ישראלי פוגש סיני בסין 

 לכשתטילו בסין בטיול מאורגן, מטבע הדברים, המגע שלכם עם האוכלוסייה המקומית הנו מצומצם ביותר. למעט המוכרות בדוכני השווקים והמדריך הסיני שיתלווה אליכם. אפילו בבתי המלון השליטה בשפה האנגלית של פקידי הקבלה לעיתים קרובות מוגבלת, מה גם שתדרשו להם רק בזמן החלפת כסף במידה ותזדקקו לכך. יתר הפעילות והמגע עם מקומיים מתבצע בעזרת המדריך הישראלי והמדריך המקומי. מכיוון שכך, קשה לרדת לשורשי המנטאליות הסינית, דרכי המחשבה שלהם ואורח חייהם בכלל זה. לפניכם קמצוץ מהנושא. המידע נשאב (כמעט בכוח) ממספר סיניות הגרות בארץ ונשואות באושר לישראלים, כמו גם שיחות עם מלווי קבוצות סינים דוברי אנגלית רהוטה, המצטרפים לטיול המאורגן בסין, מכוח התקנות שם.    

-באחד הביקורים בסין בשעה שהקבוצה הייתה עסוקה בקניות בשוק, התלוויתי בחברת שתי נשים מתוך הקבוצה, למדריך המקומי לאכול במסעדה המיועדת למקומיים. המסעדה, הייתה למעשה כוך קטן עם שני שולחנות בפנים ושני שולחנות בחוץ, ממוקמת בסמטה צדדית באחד השווקים. התפריט כלל אורז עם סוגים שונים של תוספות לבחירה, בעיקר ירקות עם/בלי בשר. לחליפין אפשר להזמין קערת נודלס עם אותן התוספות. קערית האורז מוגשת "יבשה" ה-נודלס שרויים בתוך מרק כלשהו. המדריך הזהיר אותנו מלכתחילה לא להזמין את מנת האורז שהטבח מכין בביתו בסיר גדול ומביא למסעדה, מאחר והוא עצמו פקפק במידת הסניטריות שלה. המלצתו הייתה לקחת את ה-נודלס, המורתחים לפני ההגשה. כאן המקום לציין שהמנה שבחרתי הייתה זהה לזו של המלווה שלנו, חריפה כדבעי וטעימה להפליא. הנשים בחברתנו בקשו "בלי החריף" ובחרו תוספות לטעמן. כמוני, גם הן מצאו את המנה לטעימה מאד. כל ההזמנה מתבצעת כמובן בסיוע תרגומי של המלווה הסיני שלנו. כשעמדנו לשלם, הסתבר שהנשים צריכות לשלם פחות. אני נדרשתי לשלם 5 יואן ( כשלושה שקלים!), הן נדרשו לשלם 4 יואן. כל כך למה הפטרתי באזני המקומי שלנו. תשובתו הייתה כי הן קיבלו כמות קטנה יותר. לא הרפתי, על שום מה ולמה קופחו הנשים בכמות, הלה טען בפני the women need less food כך במקור. בדקתי את הנושא עם נשואות המחקר שלי כאן בארץ. הללו יצאו חוצץ כנגדי, בטענה שאין כאן אפליה מגדרית כלל ועיקר. כל אחת בנפרד הציגה סיבות משלה. אחת מהסיבות הייתה, שמראש המלווה שלנו הזמין בעבורן מנה קטנה יותר מתוך הערכתו האישית לצרכי הגברות, מאידך הייתה תמימות דעים שנשים בסין בהינתן להן האפשרות לבחור, לעולם לא יבקשו הגדלה ב שקל תשעים ותמיד יבחרו את המנה הקטנה מתוך האפשרויות....

-בעניין נודלס וסניטציה, בזמן הנסיעה ב-רכבת המהירה משנגחאי לבייג'ינג הלכתי לקרון המזנון והזמנתי קפה. בזמן הכנת הקפה חיטטתי במבחר ה"מנות חמות" שהיו מונחות על דלפק המזנון. כולן היו פגי תוקף, שלא לומר עתיקות. מששאלתי את המלצרית, מצביע על התאריך המודפס בהזרקת דיו על גבי האריזה, לציין שאנגלית לא הייתה הצד החזק שלה, פטרה אותי בהינף יד. Hot water! OK!? השיבה. (שאלתי אותה מה עם small glass....) אם היא התכוונה להוראות הכנה של מנה חמה או לקורס מזורז בנושא עיקור, לעולם לא אדע.

