כדי לפתור דברים ,לא רוצה להחזיר. מישהו בדק איתו מה הוא רוצה לעשות -
איך הוא רוצה להתמודד? (לוותר, לשחק במשהו אחר, לבכות , לקרוא לגננת..)
או במקרה שאולי אין לו את היכולת הרגשית להחזיר : ייתכן שזה מלחיץ אותו ,מעלה אצלו את רמת החרדה ואת חוסר האונים.
כך או כך כשהילד נמצא במצב בו הרביצו לו בגן , והוא לא רוצה או לא יכול להחזיר , יותר משהוא לא רוצה או יכול , הוא הכי רוצה לרצות את הוריו, שמצפים ממנו להחזיר.ואז, הפגיעה בביטחון העצמי של הילד הרבה יותר קשה מהמכה של אותו ילד בגן.
ולסיום, תרשו לי לקפוץ 15 שנה קדימה : סצינת המועדונים. דמיינו את עצמכם הורים לנער או נערה בני שמונה עשרה. האם הייתם משתמשים באותה עצה שאתם עצמכם נתתם כשהם היו עוד ילדים? לא הייתם מעדיפים לדעת שהילד/ילדה שלכם יברח כל עוד רוחו בו כאשר נער חמום מוח ישלוף לעברו סכין,אולר או סתם יחפש מישהו לריב איתו ??? האם גם אז העיקרון :? תחזיר, שלא תצא פראייר " עדיין רלוונטי?
לכן, בתפקידנו כהורים כדאי ומומלץ לשים את האגו קצת בצד ולהביט קדימה, לטווח הארוך. לנסות ולשער, אילו ערכים אנחנו מעניקים לילדינו על מנת שידריכו אותם בעולם הגדול.
