יום ה- 19.2.2012 ייזכר אצל שוחרי איכות הסביבה בישראל כארוע מכונן במאבקם לקידום איכות הסביבה בישראל. ביום זה העבירה ממשלת ישראל חוק להפחת פסולת אלקטרונית. משמעות החוק היא כי האחריות לפינוי מרוכז ומיחזור פסולת אלקטרונית מוטל על יבואני המכשור האלקטרוני. המדובר בעיקר במחשבים, טלוויזיות, מסכים, מדפסות, טלפונים ניידים ואף מצברים.
החוק החדש מציב יעד של מיחזור לפחות 80% מהפסולת האלקטרונית, כלומר: שרוב מוחלט של המכשירים האלקטרוניים המשווקים לציבור יוחזר ליבואנים (עם סיום השימוש) ויעבור מיחזור מקצועי. היעד נקבע עפ"י חוקים מקבילים במדינות האיחוד האירופי.
כיום מייצר כל תושב בארץ בממוצע 14 ק"ג של פסולת אלקטרונית בשנה. הפסולת מושלכת אל מזבלות רגילות, יחד עם האשפה הביתית. כדאי לזכור כי פסולת אלקטרונית נבדלת מרוב סוגי הפסולת האחרים בשני מובנים: האחד, היא כמעט שאינה מתכלה, הווה אומר: כפי שהפסולת האלקטרונית נזרקת אל המזבלה, כך היא נשארת במשך עשרות שנים כמעט ללא התפרקות כימית. סוגי פסולת אחרים עשויים מחומרים הנוטים במידה רבה יותר להתפרק במשך החודשים והשנים.
השני, הפסולת האלקטרונית בכלל וציוד מחשוב בפרט נוטה לטפטף חומרים מרעילים המצויים בתוכה, כגון: עופרת, כספית ובריליום. החומר שזולג מתוך הפסולת נשאר על פני הקרקע או מחלחל אל תוך הקרקע. כאשר הוא נשאר על פני הקרקע, הוא עשוי לפגוע בריאותית בשוהים בסביבתו ואילו כאשר הוא מחלחל אל תוך הקרקע, הוא עשוי להגיע אל מי התהום או לפגוע בפוריות הקרקע.
באופן אישי, איני נוטה להאמין כי החוק ייצלח הלכה למעשה, כיוון שעלויות המיחזור עשויות להיות גדולות בהרבה מן התועלת שיפיקו יבואני המכשור האלקטרוני משימוש מחדש בחומרי הגלם, ולכן הם יתחמקו מציות לחוק. מנגד, ספק רב אם למשרד להגנת הסביבה קיימים המשאבים לאכוף את החוק. ידוע כי בתחומים רבים בתחום הגנת הסביבה שוררת אנרכיה עקב העדר אכיפה, כמו זיהום חופי הים והפארקים הלאומיים.
לקריאה נוספת: אי-גרין http://e-green.co.il
ליאור פ.
