הדהודי האינטליגנציה הרוחנית- על הדיאלוג בין הספק וההתמסרות בתהליכי העצמה 

הקדמה :

בכתיבת עבודה זו אני שואפת ליצור מפגש אמיתי בין החומר הנלמד דרך הספרים השונים ,לבין חיי שלי.
בשנים האחרונות תוך כדי תהליך הלמידה האישי ועצמי שחוויתי נוצרו "מפגשים" רבים בין ההבנה ההגיונית על מהותו ומקומו של האדם ביקום ,לבין החוויה הפנימית העמוקה בהקשר של הידיעה - היא התוצאה הנובעת מהחיבור בין התובנה והתבונה.
מעצם העיסוק בשאלת קיומו של האדם עולות אינספור שאלות ונושאים חשובים להתבוננות והבנה , מכאן גם נבע הקושי שלי לצמצם עבודה זו לנושא ספציפי אחד.
הקשבתי למה ש"מהדהד בי " כרגע בהווה ובהדהוד הזה בחרתי כמוביל לתהליך העבודה הזאת.
"ההד " "והעד" החולפים כרגע את חיי מתחברים לדיאלוג האחד ,הוא הדיאלוג בין ההתמסרות לספק - הדיאלוג הזה מתרחש בין שתי נקודות קוטב בתודעתו של האדם .
הנקודה האחת ?ההתמסרות-היא מצב תודעה בה מסר האדם את עצמו לידי מישהו ,או הקדיש את עצמו למען מטרה כל שהיא תוך כדי השלת כל המחסומים וההגנות בהם הוא משתמש לצורך פעילותו ה"מתפקדת".
הנקודה השניה-הספק- מוגדרת במילון כנקודה בה האדם הוא כמו "דבר קשור" שאין יודעים מה הוא עד שיתירוהו, דבר שאינו ברור, מצב בתודעה של חוסר וודאות.
התנועה שלנו בדיאלוג הזה היא תמידית , אנחנו תמיד נמצאים בשתי הנקודות הללו ברמות הימצאות שונות לגבי הנושאים השונים המרכיבים את חיינו ברגע נתון.
בהתייחסות לעבודה זו אני בעצם מדברת על היכולת לנוע אל "הקוטב המתמסר" למען רכישה של מצב תודעה נוסף - הוא זה של הספונטניות הרוחנית, ועל הצורה בה מתבטא מצב תודעה זה בתגובות והפעולות בהם אנחנו נוקטים בחיינו.

כדי להתגבר על הקושי שבהבאת "ציטוטים " אישיים מחיי, בחרתי להיעזר ולהשתמש ב "מפגש " מרתק נוסף שנקרה בדרכי ?המפגש עם דמותו של אלכסיס זורבס -יציר כתיבתו של הסופר והפילוסוף ניקוס קאזאנצאקיס בין המאה הקודמת, ולהשתמש בספרו - "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס"-."כעד" המרכזי לחויית הידע והשימוש בידע כפי שהיא מהדהדת בעולמי שלי.
הסופר מתאר את סיפורה של ידידות מופלאה בין צעיר אינטלקטואל העסוק בחקר חייו של הבודהה, לבין איש מכרות ,פועל ,רוכל ,אך מעל לכל ,"אמן חיים", חיים של חירות גופנית ורוחנית.

הסופר מתאר את זורבס לקראת סוף מסעו כך:
*1 "החיים עם זורבס הרחיבו לי את הלב ,ואחדים מהדברים שאמר השקיטו את רוחי בנותנם פתרון פשוט ביותר לכמה בעיות סבוכות מאוד בתוכי פנימה. הבן אדם הזה ,עם הדחף הלא- טועה שלו , עם עין הנשר הפרימיטיבית שלו, מצא את הדרכים הבטוחות והקצרות והגיע בפשטות , ללא יגיעה יתרה, אל פסגת המאמץ-אל האי-מאמץ".

