"שירה", "חג הפסח" הם שני מושגים שהאחד מעלה כמעט תמיד את השני.
יציאת מצריים, המקור לחג הפסח, מלווה בשירה אדירה, "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" [א]. מרים אחות משה שרה, גם רוקדת עם נשות בני ישראל [ב], ושימו-נא- לב, אף איש, אף גבר אינו מליט פניו גם אינו מסב עיניו מהחיזיון הנפלא [ג].
ליל הסדר, בנוסח זה או אחר, רצוף שירים רבים [ד].
ובבתי הכנסת, בשבת חול המועד פסח, קוראים בשמחה את מגילת שיר השירים [ה].
ואם שרים ויש שירים, אז וודאי שמח ומשובב נפש, לא כן?
הרי שירה נובעת מלב שמח?
רגע.
בכתבה על מיצג בו 100 נשים וגברים יתייצבו בתל אביב [ו] שאלה הכתבת, "אתם סבורים שהקהל אכן חושב על כל הדברים האלה בזמן המיצג?" [ז].
ענה אחד מחברי הקבוצה, עמית מטלון, "המיצג הזה הוא בסופו של דבר די פסיכי. אני חושב שהלוגיקה שלו, לא ברורה לקהל" [ח].
השאלה היא רצינית ביותר, האם הצופים או המאזינים תמיד מבינים את המושמע, את המוצג או את הכתוב כפי שהיוצר כיוון?
השאלה היא אם יש דרך אחרת?
ואולי אין זו בעיה כלל?
האם לא עדיף לקבל זאת כנתון?
כלומר, אין הלימה ואין התאמה מלאה וחד-חד ערכית בין כוונת הכותב, המשמיע או המציג לבין האוזניים השומעות, העיניים הרואות והראש הקולט ומפרש.
די לראות את מגוון הפרשנויות למקרא כדי להבין שאין תפיסה או פרשנות אחת שהיא ואין בלתה [ט].
ואני, אין בידי אלא הבנתי הצנועה בכתוב.
נדון, אפוא, בשירת הים ובשיר השירים, בהתאם לנקודות מוצא אלה.
שירת הים
שירת הים הינה אחת השירות המרכזיות בתרבות היהודית.
זו השירה ששוררה מיד לאחר נס חציית ים סוף בדרך אל הארץ המובטחת.
בבתי הכנסת היא נקראת בשביעי של פסח.
שירת הים מקנה את שמה לשבת שירה, לשבת בה קוראים את פרשת בשלח.
ובעצם, בתפילת שחרית של יום-יום היא נאמרת לאחר פסוקי דזמרא.
לא הגזמנו, אפוא, שירת הים הינה שירה מרכזית ביותר בתרבות היהודית.
איני יודע מה הייתה כוונת מחבר שירת הים, לעודד? להפיח רוח אמונה? אולי לעורר רוח קרב?
הבה נבחן את השירה שלב אחר שלב.
בני ישראל יצאו ממצריים והצליחו לחצות את ים סוף יבשים, "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" [י].
המצרים טבעו [יא].
לנוכח מצב זה, מספר הכתוב, שבני ישראל מלאו אמונה, "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [יב].
זה הזמן בו משה ובני ישראל שרים את שירת הים [יג].
מה יש בשירת הים?
א. ביטויי אמונה ותודה על ההצלה, "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו" [יד].
ב. תיאור מפלת צבא מצריים, "מרכבת פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טבעו בים סוף.
תהמת יכסימו ירדו במצולת כמו אבן" [טו].
ג. תודה לקראת העתיד, הגעה לארץ כנען, "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך" [16].
מובאות אלה ואחרות, מתארות גם את אלוהים.
איזה אלוהים מתואר כאן?
א. "ה' איש מלחמה ה' שמו" [יז].
ב. אלוהים שמשרה פחד ואימה: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען" [יח].
ג. כוחניות, כאפיון של אלוהים, מצויה גם בביטוי התודה לעתיד, בצד החסד, "נחית בחסדך עם זו גאלת" ההתנהלות היא בעוצמה רבה, "נהלת בעזך אל נוה קדשך".
יכול הקורא להקשות, מה לך נרעש?
