פעמיים בשנה, בהתקרב ליל-הסדר ולקראת חגי תשרי, אנו נשטפים בגלים גואים של פסיכולוגיזם בנאלי ופסיכולוגיה בפרוטה. התקשורת מגייסת סוללות של מומחים המחלקים לנו עצות מובנות מאליהן לכל בעל שכל ישר.
הנה כתבה אופיינית שמצאתי בגיליון ספטמבר של "החיים הטובים", מגזין לבני חמישים פלוס. המערכת גייסה, כלשונה, "סוללת מומחים שיעזרו בייעוץ לכתבה", הנושאת את הכותרת: "בואו נעשה לנו חג". אותם מומחים מוכנים, מן הסתם, להיטפש ולתרום עצות בנאליות-טריוויאליות, כדי להרוויח קצת פרסום ופרנסה. וביניהם פסיכולוגית ויועצת זוגית וארגונית, מנכ"ל של מרכז לאימון עסקי ואישי, פסיכולוגית קלינית, המתמחה במבוגרים, בעלת חברה וארגון הבית וסביבת העבודה.
בין הסעיפים הנידונים: איך יתגברו על לכלוך ואי-סדר מארחים שהם חולי נקיון (המומחה לעניין מציע להם להשתחרר זמנית מהאובססיה ולהפנים את העובדה ש"כל מפגש של יותר משני אנשים עלול לגרום לכלוך ובאלגאן"), איך לארח אנשים "בעלי היסטוריה בעייתית משותפת" – אקסים שהתגרשו או בני משפחה מסוכסכים (העצה: לא להושיב אותם זה ליד זה או אחד מול השני ואפשר גם "להצטייד" בחבר או חברה "כדי שיהיה לכם על מי להשען במהלך הארוחה". אכן, עצה לא צפויה, המתבססת על מומחיות מקצועית...). ויש גם סעיף שמתייחס למתח בין בני זוג שעדיין לא פרשו מעבודה "ואינם רגילים לשהות יחד זמן ממושך". המומחים מציעים להם לשמר במהלך עונת החגים המתמשכת "פעילויות אינדיבידואליות... ובזמן שנותר, לבצע יחד פעילויות חדשות כסמל להתחלה חדשה: בשלו יחד מנות אהובות, טיילו במקום חדש". אגב, המומחים לא מזכירים פתרון נפוץ במקומותינו: רבים חומקים לחו"ל לקראת ליל-הסדר וראש-השנה, וכך עוקפים את המוקשים.
ישראלים חילוניים אכן סוגדים למומחים שיגידו להם את הדברים המובנים מאליהם. נושא "הפסיכולוגיה בתרבות הישראלית הפופולרית" נידון בספרו המקיף של עוז אלמוג "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית". הספר הופיע בשנת 2004. אלמוג קובע שתהליך הפופולריזציה והבאנליזציה של הפסיכולוגיה הואץ אצלנו מאז תחילת שנות התשעים, בהשפעת אירועים ביטחוניים טראומתיים, התפתחות תרבות הפנאי, הצריכה החומרית והתקשורתית והגידול העצום במספרם של בוגרי לימודי מדעי ההתנהגות והמטפלים המקצועיים. לפי עוז אלמוג, ישראל היא אחת משיאניות העולם בשיעור הפסיכולוגים ונפש.
השכלה פסיכולוגית לא פורמלית מוצעת להמוני בית-ישראל במסגרות של קורסים עממיים, הרצאות מומחים בחוגי בית, סדרות טלוויזיה, מתכוני אינסטנט פסיכולוגיים המציפים את מוספי הפנאי והצרכנות של העיתונות המודפסת. מתכונים להצלחה בפיתוח קריירה ובלמידה, בטיפול בילדים ובהורים זקנים, בהתמודדות עם קשיי מין. הטלוויזיה והרדיו מרבים בתוכניות ייעוץ וב"שיחות נפש" חושפניות. סלבריטאים, כדברי אלמוג, נענים בחמדה לשאלות חטטניות ולהחנפה קלה לאגו. "מתמסרים למראיין כאל פסיכולוג". (ואני חושדת בזיוף כלשהו ברוב החשיפות הללו, נדמה לי שרובן מתוכנתות על-ידי יחצ"נים...).
התקשורת היא המובילה את השיח הפסיכולוגיסטי. אתרי אינטרנט אף הם מצטרפים לחגיגה. אלמוג קובע עוד, על סמך שיחות עם מוכרים בחנויות ספרים, שמדף ספרי הייעוץ הפסיכולוגיסטיים הוא היחיד המתחרה בספרי הייעוץ והפנאי. עד כאן עוז אלמוג.
וכך, אנשי מקצוע רבים העולים בלהיטות על הגל, מרוויחים פרסום עצמי ו"תורמים" לזילות של מקצועם. הזילות הזאת הגיעה לשיאה בימי מלחמת המפרץ הראשונה. בחורף הקרוב יימלאו עשרים שנה לימי הסקאדים ההם. יועצים פסיכולוגיים ליבו אז את החרדות (הממשיות). פסיכולוג ידוע אמר בראיון לאחר זמן: "זאת המלחמה הראשונה שהזמינו בה פסיכותרפיה לעם שלם". מי הזמין? לא העם. הפסיכולוגים. הפסיכולוגיזם שהציף אותנו התגלה אז במירעו.
ועל כך – בכתבה הבאה.
