האם אפשר וכדאי להפריט שרותי תרבות? 

"הפרטה" מוגדרת כהעברת הבעלות על יחידה שהייתה בבעלות ציבורית לידים פרטיות.

"תאגוד ציבורי" מוגדר כהפיכת גוף עירוני או ממשלתי לתאגיד ציבורי ומשמעו העברת הבעלות על הארגון לידי גוף ציבורי שהבעלות עליו נשארת בידי הציבור אך הוא מצופה לפעול ע"פ הכללים שלפיו פועל גוף פרטי.

לשם  הדיון נקרא לשני המהלכים "כהפרטה" אף שברור כי הם שונים זה מזה, אך מטרתם העיקרית זהה. ההנחה המונחת ביסוד שני התהליכים היא שתהליכים אלה גורמים לשיפור בביצועי הארגון כתוצאה מחשיפתם לכלכלת שוק.

התפיסה הרואה בהפרטה כמהלך אשר יביא לשיפור הביצועים של השרות הציבורי יסודה בדעות חדשות וליברליות בקרב הציבור וקובעי המדיניות. דעות אלה יצגו תזוזה מתפיסה של קבלת החלטות מרכזית והיררכית לתפיסה של כלכלת שוק. תפיסות חדשות אלה נתנו גם ביטוי למגמה של יותר רציונליות בניהול והרצון להציב ערכיים מספריים, מדידים, ליד יותר ויותר היבטים של חיי האדם.

רבות מהרפורמות שבוצעו בכוון זה בשרות הציבורי, לא כוונו אל התוצרים של המגזר, כמו לדוגמא חנוך ובריאות, אלא ייצגו כוונה לשנות את אופן הניהול, הבקרה והמדידה של השירותים הקיימים.

חשוב בשלב זה להגדיר מהו ארגון. לראות ישות מסוימת כארגון אומר להגדיר את האוטונומיה של הישות, גבולותיה ומשאביה. הגדרות אלו מבדלות ארגון אחד מרעהו ומאפשרות לבדוק את השונות בין הארגונים, דרכי התנהלותם ומידת השגת המטרות שלשמן הוגדרו.

ההפרטה, בדומה לרפורמות אחרות, כוונה להגדיל את האוטונומיה של המגזר הציבורי על חשבון הוראות ונוהלים הבאים מהמרכז. תפקידיהם של היחידות המרכזיות שהלך והצטמצם הוגדר כנתינה עצות, הדרכות, מעקב ובקרה אחר ביצועי היחידות המקומיות. שלב ראשון לכן בתהליך ההפרטה, הייתה הדרישה מהגוף המופרט להגדיר את הסביבה הארגונית שלו ואת גבולות הארגון. בשלב הזה נבנתה גם טרמינולוגיה חדשה שנתנה המחשה לתפיסות החדשות. שירותים ציבוריים שהיו להם תלמידים, חולים, חברים ועמיתים הגדירו מחדש את אותם אנשים כלקוחות או מתחרים.

שינוי זה איננו סמנטי בלבד. ההגדרה הראשונה הגדירה באופן בולט את השייכות הארגונית. תלמיד שייך לארגון שנקרא בית ספר, חולה לארגון שנקרא בית חולים וכו'. הפיכת ההגדרה ללקוח, הוציאה בעצם את המשתמש בשרותי הארגון אל מחוץ לגבולות הארגון ולא שייכה אותו ישירות לארגון, ירצה ישתמש בשרותיו, לא ירצה יחפש השרות במקום אחר.

ברור לכן כי כדי לקדם את מטרות ההפרטה הארגון המופרט חייב לפעול במשק משוכלל. משק כזה הוא משק תחרותי, מתקיימת בו מידה כזו או אחרת של מחסור והשיקולים המנחים את מקבלי ההחלטות מנותקים משיקולים שאינם משרתים ישירות את מטרות הארגון.

האם בתנאים אלה ניתן לבצע הפרטה של שירותי תרבות?

תשובה לשאלה זו מחייבת דיון מקדים במחויבות שיש במתן שירותי תרבות לאזרח. מאחר והנושא אינו מוגדר בחוק או בתקנות, בשונה לקיים בחינוך ובריאות, אזי לכאורע אין הרשות (מקומית או ארצית) מחויבת במתן שירותי תרבות לאזרח. אולם, עם השינוי באורחות החיים והתרחבות שעות הפנאי והמודעות לניצולם וכן עם התובנה שתרבות זה צורך קיומי גם איננו מעוגן בחוק, ברור שאין אפשרות להתעלם מצורך זה. המחויבות המעורפלת אך המוחשית, מקשה על הגדרה מדויקת של שרות זה ויוצרת מצב של ציפיות משתנות על פי אופי התושבים או היישוב.

ולשאלה עם תחום זה ניתן להפרטה, התשובה לדעתי כן. אם נחזור למטרה של ההפרטה נראה כי לא נועדה להסיר אחריות מהתחום. במקורה מיועדת ההפרטה לשפר את דרכי ההתנהלות של התחום, את דרכי הבקרה שלו ודרכי מדידת תוצריו.

אם תנאי השוק מצדיקים הפרטה, כלומר אין מדובר בהפיכת מונופול ציבורי למונופול פרטי, ומתקיימת אפשרות לשוק משוכלל ותחרותי, אין סיבה לא לבצעה.

כיצד מונעים שהתנהגות השוק המצופה, לא תמשוך את התרבות אל איכויות לא רצויות? איך דואגים שהמצרך התרבותי יגיע גם לכאלה שאינם מסוגלים לרוכשו בתנאי שוק? כיצד מפתחים תשתית פיזית דרושה שאינה מנהגת על פי כללי השוק? איך מגדילים את השוק גם אל צרכנים שטרודים בבעיות קיומיות אחרות ואינם יודעים כלל על שוק התרבות? על שאלות אלה צריכה הפרטה חכמה לתת תשובות.