המפגש הזה בין האינטלקטואל ,הפילוסוף המערבי המנסה להבין ולחוות את הבודהה שבתוכו לבין זורבס האיש הפרימיטיבי ,הספונטני קרב אותי למפגש שלי עם החומר הנלמד. יצאתי למפגש הזה בצד אחד עם סיפרם של דנה זהר וד"ר איאן מרשל - "אינטליגנציה רוחנית"(קטעים מפרק 11) ובצד האחר עם סיפרו של קאזאנצאקיס "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס"-אלא שימשו עבורי הדים ועדויות למפגש שלי עם ה"חומרים" האלה בחיי.

השימוש באינטליגנציה הרוחנית:
בחלקו האחרון של ספרה מדברת הסופרת דנה זהר על השימוש באינטיליגנציה הרוחנית לבניית מערכת מוסר חדשה . היא סוקרת בפרק זה את המציאות מאז תחילת המאה הקודמת דרך אמירות וציטוטים של היסטוריונים ואומנים שבאו להביע באמירתם את הרגשת "האי ודאות " השולטת בחיי האדם בעת החדשה: " הדברים נעשו חסרי ודאות ובלתי צפויים . מחטי המצפנים איבדו את הצפון , מפות איבדו כל תועלת" (אריך הוסבאום)*2- בהמשך הפרק היא מסבירה מדוע האי ודאות "גוררת" אותנו להכיר בכך שיש משהו " חסר גבולות ובלתי סופי בהיקפו ,משהו מעבר לנגלה ,משהו שבתוכו "ריקוד השינוי וחוסר הקביעות יכול להתרחש"-*3 כדברי רינפוצה המצוטטים בספרה. בניסיונה של זהר לעזור לנו להבין איך אנחנו יכולים להשתמש באינטיליגנציה הרוחנית, היא מבהירה את האמירות של א. אינשטייו ו ו.הייזברג "שהכל תלוי במובן מכריע כלשהו בנו "*4, כלומר כל צבירת הידע האישי שלנו תלויה בשאלות שאנחנו שואלים ולכן הידע שלנו תמיד מוגבל לתפיסת המציאות שלנו . עיקרון האי ודאות מעודד להתעניין בשאלות חדשות ולא רק בתשובות , כלומר לדעת "אלו מציאויות נוספות אפשר לגלות אם שואלים שאלות נוספות ועמוקות יותר." רוח המדע המודרנית השואלת מה אפשרי לפני שהיא תוהה מה נכון היא הרוח המדעית התומכת בעיקרון האי ודאות . המדע של המאה העשרים הזמין אותנו להכיר ולחוות ?"שהמציאות והאמת הן מעבר להשגתנו הסופית", יחד עם זאת הוא מזמין אותנו לגלות את "ריבוי הפנים "של האמת "ולקבל אחריות על תפקידינו בהתגלותה" *5.

חלק נכבד מהיכולת לגלות את "ריבוי הפנים "שייך להתנהגות בספונטניות רוחנית, להתמסרות , וכרוך ביכולת שלנו לתת ל"מצפן" הפנימי שלנו להוביל, להנחות ולשמור עלינו בדרכינו לגילויה של האמת הפנימית החבויה בנשמתנו.
השימוש הסותר כביכול של המילה אחריות ביחס לספונטניות והתמסרות הוא מעניין ומאיר משהו על חווית הלמידה והדרך האישית שלי ,ומתבטא גם דרך שני הספרים האלה אתם בחרתי לעבוד.

