יש לך את הזכות לטעות? 

"יש לך את הזכות לטעות" היה ביטוי נפוץ של המורה להיסטוריה שלי בבית ספר התיכון. חלק מהתלמידים שנאו את המורה, כי הם חשבו שהוא עצלן וקצת סדיסטי. הוא מעולם לא הרצה, וגם לא נראה שיש לו מערך שיעור מוכן. הוא פשוט ישב על הכסא שלו, לפעמים שם את רגליו על השולחן, ואז הוא היה שואל שאלות נוקבות והעליב את מי שניסה לענות עליהן (בדרך כלל על חוסר החשיבה העצמית שלהם).

לשיעורי הבית הוא נתן לנו הרבה חומר קריאה יבש, ולאחר מכן היינו צריכים לכתוב מאמרים קצרים על נושאים מורכבים מאוד, כמו עבודה על שני עמודים עם טקסט ברווח כפול, על הסיבות למלחמת האזרחים. תאמין לי - זה הרבה יותר קשה מאשר לכתוב מאמר של 5-10 עמודים בנושא מכיוון שאתה צריך לבחור את מילותיך בקפידה רבה. אחרת יגמר לך המקום עוד לפני שתתחיל לתקוף את הנושא. שני עמודים זה היה המקסימום שאתה היית רשאי לכתוב. אם כתבת 2.1 עמודים, היית נכשל בעבודה. "רפיון מילולי" לא היה מותר.

למרות חוסר הפופולריות שלו, למורה הזה היתה המטרה המוצהרת של הוראת תלמידים לחשוב בעצמם ולא רק להקיא מידע שלמדנו במקום אחר. זה דבר שקשה לעשות עם ילדים בני 17, במיוחד בנושא כמו ההיסטוריה של ארה"ב.

אני חשבתי שהביטוי, "יש לך את הזכות לטעות", בעוד שבדרך כלל השתמשו בו כבדיחה בכיתה, היתה למעשה עצה טובה. זה לא נמצא במגילת זכויות האדם, אבל אולי זה יכול להיחשב כזכות אדם בסיסית. יש לך את הזכות לטעות. יש לך את הזכות לעשות טעויות. יש לך את הזכות להיכשל.

עם זאת, אנשים רבים לא רואים את הערך במימוש הזכות הזו. אני חושב שזהו מרכיב מרכזי בפחד של דיבור בפני קהל. מה אם היית נוקט עמדה על משהו והיו מפילים אותך בכך שהיו מוכיחים שאתה טועה לחלוטין?

מה כל כך נורא בלטעות? אם אתה לא טועה אף פעם, לי זה מציין שאתה לא מתפתח. אני מקווה שחמש שנים מעכשיו, אני אסתכל אחורה על כמה מהפוסטים שלי מהשנה ולא יסכים עם עצמי. אחרת זה אומר כי אני לא התפתחתי או שאני הייתי ביישן מדי מכדי לבטא את עצמי.

אל תפחד לדקור את עצמך בקצוות הוודאות שלך. זו אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד. תן לאחרים להגיב לרעיונות שלך. לפעמים הם יעזרו לספק עובדות חדשות אשר יכולות לאפשר לך לשפר את הרעיונות שלך. פעמים אחרות הם רק יגיבו בצורה רגשית, דבר זה יכול לעזור לך להיות עמיד יותר לגבי רגשות של אנשים אחרים. אל תפחד להציג את הרעיונות שלך בשיחה, נאום, מאמר, רשומה בבלוג, פוסט בפורום - בכל אמצעי תקשורת שבו אתה יכול לקבל משוב מאחרים.

קח את האגו שלך מחוץ לתמונה

אני חושב שאנשים מתנגדים ללעשות טעויות מכיוון שהם משווים את הרעיונות שלהם עם האגו שלהם. אז אם הרעיונות שלהם מוכחים כשגואים, הם מתייחסים לכך כאל תבוסה אישית - הם מרגישים מושפלים. המשוב מאחרים אולי אף מעודד את התגובה הבאה: "ילד, אתה באמת הבכת את עצמך היום" אבל רק בגלל שאחרים משווים את הרעיונות שלך עם הזהות שלך לא אומר שאתה מחויב לעשות זאת גם כן.