-במקאו לוותה אותנו פעם מדריכה מקומית, בת 40 נאה מאד, בעלת חזות של כבת 25. כשהגיע זמן האוכל, המליצה בפני כולם ללכת למק'דונלדס. שאלתי היכן היא הולכת לאכול השיבה שבמסעדה מקומית. רציתי להצטרף אליה, אבל כנראה שלא היה לה נוח וניסתה לדחות אותי באומרה תחילה שמגישים שם חזיר, זה לא משנה לי אמרתי בתום לב. שלפה קלף מנצח ואמרה לי שמאד מלוכלך שם. כאן התקפלתי בחזרה למחסה הבטוח של ה Big Mac’. נפגשנו שוב אחרי האוכל וישבנו בסטארבקס  מול המק'דונלדס במקום. הזמנתי קפה וקיבלתי משקה בגוון חום כלשהו. יכולתי להישבע שהמוזג שפך מים חמים לתוך כוס, צעק פנימה את המילה קפה והגיש לי. הגוון החום רק שיקף את האפלולית ששררה במקום. מהכא להתם (מפה לשם) התחלתי ללהג עם המקומית, סתם שיחת חולין. הנערה להפתעתי חושפת בפני פרטים אישיים על מערכות יחסים שלה כמו גם כמה צברה בקרן הפנסיה שלה וכמה כסף יש לה בבנק בעיגול לאגורות. נפרדנו בתום הסיור איש איש לדרכו. לכשתהייתי על כך בפני הגורואיות שלי (גורו בלשון נקבה) הן טענו ש"אין מצב" הצעירה מבניהן הפגינה  קטנות אמונה וגרסה שאני הוזה מחמת הקפה הדליל ששתיתי אותו הזמן, וסביר שעלה לי לראש. המבוגרת האחראית גרסה  שבמידה וניתן לאפיין בכלל, האוכלוסייה בדרום סין, הרבה יותר סגורה מהאוכלוסייה בצפון, שם קיימת פתיחות רבה יותר. שום צפונית (במלרע) לא הייתה חושפת פרטים כאלו ובוודאי לא לאחר הכרות כה קצרה שהכרוניקה ידועה מראש. נשאלתי אם בדקתי את אישוניה לראות אולי לא אני ההזוי בסיפור הזה, אולם הדעה הסופית נטתה לסברה שהנערה פשוט הייתה בודדה ובחרה לשוחח עם זר מוחלט על מנת לחלוק במצוקותיה.

הסינים אנשים בודדים הנם. מאחר והסינים מאד מאופקים. הכול אצלם מתחת לפני השטח, עם משמעויות, רבדים ותת רבדים לכל אמירה. התנהלות זו הנה חלק מהתרבות שלהם. יהא זה בבחינת הבל ורעות רוח לנסות לאפיין מכנה משותף לאוכלוסיה בת למעלה ממיליארד תושבים ולומר הסינים הם כאלה וכאלה. בוודאי לא על סמך עדויות של מספר אנשים מצומצם. אולם בנושא הסגירות, משמעויות עקיפות, התייחסות מרומזת לדברים, רגישות לנושא ביקורת, הימנעות מאמירות בוטות, הסתרת רגשות ואיפוק, קיימת הסכמה שהללו הנם אלמנטים המונחים ביסוד התרבות רבת השנים שלהם וניתן לציין אותם כמכנה משותף בין אם אתה עירוני מהצפון או כפרי מהדרום.

אל תצפו מפקידת הקבלה במלון או כל מקומי אחר שיחייך אליכם. הסינים נוטים לשמור על ארשת פנים קפואה. הם עשויים להפשיר לפעמים, אפילו מהר למדי במידה ורכשתם את אמונם. כך גם היה כשהצגתי את שאלותיי ל"מעצבות הדעה".  