המחברת זהר כותבת על משמעותה האמיתית של הספונטניות .היא משתמשת בהסתכלות הפשוטה בשורשי המילה: " היות שבאנגלית למילים "ספונטניות" ?spontaneity ,"תגובה"-response-ו"אחריות" ?responsibility-יש את אותו מקור לטיני הן מספרות דבר חשוב אודות משמעותה האמיתית של הספונטניות. ספונטניות היא תגובה לדבר שעלינו לקחת עליו אחריות"
"אינטליגנציה רוחנית היא צורה עמוקה של ספונטניות , תגובה לגרעין העמוק ביותר של העצמי ולגרעין- ההוויה שבו נעוצים שורשיו של אותו עצמי." " כשאני ספונטני במובן העמוק אני מכיר את עצמי שלי, יודע שאני העולם , ומשום כך מקבל אחריות על העולם . אני נוטל אחריות על זולתי ,אני מגיב אליו, ויודע שהוא חלק ממני." :*6

לקיחת האחריות- ביטויה של הספונטניות הרוחנית:
התייחסות האדם המערבי אל אדם ספונטני היא כמעט כמו ההתייחסות אל אדם פרימיטיבי , הספונטני הוא זה "החי את חיי הרגע ","עבד לתשוקותיו הגופניות חומריות ","חסר מעצורים ","ושאינו מקדיש מחשבה לעתידו וחייו". למעשה יתכן שלעיתים האדם המתואר בתיאור כזה הוא דווקא אדם המחובר בהויתו אל מרכזו העצמי וזה הפועל מתוך דחף פנימי עמוק ויודע.
בספרו של קאזאנצאקיס מתוארים אינספור מפגשים ספונטניים רוחנית בין זורבס - " הפרימיטיבי" לעולם , זורבס לוקח אחריות על עצמו ,על זולתו ועל עולמו, מגיב אליו ויודע שהוא חלק ממנו בכל רמ"ח אבריו והוייתו.
אלכסיס זורבס עובר מסע פנימי דרך כל דבר חומרי הנקרה בדרכו , הוא חי אותו ומגיב אלין מתוך אחריות והסתכלות על העולם כאחד ורואה בו בעצמו חלק מהשלם כולו - חלק מהעולם .
אחד הביטויים החזקים ביותר ללקיחת אחריות שמפגין זורבס *13(290-294) הוא בסיפור המתאר "ציד מכשפות" חשוך ,הציד הוא אחרי אלמנה חושנית מהכפר שתושביו מאמינים שישותה החושנית גרמה לשיגעונו והתאבדותו של אחד מגברי הכפר. התושבים חיפשו לעצמם הזדמנות "להיפטר" מהאיום שאוימו על ידי נוכחותה של האלמנה וביום חג הפסחא כשהאלמנה נכנסה להניח פרחים על מזבחה של הבתולה מרי התנפלו עליה גברים ונשים במטרה להורגה. זורבס היחיד שהגיב באופן מיידי וניסה להניע את תושבי הכפר מלבצע את מעשה הרצח . הוא ספג מכות קשות תוך כדי המלחמה שניהל נגד התוקפים אותה נלחם ללא שום פחד . הוא כמעט הצליח להגן על האלמנה המסכנה , אך לבסוף גבר שלא יכול היה לעמוד אל מול כבודו האבוד הצליח לרצוח את האלמנה לנגד עיניהם של כל בני הכפר.
האבל שזורבס היה שרוי בו נבע מתחושת העוול העמוק שהתרחש ברמה האנושית ,האבל שלו התבטא בחוסר יכולת לאכול, בכאבים גופניים קשים והוא חש שהוא "מתפוצץ".