השקעת יתר של האגו שלך בתוצאות שלך זה לא פרודוקטיבי ומיותר. אם אתה חושב שהכישלון של הרעיונות שלך הוא כישלון אישי, אתה תיקח סיכונים מעטים מדי, סיכונים שעלולים בסופו של דבר להשתלם. אבל אם אתה יכול ללמוד להפריד את עצמך מן הרעיונות שלך ומהעבודה שלך ולראות אותם כמשהו נפרד מעצמך, אתה תרגיש שבאמת יש לך את הזכות לטעות. אם רעיון נכשל, למה לא לתת לזה להיות אשמת הרעיון במקום האשמה שלך? אפשר לרעיונות שלך להיכשל מבלי להפוך אותם לתבוסה אישית.

כשאני כותב מאמרים או נאומים, אני עושה כמיטב יכולתי להסיר את האגו שלי מכל זיקה לתוצאות. רעיונות הם רעיונות - הם לא אני. גם אם אני מקשר סיפורים אישיים, הסיפורים האלה עדיין לא שווים לאני האמיתי. הם בסה"כ מילים. אם אני נותן נאום ומקבל תגובה גרועה, התגובה עשויה להיות עקב חוסר מיומנות שלי כדובר. אבל שוב, הכישורים שלי אינם שווים לאני האמיתי. הרעיונות שלי והמיומנויות הם רק רכוש או יצירה, אבל הם לא מגדירים את האני האמיתי. לכן, אני אף פעם לא מרגיש שהאגו שלי בסכנה אם נאום או מאמר שלי מתפוצץ.

אם נראה שרעיון מסוים קולע בול למטרה, אני לא לוקח את זה כניצחון אישי גם כן. אני רק חושב ... היי, זה נראה רעיון טוב. אם רעיון מפספס את המטרה, אני מחפש האם ישנו משוב מועיל, ואז אני אולי אשפר או אנטוש את הרעיון. או שיכול להיות שהרגשתי שהרעיון לא בא לידי ביטוי מספיק טוב והחמיץ את המטרה שלו מכיוון שהוא הועבר בצורה גרועה. בשבילי כל זה הוא משוב כדי ליצור רעיונות טובים יותר ולשפר את מיומנויות התקשורת שלי.

אני חושב שהגישה הזאת עוזרת לכך שקל לי מאוד לשאת נאום בלי שום עצבנות ולכתוב באופן קבוע עבור קהל של עשרות אלפי קוראים. אני מרגיש שזה בסדר גמור מבחינתי להיות לא בסדר. כאשר דנים בנושא מורכב כמו צמיחה אישית, יש הרבה גוונים של אפור. למרות כל הידע והניסיון שיש לי בתחום זה, אין שום דרך שאני יכול לקוות להבין באופן מושלם כל היבט של התחום העצום הזה. בנוסף מיומנויות התקשורת שלי הן לא תמיד מדויקות. תקשורת יעילה דורשת שילוב של היגיון ורגש, ואלה לפעמים לא עולים בקנה אחד זה עם זה ולכן ישפיעו על אנשים שונים באופן ייחודי. אני לא מכיר שום נואם או סופר גדול שהשיג אי פעם הסכמה פה אחד כאשר הם תקשרו לגבי דבר בעל ערך. על ידי שמירה על האגו מחוץ לתמונה, אתה יכול לעשות כמו שווינסטון צ'רצ'יל הציע - לעבור מכישלון אחד למשנהו מבלי ירידה בהתלהבות.

איך אתה יכול לאמן את הזכות שלך לטעות? האם אתה מפחד להגיע לחדר כושר כי אתה לא יודע מה לעשות, ואתה מצפה לכך כי אתה רק תראה כמו אידיוט? אין תערב את האגו שלך  בסיפור - זכור שזה רק כישורים שחסרים לך. אתה לא חסר כאדם רק בגלל שחסר לך ידע וכישרון. איפה עוד אתה יכול לחטוף דקירה בגלל היותך לא צודק או בור שבה התוצאה היחידה לטווח ארוך תהיה אגו חבול (ואפילו לא זה אם אתה משאיר את האגו שלך מאחור)?

יש לך את הזכות לטעות. תן לרעיונות שלך להיכשל, תן ליכולות שלך להוכיח את חוסר ההתאמה שלהם, ותן לידע שלך לחשוף את הגבולות שלו. אף אחד מהם הוא לא האני האמיתי שלך בכל מקרה.

כאשר אתה נכשל אתה מגלה את הגבולות שלך. אתה ממפה את הקצוות של היכולות שלך. וזה מאפשר לך בסופו של דבר להתקדם מעבר להם.

להיות טועה מוביל בסופו של דבר ללהיות צודק. וגם איפה שזה לא מוביל לכך, זה עדיין דרך מעניינת יותר מאשר כלום.