ניידות המספרים הסלולרית: אז מי בכלל רוצה להתנייד?
בשעה טובה ואף מוצלחת יצאה לאוויר העולם תכנית ניידות המספרים. העיתונות חגגה את האירוע, כל החברות פצחו במבצעים מצוינים, כולם גועשים, כולם רועשים, כולם מציעים גבעות והרים, כולם קוראים לנצל את ההזדמנות ולהתנייד עכשיו? ומה בפועל קרה?
כמעט כלום.
מתוך כ- 7 מיליון מנויים סלולריים בישראל, על פי נתוני משרד התקשורת (13.12.07) התניידו - תקשיבו טוב - רק 15,597 לקוחות. עם כל ה-"הוהא", עם כל הטררם. ניוד של כאלף לקוחות ביום, אחוז אפסי מכלל הלקוחות. למעשה, המספרים האלה דומים מאוד לתנועה הטבעית, הרגילה, בין החברות. ובכלל - הס מלהזכיר את ניידות המספרים הקווית - שם התניידו כמה אלפים בלבד.
האם על זה כל הרעש? האם לישראלים באמת לא אכפת?
התשובה: נכון. לא כל כך אכפת.
רוב הישראלים לא חושבים שהדשא של השכן ירוק (או כתום, כחול, סגול - ולחילופין, אדום, כחול או צהוב) יותר משלהם. חלקם פשוט אדישים לחוק הניידות החדש, אחרים לא ממש מבינים מה, למה ומדוע. נכון, אנחנו אוהבים את החופש לעבור מחברה לחברה בחופשיות. עוד יותר נכון, אנחנו מתלהבים מהמבצעים המוצלחים שיש היום בשוק. והכי נכון, רובנו רוצים פשוט להתקדם ולעבור לדור 3, והמבצעים הם פשוט הזדמנות מצוינת.
אם כך, האם חוק הניידות מיותר? אולי חסר חשיבות - הרבה פחות משמעותי מהצפייה שעורר? ממש לא. ערכים כמו חופש מעבר בין החברות, כמו חופש תחרות, רחוקים מלהיות בטלים או חסרי חשיבות.
אז מה מרוויח הציבור בישראל, מעצם מהלך הניידות? אם מקזזים את עובדת מיעוט המתניידים (כשגם במדינות נוספות בעולם, נתוני ההתניידות היחסיים - דומים), הרווח הגדול ביותר הינו חיזוק מעמד הצרכן. העצמת חופש הבחירה.
גם אם הציבור (עדיין) אדיש, החופש לבחור בהצעה הטובה ביותר - הוא חשוב ביותר. הוא משתלם. טוב לדעת שאנחנו יכולים לקבל יותר תמורת הכסף שלנו. טוב לדעת שאנחנו יכולים לעבור, להתנייד, עם אותו מספר סלולרי, לכל חברת סלולר שאנחנו רוצים (או עם קו ביתי, לכל חברת טלפון נייח לבחירתנו).
המסקנה: אל תמתינו. צאו מהאדישות. היו צרכנים מעורבים. בררו עם החברה שלכם מה ניתן לשפר, בדקו והשוו. למשל, מי מוביל בדור 3? למי היצע המכשירים המתקדמים המגוון ביותר? מי מציע מסלולים והצעות משתלמות יותר - למשפחות, לדוגמה, או לעסקים? לעיתים, מתברר שהחברה בה הינכם כבר נמצאים - היא בכל זאת הטובה ביותר. ואם לא - זה הזמן לנצל את הניידות ולעבור.
בשעה טובה ואף מוצלחת יצאה לאוויר העולם תכנית ניידות המספרים. העיתונות חגגה את האירוע, כל החברות פצחו במבצעים מצוינים, כולם גועשים, כולם רועשים, כולם מציעים גבעות והרים, כולם קוראים לנצל את ההזדמנות ולהתנייד עכשיו? ומה בפועל קרה?
כמעט כלום.
מתוך כ- 7 מיליון מנויים סלולריים בישראל, על פי נתוני משרד התקשורת (13.12.07) התניידו - תקשיבו טוב - רק 15,597 לקוחות. עם כל ה-"הוהא", עם כל הטררם. ניוד של כאלף לקוחות ביום, אחוז אפסי מכלל הלקוחות. למעשה, המספרים האלה דומים מאוד לתנועה הטבעית, הרגילה, בין החברות. ובכלל - הס מלהזכיר את ניידות המספרים הקווית - שם התניידו כמה אלפים בלבד.
האם על זה כל הרעש? האם לישראלים באמת לא אכפת?
התשובה: נכון. לא כל כך אכפת.
רוב הישראלים לא חושבים שהדשא של השכן ירוק (או כתום, כחול, סגול - ולחילופין, אדום, כחול או צהוב) יותר משלהם. חלקם פשוט אדישים לחוק הניידות החדש, אחרים לא ממש מבינים מה, למה ומדוע. נכון, אנחנו אוהבים את החופש לעבור מחברה לחברה בחופשיות. עוד יותר נכון, אנחנו מתלהבים מהמבצעים המוצלחים שיש היום בשוק. והכי נכון, רובנו רוצים פשוט להתקדם ולעבור לדור 3, והמבצעים הם פשוט הזדמנות מצוינת.
אם כך, האם חוק הניידות מיותר? אולי חסר חשיבות - הרבה פחות משמעותי מהצפייה שעורר? ממש לא. ערכים כמו חופש מעבר בין החברות, כמו חופש תחרות, רחוקים מלהיות בטלים או חסרי חשיבות.
אז מה מרוויח הציבור בישראל, מעצם מהלך הניידות? אם מקזזים את עובדת מיעוט המתניידים (כשגם במדינות נוספות בעולם, נתוני ההתניידות היחסיים - דומים), הרווח הגדול ביותר הינו חיזוק מעמד הצרכן. העצמת חופש הבחירה.
גם אם הציבור (עדיין) אדיש, החופש לבחור בהצעה הטובה ביותר - הוא חשוב ביותר. הוא משתלם. טוב לדעת שאנחנו יכולים לקבל יותר תמורת הכסף שלנו. טוב לדעת שאנחנו יכולים לעבור, להתנייד, עם אותו מספר סלולרי, לכל חברת סלולר שאנחנו רוצים (או עם קו ביתי, לכל חברת טלפון נייח לבחירתנו).
המסקנה: אל תמתינו. צאו מהאדישות. היו צרכנים מעורבים. בררו עם החברה שלכם מה ניתן לשפר, בדקו והשוו. למשל, מי מוביל בדור 3? למי היצע המכשירים המתקדמים המגוון ביותר? מי מציע מסלולים והצעות משתלמות יותר - למשפחות, לדוגמה, או לעסקים? לעיתים, מתברר שהחברה בה הינכם כבר נמצאים - היא בכל זאת הטובה ביותר. ואם לא - זה הזמן לנצל את הניידות ולעבור.