לזורבס לא היו תיאוריות בדבר הסדר העולמי התקין שיכלו להצדיק או להסביר פעולה מטורפת כזו כי הוא כולו היה בהקשבה מלאה לאחריות האישית שלו אל מול הזולת והעולם, הוא פעל והגיב מתוך המרכז האחד, של עצמו בתוך העולם. בניגוד לחברו הפילוסוף שרכש שלווה (אחרי שנים של תרגול מפרך הנקרא: הלימוד האקדמי) בהסברים "ובהעתקת המציאות ממקומה ,סילוק הדם והבשר והמסקנה המבעיתה ,שכל מה שקרה היה צריך לקרות." לזורבס היה רק את עצמו ואת יכולת העמידה שלו אל מול המעשה המזוויע שנעשה וכל שנותר לו זה להגיב .
אני מבינה דרך הסיפור הזה שכאשר אירוע "גדול " פוקד את חיינו ,התגובה המיידית שלנו אליו באה מתוך הקשר או העדר הקשר שלנו עם המרכז העצמי שלנו ושל העולם , אין לנו זמן לעטוף את עצמנו בחשיבה הגיונית ואנחנו פועלים מתוך הקשר העמוק והפנימי ביותר ,עם הווייתנו כיצורים אנושיים .כלומר לקיחת אחריות באה כאן דרך המעשה והפעולה מתוך הספונטניות הרוחנית.
לזורבס לא היו מסכים או הגנות להוריד ,הוא פעל מתוך המרכז של עצמו אתו הוא חי ומתקשר באופן ישיר ומיידי , המקום בו הוא מחובר אל עצמו ואל האחר כ"מראה" לעצמו .תגובתו של זורבס תואמת את דבריה של זהר שספונטניות היא תגובה לדבר שעלינו לקחת עליו אחריות.

בהמשך סיפורו, מתוך עניין אחר מתאר קאזאנצאקיס מכתב שכתב זורבס לידידו הפילוסוף ,(*7- ) בעמודים אילו מתאר זורבס את סבלו נוכח העובדה שהוא הולך ומזדקן , הוא ממשיך ומתאר את טיבעה של הזקנה ואת טיבעו של הפחד האישי שלו מפניה . דרך הסבריו על הזקנה הוא מדבר על העצמי הפנימי שמסרב להזדקן, וממשיך ומתאר לידידו את קורותיו ודעותיו בעניין עד שלבסוף הוא מגיע לעניין שלשמו כתב - בקושי רב -את כל המכתב כולו :*7 "אדון, אני כותב לך מהחדר של לולה , על הניר של לולה , שים לב, אני מבקש ממך : אני חושב, שבן אדם הוא מי שרוצה להיות חופשי : האישה לא רוצה להיות חופשיה : אז היא בן אדם, האישה? אני מבקש ממך תענה לי מיד. "*8
הדברים שכתב זורבס כל כך ריגשו את הפילוסוף הצעיר , רגשה אותו הדייקנות שבא ה"פועל הפשוט והבור הזה , שכשהוא כותב הוא שובר את העט מרוב תנופה קצרת רוח , נשלט כמו האנשים הראשונים שמוצאם מהקוף או כמו הפילוסופים הגדולים , על יד הבעיות הבסיסיות של החיים וחי אותן כמו צרכים מידיים דחופים. כמו ילד , גם הוא רואה הכול בפעם הראשונה , ועל הכול הוא מתפלא ושואל , והכל נראה לו פלא, וכל בוקר , כשהוא פוקח את העיניים ורואה את העצים , את הים, את האבנים , איזו ציפור , הוא נשאר בפה פתוח ."*8

אני מתארת לעצמי את זורבס האיש וה"בשר" מתענג במשך ימים שלמים בתענוגות הבשרים עם זמרת הבארים הצעירה ,מתעורר כ"עקוץ" לנוכח העובדה שיש אנשים שבכלל לא רוצים להיות חופשיים ,כל דאגותיו נוכח זקנתו הקרבה "עפות" מהחלון והוא נשאר חנוק והלום נוכח הרעיון המבעית של העדר הצורך בחופש. מצוקתו הרבה מכריחה אותו לשבת ולכתוב את הבקשה הכל כך אמיתית שלו לעזרה , הוא מבקש מידידו הפילוסוף , זה המתמצא בספרי העולם הגדול להסביר לו איך יתכן שבן אנוש שאינו רוצה בחופש הוא בן אדם.
מסכם הסופר מפגש זה ואומר " שיהיה בריא זורבס - הוא נותן גוף אהוב וחמים למושגים המופשטים שהביאו בי רעד וכשהוא איננו , שוב פעם מתחיל להיות לי קר". האינטלקטואל והסופר "סובל " מהקור כי אינו מצליח להתקשר עם מרכזו שלו בנושאים עליהם מדברים ספריו ,או כפי שאומר זורבס *9(עמ 264):"כן אתה מבין עם השכל . אתה אומר: נכון ,לא נכון :זה ככה, זה לא ככה , אתה צודק, אתה לא צודק. אבל מה יוצא מזה - אני מסתכל על הידיים שלך , על הרגליים שלך , על החזה שלך בזמן שאתה מדבר , וכל אלה נשארים אילמים , לא אומרים כלום ,כאילו אין להם דם . אז איפה אתה יכול להבין - מהראש? פפפ!"