היוצא/ות מן הכלל בתחום זה הנם/ן המוכרים בשווקים. הללו ימשכו בחולצתכם יפנו אליכם בדברים ועשויים אף להסתלבט אתכם גם בעברית, תתפלאו. זאת בניגוד מוחלט לתרבות ולהוויה הסינית שאיננה רואה מגע גופני בין זרים בעין יפה ובוודאי שלא לחמוד לצון עם זרים. מה לא עושים למען הפרנסה.

כשלעצמי אני תמיד תוהה מה עדיף, החיוך המקצועי המזויף של הדיילת במטוס, או הארשת הרצינית המקובלת בסין.

שימוש בשפת גוף ובתנועות ידיים.

תשכחו מזה. הסינים על פי רוב נטולי שפת גוף. במסגרת האיפוק שהוזכר קודם לכן הם אינם נוטים לשדר מסרים בעזרת הגוף. השימוש בתנועות ידיים מקובל מעט יותר ובצורה מתונה. במקומותינו נהוג להשתמש בידיים כחלק מהדיבור השוטף. הסינים מחווים בידיים רק במידה ויש צורך ספציפי לתת הסבר נקודתי. אלא מאי, גם לצורך הבנת תנועות הידיים, נדרש תרגומון. הם לא מבינים אותנו וקשה מאד לנו כישראלים לרדת לסוף דעתם. התנועות והמחוות המקובלות שם זרות לנו. לדוגמא, השוטרת במעבר הגבול מנסה לסמן לך לא לחצות את הקו המסומן ברצפה ולו כזרת. היא עומדת במרחק של שלושה מטר הצידה ממך, ומסמנת בכף יד פשוטה כלפי הסימן ברצפה. הישראלי הנחשב לבר-אוריין בכל הכרוך בשימוש בתקשורת ידנית, ומתוך צייתנות שנרכשה בעמל רב בטירונות, תכפומיד הולך ומתייצב בשורה מול המקום שהמצקצקת סימנה בידה, שזה יוצא בערך באמצע של שום מקום. בתגובה על כהות החושים שלך, האופיציאלית מתחילה לעלות בטורים ואם המלווה המקומי לא מגיע במהרה, האינצידנט עלול להתפתח לתקרית בין- לאומית, יזעיקו את ליברמן, ידווחו לפוליטבירו, לך תדע.  

חיזור, רומנטיקה, נישואין, משפחה

הווית החיזור כמו יציאה לדייטים בערים הגדולות, מקבילה לזו הנהוגה במערב. יציאה לסרט, מסעדה או בית קפה (תה) שכיחה כמו במערב. בישובים קטנים ובכפרים, עדיין מקובל להשתדך באמצעות שדכן. למען ההבהרה, ישוב עם פחות ממיליון תושבים, נקרא קטן וסביר להניח שאין שם בתי קולנוע, למרות שצפייה בסרטים מקובל כדרך בילוי נפוצה. במקומות הללו מגיעים בדרך כלל מקרנים ניידים.

עבור גבר עירוני  דייט עם נערה, נחשב לאירוע משמעותי. מספר הגברים בסין גדול ב 15% ממספר הנשים, צאו וחשבו בכמה עשרות מיליונים מדובר. הנשים ערות ומודעות למצב זה וסיגלו לעצמן קריטריון בחירה מחמיר, תוך שהן מותירות את היוזמה בידי הגברים. הנשים מחכות שיחזרו אחריהן. בחור סיני עירוני שאינו משתייך למשפחה עשירה או אוחז במקצוע מבטיח, סיכוייו למצוא בת זוג ולהינשא אינם מבטיחים במיוחד.

בתרבות הסינית ובמנטאליות הקיימת גם בערים הגדולות, כלכלת המשפחה כל כולה על כתפי הגבר ובאחריותו, זאת למרות שהנשים נושאות בנטל גם הן ומשתכרות למחייתן. לפיכך אם הכנסתך נמוכה מזו של האישה, אין לך שום סיכוי (גם לא רצון) לחזר אחריה. ארגומנט זה יוצר פילוח נוסף באוכלוסיית המחזרים/מחוזרות ומקשה עוד יותר על מציאת בת זוג. חוסר האיזון יוצר מתח רב אצל הצעירים הרוצים להינשא.

