עובד בפרך? אינך מבוטח 

כאשר הוקמה מערכת בתי הדין לעבודה, בתחילת שנות השבעים, הייתה התרגשות כללית.

הייתה תחושה כי המדינה מתייצבת להגנת תושביה.

פרנסי הציבור הבינו כי לעובד העמל מבוקר עד ערב ובקושי מוציא את לחמו, אין סיכוי לזכות בצדק במערכות המשפט הרגילות. צדק עולה כסף ואיך יתמודד העובד אל מול המשאבים הכספיים של מי שחומס את זכויותיו?

הם ביקשו לפיכך לבנות מערכת משפטית אמפאתית יותר לעובד ולאזרח הקטן.

לא בכדי, מי שיפתח את חוק בתי הדין לעבודה, ימצא שם, כאילו חקוק בסלע, את המשפט: "בית הדין לעבודה יפעל בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק".

המקרה של פועל הניקיון עזאם אניני יעיד מה ערך יש למשפט זה בתוך כתלי בית הדין לעבודה, כיום, 40 שנה לאחר הקמתו.

אניני כאמור הוא פועל ניקיון. הוא מה שקרוי עובד קבלן ב"קבוצת שירותי שלמה לניקיון". אניני עובד, כמו בימי הביניים, מצאת החמה עד כלות הנשמה, למעלה מ- 14 שעות ביום.

באחד הימים, חטף אניני התקף לב. הדבר קרה במקום עבודתו.

בבוקרו של יום המקרה, פנה אניני למשרדי הקבלן. אניני ביקש את השכר שהובטח לו עבור החודשיים שחלפו.

הראיס, גוזר הקופון שהביא אותו לעבודה, כך טען, הונה אותו ולא העביר לו את מלוא השכר. במשרדי הקבלן השיבו את פניו ריקם. אניני לא ידע את נפשו מרוב זעם, אבל הוא נותר נאמן לעבודתו. לכן חזר לעבוד והמשיך עד שכעסו הכריע אותו מבפנים. הוא חש כאבים בחזה. ממקום עבודתו הובהל לבית החולים. הרופאים אבחנו כי לקה באוטם שריר הלב.

אניני פנה למוסד ביטוח הלאומי וביקש להיות מוכר כנפגע עבודה.

המוסד, כמה לא מפתיע, סירב להכיר בו.

אניני פנה לבית הדין לעבודה, אותו מוסד האמור כאמור לעשות "משפט צדק".

בבית הדין, זו אחת המכשלות הקשות הקיימות בו, העובד אינו רשאי להביא חוות דעת רפואית משלו כדי להוכיח כי עבודתו גרמה למחלתו. הוא צריך לבקש מהשופטים כי ימנו לו מומחה רפואי ולקוות כי המומחה הממונה ינהג עמו ביושר.

מדוע זו מכשלה? כי אם השופטים מסרבים למנות מומחה רפואי, המבוטח מפסיד את זכויותיו מבלי שיתקיים משפט לגופו של עניין. מכשלה זו לא רשומה בחוק. היא פרי יצירתם של שופטי בית הדין לעבודה לדורותיהם.

אנא, ביקש אניני מהשופט אייל אברהמי ומשני נציגי הציבור קובי משה וענר יהושע, שישבו בדינו, מנו לי רופא מומחה לב, שיקבע אם לתנאי עבודתי הייתה השפעה על גרימת התקף הלב.

זה לא כל כך פשוט, הסבירו לו השופטים. אנחנו לא ממהרים למנות רופא מומחה. תביא לנו קודם כל ראיות כי בעבודה התרחש אירוע חריג המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר.

"בהעדר אירוע חריג בחיי העבודה", המשיכו השופטים, בלשון פיוטית, "מה נשתנה? מה לי יום מיומיים? מדוע יראו את האוטם הזה כתאונת עבודה שעה שבעבודה לא קרה מאומה?".

ומה היה קורה אם הייתי מת מהתקף הלב, איך הייתי מוכיח אירוע חריג?

"אפילו נמצא אדם ללא רוח חיים, במקום עבודתו", השיבו השופטים המלומדים, "הנטל להוכיח אירוע חריג מוטל כולו, על שכמו של המבוטח".

אניני הביא הוכחות על השעות בהן עבד בכל יום וגם ביום שקדם להתקף הלב. האם אין בשעות ארוכות אלה אירוע חריג, הקשה אניני, הרי עבדתי יותר מ- 14 שעות.

זה נכון, השיבו השופטים, אבל אתה בעצמך העדת כי כך עבדת כל יום. מבחינתך אין שום דבר חריג בשעות עבודה אינסופיות.

אולי אפשר לראות בעבודתי דבר חריג, אם משווים את תנאיה לתנאים של עבודות אחרות?

אכן, הודו השופטים לאחר ששמעו עדויות על תנאי עבודתו של אניני, "מדובר בעבודות ניקיון שארכו שעות רבות ובעבודה פיזית לא קלה", אבל, הם הסבירו לאניני, את החריגות אנחנו לא בודקים ביחס לעבודות אחרות. לא משווים בין עבודה לעבודה.

אולי אפשר לראות בעובדה שלא שילמו לי את שכרי אירוע חריג, תהה אניני.

נכון שלא שילמו לך את מה שמגיע לך, השיבו השופטים, "אין ספק שעניין זה יוצר לחץ מסוים. אך אתה הרי רגיל לכך שלא משלמים לך. מבחינתך אין פה כל דבר חריג".

לסיכום, כפי שהגולש הנבון כבר הבין, שלושת השופטים לא הסכימו למנות רופא מומחה, שיקבע אם תנאי עבודתו של אניני הם אלה שגרמו לו התקף לב.

אניני שולח לביתו בלא כלום. ואני חושב שלא רק אניני שולח לביתו. גם הצדק. מתבייש ועוטה כלימה.

  לפסק הדין המלא