למעשה זורבס כאן מסביר בשפתו את הרעיון של איינשטיין והייזברג ,הוא מצביע על כך שהידע האישי של חברו הפילוסוף כל כך כבול למגבלות אותן הטיל על עצמו , ומזמין את חברו לחוות מציאויות ואמיתות חדשות שהן מעבר להתנסויותיו המוכרות ומעבר להשגתו הנוכחית. זורבס גם מצליח להציע דרך מאוד מעשית , היא דרך הפניה והתבוננות בגוף .

זורבס חי את חייו על סף התהום מתוך ידיעה עמוקה של הקוד הפנימי שלו , הוא חי את החיים באינטנסיביות וערנות, הוא מגיב ופועל מתוך מניעים אמיתיים פנימיים .דרך הסיפורים והתגובות של זורבס מגיע גם הפילוסוף לחוות את חווית הידיעה של הדברים עליהם קרא בספריו הרבים וגם הוא מתחיל לחוות את הספונטניות הרוחנית הכל כך מדבקת כשחיים את החיים לצדו של זורבס_*10( 269 - 270 ).

סוף דבר:
המניעים העמוקים של מרכז העצמי של זורבס מתוארים בנימה אישית גם בספרה של דנה זהר-כ-" צורך במשמעות , צורך בשלמות פנימית או ביושרה , צורך בהתפתחות ובשינוי במהלך חיי" *11?(284- ).זורבס פחות שואל את עצמו מה עומד מאחורי רצון זה או אחר ,מעצם הווייתו הרוחנית ספונטנית הוא יודע מה יספק באמת את הצורך העמוק הזה שלו-.הידיעה הזאת את הצורך ,מבלי להעמיק ולנתח , היא הידיעה, היא ה"הדבר" אליו שואפים במידה זו או אחרת "מוארי המערב" אותם אנשים העוסקים בפיתוח המודעות ודרך גילויה של האמת .
באחד השיעורים האחרונים הזכרנו את התינוקות - כמוהם כזורבס זוכרים כל הזמן את המקום בו הם מזדהים ומשתלבים בהד של האחד, השלם. אנחנו האנשים המבוגרים, האחראים ,כדי להגיע אולי אל המקום ממנו יש לנו אפשרות להתבונן ברעיון ,צריכים קודם כל להסיר את חמשת המסכים המפריעים לנו בדרכינו אל השלווה (המצב הטרנסנדנטלי):את מסך התשוקה , את מסך הדחייה, העייפות, אי השקט ואת מסך הספק . הדיאלוג היומיומי שלנו וההתמסרות לשקט הפנימי , הידיעה העצמית העתיקה שאנחנו אחד עם הכל , ומנגד הספק שהצורך לדעת ולהבין גורם ,הדיאלוג הזה יכול להיות יותר נינוח רק אם ניתן לעצמנו את הרשות לחוות את הספונטניות הפנימית, הנבונה והעמוקה איתה באנו אל העולם. הערנות ופיתוח המודעות העצמית הן התחנות שבדרך, הן יכולות להתבצע רק מתוך התקשרות של האדם עם העצמי "היודע". התקשרות זו באה מתוך השקט ולא מתוך המאמץ, זהו אולי אחד מהאתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני האדם המודרני בחייו.
על פי תיאוריית החיים של זורבס *12 "אני יש לי ראש קשה " אמר " אני לא תופס בקלות??.אה אדון, אם היית יכול לרקוד את כל מה שאתה אומר, שאני אבין " ????או אם היית יכול , אדון, להגיד את כל זה בצורת סיפור?????.."