למרות היכולת ה-כמעט בלתי מוגבל של הנשים לברור להן בן-זוג כרצונן. רומנטיקה, משחקי חיזור ואהבה הנם מרכיב חיוני בעיניהן כתנאי לזיווג. 

משפחות בערים הגדולות אינן ממהרות להביא ילדים לעולם. הצעירים מעדיפים לשקול ולחשוב על העיתוי המתאים בעיקר מסיבות כלכליות ומשיקולי קריירה.

לידיעת הסקרנים. הזנות איננה חוקית בסין אבל השלטונות נוטים להעלים עין מהתופעה.

 -סינים לא מוצאים כביסה מלוכלכת החוצה. האיסור נטוע אצלם כמעט בצורה גנטית, טאבו תרבותי מובהק. לכששאלתי בנושא בגידות בחיי נישואין, אף אחד/ת לא היה מוכן לומר מילה בנושא. משכו בכתפיהם כאילו "אנחנו לא מ-פה.."  כשנדרשתי לנושא אלימות במשפחה, היו מוכנים לומר רק שהתופעה איננה רחבת הקף פרופורציונאלית לגודל האוכלוסייה. הצלחתי לסחוט וידוי שבסין הפרסום שניתן לתופעה הנו מוגבל. מעניין לציין שהנשים שנשאלו על כך, טענו שהסיניות אינם סבילות במקרים של גילויי אלימות, הן יחזירו מנה אחת אפיים במידה ומפעילים עליהן כוח פיזי. מכאן המשכתי בצורה אסוציאטיבית לעבודה ועובדים סוציאליים. עבודה סוציאלית הוכרה כמקצוע בפני עצמו בסין רק בשנת 2004. על פי ההגדרה, תפקידיו של העובד הסוציאלי הנו: הנחית בני נוער טעוני טיפוח, לסייע בעזרה לקשישים, מתן עזרה בשיקום נכים וטיפול בקורבנות התעללות בילדים. שכרו הממוצע של עובד סוציאלי בערים הגדולות הנו כ $250 המהווה פחות מחצי מהשכר הממוצע באזורים אלו. הביקוש למקצוע קטן יחסית לגודל האוכלוסייה, כ4000 איש ניגשים לבחינות הכניסה מדי שנה ומתוכם עוברים רק כ 10% מהמועמדים. לטענת פקידים רשמיים, "לעבודה סוציאלית כמקצוע יש פוטנציאל פיתוח עצום והמקצוע אמור לסייע לשיפור מערכת השירות הציבורי ולייצוב החברה בכללותה". למרות זאת יש לזכור שהמקצוע הוגדר בסין בשנת 1980, וקיבל הכרה פורמאלית רק בשנת 2004. הממשל בביג'ינג טוען שמקצוע זה נמצא בראשית דרכו מחמת מיעוט האקדמאים העוסקים בכך ומתכוון לפתח את הנושא הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי. כשנשאלו מרואייני האם הם מכירים מישהו העוסק בכך, תשובתם הייתה שהמקצוע אכן מוכר להם, בעיקר מתוך הופעה בטלוויזיה של אנשים מהתחום אבל הם אינם מכירים/ות אף אחד בסביבתם המקומית שזהו מקצועו, בנוסף הן לא ידעו לתאר מהוא תחום עיסוקם של עובדים סוציאליים כמו גם הניחו שזו עבודה התנדבותית.

הומור 

אל תתבדח עם סיני על סין או סינים. קצות העצבים של הסינים רגישים מאד לביקורת אפילו מרומזת. בדיחה על חשבונם מתפרשת כמתיחת ביקורת. רגישותם בנושא הבדיחות עליהם הנאמרות בידי זרים, גדולה בהרבה מרגישותם של יהודים בשעה שגויים מתבדחים על חשבונם. הם נעלבים עמוקות אם זר מתבדח על חשבונם. כמו אצלנו כך גם אצלם, להם מותר לספר בדיחות על עצמם.

כש"סיני פוגש ישראלי בסין", על כך בכתבה נפרדת.