קואצ'ינג ובריאות הנפש - איפה עובר הגבול בין אימון לטיפול ?! 

קואצ'ינג מוגדר כתחום הפונה לאוכלוסיות ש"אינן קליניות" ואם תשאלו מאמנים הם יענו כמעט באופן אוטומטי שאימון אינו טיפול והם לא מטפלים אלא מאמנים. המציאות בשטח היא שלמרות שקואצ'ינג מוגדר כתהליך לאוכלוסיות "בריאות" נפשית פעמים רבות לקוחות המתייצבים לאימון אינם מתאימים מבחינה קלינית לקחת חלק בתהליך ונכון שיופנו דוקא לטיפול. 

הלקוחות ה"קליניים" פונים לאימון בין היתר היות ותהליך האימון נתפס כמקובל יותר חברתית אבל גם בשל מצג של מאמנים המפרסמים את עצמם כמתמחים בסוגיות השייכות למעשה לתחום הטיפולי (לדוגמא: הפרעות אכילה). דוגמא מטעה נוספת הוא המאמן-תרפיסט המתמחה בפסיכותרפיה מעשית, הסמכה של אחד מבתי הספר לאימון, אשר יוצרת בקרב הלקוחות הפוטנציאלים את התחושה שמדובר במאמן-מטפל שעבר הסמכה בפסיכותרפיה, כאשר המציאות שונה.

מחקרים בתחום האימון מצאו כי מתוך מדגם של פונים לעבור תהליך של אימון 52% אובחנו כסובלים מדיכאון, חרדה ומתח ברמות משמעותיות (Green, Oades & Grant, 2006).

למרות שמאמנים ומטפלים יכולים לעשות שימוש בכלים דומים כגון הצבת מטרות וגישה הממוקדת במציאת פתרונות, למטפלים, יש את ההכשרה והיכולת להתאים את הקצב והעוצמות הנכונות ללקוחות הקליניים. על המאמנים חלה האחריות לדעת מהן מגבלות ההכשרה והידע שלהם ולערוך הערכה נכונה לפני תחילת תהליך האימון עם כל לקוח. אבל, האם המאמנים יודעים את מי נכון להפנות לטיפול ?, על מה מבוססת האבחנה - והאם הם בפועל מבצעים הפניה למטפל? מאמנים אינם מטפלים ולכן אינם נדרשים לעסוק באבחון קליני אבל הם חייבים להיות בעלי ידע מספק כדי לזהות מצבים קליניים המחייבים הפנייה, להכיר את מנגנוני ההפניה לטיפול והגופים המתמחים בסוגי הבעיות הקליניות.

נראה שההנחה שכל מי שמגיע לעבור אימון נכלל באוכלוסיה ה"נורמלית" היא עלה תאנה אשר למעשה מסיר מהמאמנים את האחריות והצורך לזהות בעיות קליניות ובמידת הצורך להפנות לטיפול. כך גם האמירה שגורסת שכל עוד המאמן אינו נוגע בבעיה הקלינית של המתאמן אז לא קיימת בעיה ותהליך האימון יכול להימשך. בפועל, האימון עוסק באדם כמכלול ואין אפשרות להימנע מכניסה לאזורים מסוימים (מעבר לכך שמאמן ללא הכשרה מתאימה גם לא ידע מתי הוא נכנס לאזור ה"אסור").

ידע בסיסי באבחון ובבריאות הנפש הינו משאב קריטי בעבודתו המקצועית של המאמן ולכן לטעמי נכון שמאמנים שחשים חסרים בתחומים אלה, ימצאו דרך להשלימו. חובתם המקצועית של המאמנים היא לוודא שיש בידיהם את הכלים והידע שיאפשרו להם לפעול למען טובתו המרבית של הלקוח (גם אם זה אומר להפנות אותו לאיש מקצוע אחר).תביעה משפטית המבוססת על נזק שנגרם ע"י מאמן ללקוח בעל בעיה קלינית טרם הוגשה, אך במציאות הקיימת נראה שזהו רק עניין של זמן!