האם זה לא מובן שלאחר מפלה מלאה של אויב זו העת ההולמת ביותר לשיר בעוז על הכוח והעצמה [יט]?
ובכל זאת, ולמרות הכל בואו לא נשכח גם, "בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך. פן יראה ה' ורע בעיניו" [כ].
כוחניות, עוצמה, שמחה לאיד הם מרכיבים מרכזיים בשירת הים.
אז אם אומר שאיני מתלהב יתר על המידה משירת הים, וודאי תבינו.
בינתיים נמשיך בדיון.
שיר השירים
"כל כתבי הקדש מטמאין את הידים שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים [=בבחינת כתבי קודש]. ר' יהודה אומר, שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת. רבי יוסי אומר קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת [...] אמר רבי עקיבא, חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת" [כא].
כלומר לפני מאות רבות של שנים, בעת שמתכונת ספר התנ"ך עדיין לא הייתה מוסכמת, היו חילוקי דעות לגבי שיר השירים וקהלת, ורבי עקיבא דחה על הסף כל ערעור לגבי מעמד שיר השירים בין ספרי התנ"ך.
מצד אחד, למה היה ספק או פקפוק לגבי שיר השירים?
ומצד שני, למה רבי עקיבא שבח את שיר השירים מעל לכל כתבי הקודש?
על פניו נראה שהתשובה די פשוטה, ספר נפתח, "שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" [כב].
כלומר ספר שמבטא אהבת עלם ועלמה, ובעיקר אהבה גופנית; אין פלא שהתלבטו לגבי מקומו בתנ"ך.
מאידך רבי עקיבא שזכה לאהבת אישה מוחלטת מרחל בת כלבא שבוע, אין פלא שהוא צידד מאוד בספר זה.
בכל אופן, פרשנים לאורך הדורות, ניסו להתמודד עם קושי זה.
רש"י מבין אחרת את עמדתו של רבי עקיבא, "שיר השירים [...] שיר שהוא על כל השירים אשר נאמר להקב"ה מאת עדתו ועמו כנסת ישראל אמר רבי עקיבא לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים [...] כך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים שכולו יראת שמים וקבול עול מלכותו" [כג].
הרמב"ם מדגיש את בלעדיות הפירוש של אהבת אלוהים, "כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד [...] בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" [כד].
הרב סולוביצ'יק טוען, "מגילה זו לא ניתנה להתפרש כפשוטה [...] כל המבאר מגילה זו על פי פשוטם של הכתובים ביחס לאהבה חושנית, מחלל קדושתה וכופר בתורה שבעל פה" [כה].
פרשנות מקורית אחרת היא פרשנותו של המלבי"ם, [כו] "כל אדם מורכב משני חלקים נפרדים: מצד אחד גופו, שהוא מקור ומכלול התאוות החומריות המסיתות אותו כל חייו: "הצלחות הזמניות... הון ועושר, כבוד ומשרה, חמדת עולם ותענוגות בשר". מצד אחר שוכנת בקרבו נשמה אלוקית שהעניק לו הקב"ה, והיא מקור כל השאיפות הרוחניות של האדם "לאסוף חכמה ודעת, לבקש יראת ה' וענות צדק, לאהוב את ה' ולדבקה בו". [...] בקרב כל אדם נאבקים שני הכוחות הנ"ל זה בזה, כאשר כל צד מושך אותו בכוון אחר. הגוף מבקש לרדוף אחר התענוגות החומריים, והנשמה דוחפת את האדם לעסוק בתורה ובמצוות ולחיות חיים רוחניים. לפי המלבי"ם, המשל בשיר השירים מתאר את המאבק הזה על כל צדדיו. [...] שלמה המלך חש יותר מכל אדם אחר את הקוטביות הזאת ואת הניגוד שבין חיי תענוגות לחיי רוח, כאשר "בחיים הגופניים השיג מאוויי עולם ותענוגות הזמן יותר מכל האדם", לפי תיאורו בספר קהלת. אבל לעתים מזומנות זכה שלמה המלך למראות אלוקים והשיג אפוא דרגה של נביא, כאשר מצב הנביא מביע את שיא החיים הרוחניים" [כז].
