השיח הפוסטמודרני, מתאפיין בהיעדר קוים מנחים וברורים המגדירים באופן אבסולוטי נכונות או אמת אחרונה של מצב או תופעה.?
כך גם לגבי הורות: לא ניתן למצוא סמכות מקצועית היכולה לטעון לנכונותה, מבלי שלצידה יטענו לנכונותן סמכויות מקצועיות רבות אחרות. בצד ההזדמנויות שהמצב הפוסט מודרני מזמן, ובצד החגיגה המתאפשרת מרפרטואר עשיר בפוטנציה, יכול ההורה העכשווי למצוא עצמו מתחבט בשאלות חינוכיות מבלי שיצלח במציאת תשובה לשאלותיו. גם אם ייחשף לספרות הדרכה או גורם מכוון אחר העונה לנושא מסוים בו הוא מתחבט (כגון גמילה מלינה במיטת ההורים של בנו הפעוט, בעיות משמעת של ילדו בגיל בית הספר היסודי, או הסתגרות של ילדו המתבגר), סביר כי ימצא מגוון עצום של גורמים מכוונים או ספרי הדרכה והכוונה, שעיון בהם יגלה גישות פסיכולוגיות מנוגדות הפונות לכיוונים שונים. ברוח הפוסט מודרניות אלה הן גישות רלוונטיות ולגיטימיות, אשר אינן מבטלות זו את זו, ואף אינן טוענות לבלעדיות על האמת. נראה כי הורות "טובה" או "נכונה", היא על פי השיח הפוסטמודרני בעיני המתבונן.
אלא שהיעדר קו חינוכי הנתפס כמקובל, מוסכם ו"נכון", מפגיש את ההורה עם תחושות מבוכה וחוסר ביטחון, אותן אני מכנה בזאת "ערפל הורי". ההורה המנסה לעשות את הטוב והנכון לילדיו ולהיעזר בדעת מומחים, יתקל לא פעם בסתירות. סתירות שהן לגיטימיות אולי מההיבט המקצועי, אך משאירות אותו בערפל. הויכוח בין הגישות השונות הוא מהותי וכולל, והוא מתבטא לא רק באשר לאמצעים חינוכיים אלא גם באשר למטרות חינוכיות. לכך מתלווה הטלת ספק אפריורית בעקרונות ובתיאוריות, ובעצם הרעיון הבסיסי שניתן לאתר אמת אחת.
חוקרים ישראלים בולטים בתחום ההורות - חיים עומר (שיקום הסמכות ההורית, 2000), וחיים עמית (הורים כבני אדם, 1998), מתייחסים אף הם לחולשה ההורית, ולתוצאותיה האפשריות. אדם המנסה למלא את תפקידו ההורי, הנחשף אל ריבוי גישות חינוכיות, עלול להתקשות בהפנמת פרספקטיבות חינוכיות ולהישאר עם ערפל סמיך יותר ויותר. בערפל זה טמון פוטנציאל לתחושות של בלבול, מבוכה, חרדה, רגשות אשם, ביטחון ירוד ואובדן דרך .
כך גם לגבי הורות: לא ניתן למצוא סמכות מקצועית היכולה לטעון לנכונותה, מבלי שלצידה יטענו לנכונותן סמכויות מקצועיות רבות אחרות. בצד ההזדמנויות שהמצב הפוסט מודרני מזמן, ובצד החגיגה המתאפשרת מרפרטואר עשיר בפוטנציה, יכול ההורה העכשווי למצוא עצמו מתחבט בשאלות חינוכיות מבלי שיצלח במציאת תשובה לשאלותיו. גם אם ייחשף לספרות הדרכה או גורם מכוון אחר העונה לנושא מסוים בו הוא מתחבט (כגון גמילה מלינה במיטת ההורים של בנו הפעוט, בעיות משמעת של ילדו בגיל בית הספר היסודי, או הסתגרות של ילדו המתבגר), סביר כי ימצא מגוון עצום של גורמים מכוונים או ספרי הדרכה והכוונה, שעיון בהם יגלה גישות פסיכולוגיות מנוגדות הפונות לכיוונים שונים. ברוח הפוסט מודרניות אלה הן גישות רלוונטיות ולגיטימיות, אשר אינן מבטלות זו את זו, ואף אינן טוענות לבלעדיות על האמת. נראה כי הורות "טובה" או "נכונה", היא על פי השיח הפוסטמודרני בעיני המתבונן.
אלא שהיעדר קו חינוכי הנתפס כמקובל, מוסכם ו"נכון", מפגיש את ההורה עם תחושות מבוכה וחוסר ביטחון, אותן אני מכנה בזאת "ערפל הורי". ההורה המנסה לעשות את הטוב והנכון לילדיו ולהיעזר בדעת מומחים, יתקל לא פעם בסתירות. סתירות שהן לגיטימיות אולי מההיבט המקצועי, אך משאירות אותו בערפל. הויכוח בין הגישות השונות הוא מהותי וכולל, והוא מתבטא לא רק באשר לאמצעים חינוכיים אלא גם באשר למטרות חינוכיות. לכך מתלווה הטלת ספק אפריורית בעקרונות ובתיאוריות, ובעצם הרעיון הבסיסי שניתן לאתר אמת אחת.
חוקרים ישראלים בולטים בתחום ההורות - חיים עומר (שיקום הסמכות ההורית, 2000), וחיים עמית (הורים כבני אדם, 1998), מתייחסים אף הם לחולשה ההורית, ולתוצאותיה האפשריות. אדם המנסה למלא את תפקידו ההורי, הנחשף אל ריבוי גישות חינוכיות, עלול להתקשות בהפנמת פרספקטיבות חינוכיות ולהישאר עם ערפל סמיך יותר ויותר. בערפל זה טמון פוטנציאל לתחושות של בלבול, מבוכה, חרדה, רגשות אשם, ביטחון ירוד ואובדן דרך .