התמסרות היא דבר ספונטני שבא מתוך הידיעה - השילוב של התובנה עם התבונה הפנימית העמוקה כמו שזורבס אמר גם אני חשה לעיתים שההבנות העמוקות , התובנות באות דרך החישה בגוף. הגוף מצליח לחזור אל מקורות הידיעה שלו דרך החושים - דרך המוסיקה , הצבע וההתחברות אל הטבע.
החמקמקות של האמונה ,הספק ,ההתנהגות המובנת וזו הספונטנית הם עדין שחקנים חולפים בחיי ,הרבה הנאה מצאתי מקריאה בספרה של דנה זהר שהשכילה לתת מילים פשוטות לרעיונות מופשטים, והרבה ביטוי לידיעה העתיקה שהייתה בי , שספונטניות רוחנית היא חלק מהווייתנו והיא הבסיס שלנו לצמיחה רוחנית מצאתי בספרו של קאזאנצאקיס ?



מה החשיבות של כל הדיון הזה בדבר מהותו או מקומו של האדם ביקום אם לא על מנת לשפר את איכות חייו ולהקל במעט על שגרת היום הקשה.
הקושי האמיתי בשגרת החיים נובע מה"טשטוש". המלווה את חיינו ,הטשטוש שנעזר ב"הבלי התפקוד" היומיומיים, אלה יחד מצליחים להסתיר את פניה המוארים של האמת. חשיבות הדיון היא שדרך ההבנה למהות הקיומית שלנו יש מורה לתגובותינו , מדריך לפעולתנו ובעזרת ההדרכה הזו יש לנו סיכוי טוב יותר להתמסר לעיקר, ולחיות את החיים מתוך שלווה ושלימות עם עצמנו ,עם הזולת ועם "האחד" הגדול על ברואיו ובוראיו.
הריקוד האינסופי הזה בין נקודות הקוטב של הספק וההתמסרות הוא הריקוד בו מחולל ומתחולל עולמי כולו .




הערות:

*הערה:
בספרו של קאזאנצאקיס אפשר למצוא נקודות השוואה רבות עם הבודהיזם ועם ספרה של דנה זהר. ההתייחסות שלי בעבודה היא רק לגבי מספר דוגמאות מצומצם המראה ומבהיר את הקשר אל הנושא הספציפי אותו אני מעלה .הדברים מתבססים מדבריה של זהר בפרק 11על הספונטניות הרוחנית ועל השימוש בה .

*1 עמודים 342-341 "סיפוריו ומעלליו של אלכסיס זורבס"
*2 עמוד 202 "אנטיליגנציה הרוחנית"-פרק 11
*--3עמוד 202 "אנטיליגנציה הרוחנית"-פרק 11
*4 עמוד204- "אנטיליגנציה הרוחנית"-פרק 11
* 5 עמוד 206 "אנטיליגנציה הרוחנית"-פרק 11
*6עמוד 212 ?"אנטיליגנציה הרוחנית"-פרק 11
"*7 עמודים 177- 186 "סיפוריו ומעלליו של אלכסיס זורבס"
*8 -עמוד 186 - "סיפוריו ומעלליו של אלכסיס זורבס"
*9 עמוד 264- "סיפוריו ומעלליו של אלכסיס זורבס"
10 עמודים ( 269 - 270) -"סיפוריו ומעלליו של אלכסיס זורבס-ראה נספח מצולם
*11עמוד (284- ) "אנטיליגנציה הרוחנית"-פרק 11
*12עמודים (?326-325)-"סיפוריו ומעלליו של אלכסיס זורבס
*13 עמודים (290-294)-"סיפוריו ומעלליו של אלכסיס זורבס