פירוש אחר, ייחודי מאוד, הוא משל הרלב"ג. הרלב"ג מפרש את שיר השירים כטקסט שמטרתו ללמד אותנו איך פועלת ההכרה. לדעתו, שיר השירים מסביר לקורא אותו כיצד יש לגשת למציאות ובאילו כלים עלינו לחקור אותה. לשיטתו, הוא הספר היחיד מתוך כ"ד ספרי המקרא שנועד להורות לעילית, ליחידי סגולה בלבד את האמיתות העמוקות ביותר של היקום, שעה שאין בו, לכאורה, תועלת להמונים [...] ואכן, בפירושו אין רלב"ג קורא את הטקסט כדיאלוג בין שני אוהבים גשמיים, או, כדרכם של חז"ל, בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. לדעתו שיר השירים מציג לנו שני דיאלוגים: דיאלוג אחד מתנהל בין השכל האנושי ההיולי ובין השכל הפועל, שההתדבקות עמו - במובן מסוים - היא שיא השלמות וההצלחה שבהישג ידו של האדם; ואילו הדיאלוג השני מתנהל בין כוחות הנפש ובין השכל ההיולי" [כח].
אכן, אהבה הוא נושא שיר השירים.
אהבה בין עלם ועלמה, אהבה בין עם ישראל לאלהים, יחס בין יסוד גופני ורוחני באדם או יחס בין "שכלים" שונים באדם.
כל אחד לפי הבנתו ולפי השקפת עולמו.
אבל, החשוב הוא יסוד האהבה, שמשותף לכל ההבנות ולכל ההשקפות.
המוסיקה
אז, בואו נעבור למוסיקה.
בשירת הים אני שומע תרועת חצוצרות והלמות תופים עזות.
בשיר השירים אני קולט מיתרי כינור רכים וקול חליל ענוג.
לא תתפלאו לשמוע, אני מעדיף המיית החליל וצלילי הכינור.
גם בחג הפסח, גם בליל הסדר.
ואוזניך וליבך?
ושיהיה ליל סדר וחג פסח שמח, עליז וכשר בעיקר נפשית.
ברשותך, אני מצרף שני כתובים שלי מהעבר ברוח זו, שמתאימים לליל הסדר השמח והמרבה אהבה אמיתית.
הבהרות ומראה מקום
א. שמות טו, א.
ב. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת. ותען להם מרים שירו לה'" (שמות טו, כ-כא).
ג. האם אנשי ההווה שכחו זאת?
ד. בהגדה המסורתית, גם בנוסחים אחרים.
ה. את מגילת אסתר קוראים בפורים, בשבועות מעיינים במגילת רות, בתשעה באב קוראים את במגילת איכה, ובחג הסוכות מעיינים בספר קהלת.
ו. מיצג בשם "הכנסת כלה", יבוצע על ידי קבוצת " Art Espionage" ב"רדינג 3" בנמל תל אביב ב20 באפריל 2012.
ז. ציפי שוחט, "מעבדת נישואים", הארץ גלריה 23/03/2012, עמ' 1.
ח. ציפי שוחט, "מעבדת נישואים", הארץ גלריה 23/03/2012, עמ' 1.
ט. "הלכתי לבקר חכם מחכמי ירושלים [...] בכניסתי חידש חידוש גדול" [הערת שוליים: פירוש חדש, דרוש חדש בלימוד התורה והגמרא]", ש"י עגנון, תהלה, ירושלים - ותל-אביב 1995, עמ' 9.
י. שמות יד, כט.
יא. "וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד" (שמות יד, כח).
יב. שמות יד, לא.
יג. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות טו, א).
יד. שמות טו, ב; גם הנאמר בפסוקים ו,ז , יא, יח.
טו. שמות טו, ד-ה; גם הנאמר בפסוקים א, י, יט.
טז. שמות טו, יג; גם הנאמר בפסוק יז.
יז. שמות טו, ג; וגם הנאמר בפסוקים ו, ז, ח, י, יב.
יח. שמות טו, טו; גם הנאמר בפסוקים יד, טז.
יט. "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי / פעמיים כבר חיכה, איי איי איי / והכנסנו לו דפיקה, איי איי איי" (חיים חפר, נאצר מחכה לרבין); וזו רק דוגמא אחת מזרם של שירי ניצחון לאחר מלחמת ששת הימים, 1967.
כ. משלי כד, יז-יח.
כא. משנה, ידיים ג, ה-ו.
כב. שיר השירים א, א-ג.
כג. רש"י לשיר השירים א, א.
כד. רמב"ם הלכות תשובה י, ג.
כה. הרב יוסף-דוד סולוביצ'יק, "ובקשתם משם", איש ההלכה - גלוי ונסתר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 120.
כו. רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (וולווצ'יסק, פולין 1809 - קניגסברג 1879.
כז. אלכסנדר קליין, "משמעות שיר השירים לפי המלבי"ם", אוניברסיטת בר אילן, דף שבועי 911, פרשת אחרי מות ופסח, תשע"א.
כח. עפ"י הערך "רלב"ג" באתר http://pediawiki.walla.co.il.
נספחים
געפילטע פיש געפילטע פיש / מוטי לקסמן, יב בניסן, תשס"ו, כפר סבא
(לשיר בפתיחת ליל הסדר, לפי המנגינה, "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא")
געפילטע פיש געפילטע פיש
זעק הגדי ליד הכביש:
קחו אותי מהר חיש-חיש
אל הסדר אל הטיש.
אתה זועק?
אותך הרי צריך בסוף!
ענה ממש
כרפס ירוק, ללא חשש.
לקח חכם את הרביעי
לארגן את הענין
והוא בשקט זאת עשה
כי לא היתה לו שאלה.
וכך הוסעו
כולם ממש לפי הזמן
כרפס תחילה
ואחריו
לחמא עניא.
מיד השמיעו את קולם
המשתתפים בהגדה
מצה, חרוסת גם ביצה
רטנו, צייצו בקול כולם.
כל אחד
טען שהוא חשוב מאוד
מיד נוצרה המולה
גדולה כזאת.
וכך המשיכו ה"מכות"
להקדים ל"מעלות"
מצה, מרור בכל דור
הוציאונו אל הדרור
אפי-קומן
הושב לסב
במחיר כבד
"שלושה-עשר"
עם "חד-גדיא"
זימרו היטב.
רשע חייך בפה פעור
כי הוא בישל את הסיפור
תם קטן לא ידע
מה לעשות במהומה
אז החכם
קם מיד ואמר
גם בחג,
סדר פה חייב להיות.
געפילטע פיש געפילטע פיש
יהיה נחמד ולא מתיש
הכל בזכות אחד חכם
וזה שלא ידבר סתם.
הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן יב בניסן, תשס"ו
...וליל הסדר מתקרב
אבא מכין את צמד זוזיו,
החתול את ציפורניו,
הכלב את מלתעותיו,
המקל את חבטותיו,
האש את בעירתה,
המים את שטפונם,
השור את פיו,
השוחט את חלפו,
המלאך הרע את סכינו,
והקדוש את חרבו.
כולם מוכנים היטב
כימים ימימה, כימים ימימה...
כולם מצפים, כולם כמהים
לגדי הקטן
כדי לחזור שוב, בהנאה,
על שלשלת האימה והנקמה...
והגדי החליט,
פעם ראשונה
מזה מאות שנים ושנה,
לומר לא!
הוא לא יימכר, ולא ייאכל!
זה וודאי יגרום למהומה
לאי-סדר רב, בליל הסדר.
ופתאום לא יהיה שימוש
בכל הכלים והאביזרים
כדי להמשיך שלשלת של אימה...
הכל בגלל החלטה של גדי קטן,
גדי פשוט שהבין
שאם מעיזים לא להיכנע,
לא להרכין ראש,
אפשר לעצור אימה...
ותגידו: זה חלום באספמיא
ובכלל מה יהיה על הסדר
ומה יקרה לשירה?
לא, זה לא חלום
זה אפשרי
אם כל גדי קטן, באיש ובאישה,
במשפחה, בקהילה, במדינה
גם בתבל כולה
"לא אלימות", יגיד,
וראש יישא
ולא ייכנע.
אז סדר אמיתי יהיה
מלא שירה ספוגה
בתקווה ובשמחה;
וגם הקדוש ברוך יהיה
רב חסד ואמת
באמת.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
